הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינו בתמורות מדיניות, כאשר את מקומם של המעצמות הקולוניאליסטיות, החליפו גושי המדינות. תקופה זו שכונתה "המלחמה הקרה", התאפיינה בנוקשות אידיאולוגית ובקיבוע מסגרות. אולם בד-בבד, חתרו מנגד וזאת בדרך חמקמקה משהו, הן כוחות השוק, הן גלי הגירה מארצות נחשלות כלכלית לארצות מבוססות, והן מגמות לאומיות. כך היינו עדים בסופו של האלף הקודם, ל"אביב העמים" הסובייטי שהביא לפיצולה של ברה"מ לשעבר לגורמיה הלאומיים הבסיסיים.

 

אולם דומה שהתפצלות זו לא נעצרה שם, וכעין דליקה בשדה קוצים, היא מתרחבת, למדינות כמו צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, וזולגת משם, למרות שהדבר לא מומש עדיין בפועל, למדינות מערביות, בלגיה, ספרד, קנדה, ואף לבריטניה הגדולה לשעבר. מגמות אלו זוכות בקרב רבים לאהדה משום שהן נתפשות כעידן חדש של חופש. אולם בד-בבד, האם אינן מבטאות גם, נסיגה מחזון "הכפר הגלובלי" שנישא בפי-כל בסופו של האלף הקודם? וכי מהו לאום אם לא אותו בסיס שבטי קדמוני? אנו עדים אפוא למין תהליך "הפרטה" בקנה מידה לאומי כשאיש פונה לאוהליו ודואג לביתו. כמו-כן, אפשר שהנטיות האלו מבטאות גם פחד מתמורות שעשויות לגרום לאובדן זהויות.

 

בתחילת דברים אלו הזכרנו את כוחות השוק ואת גלי ההגירה. דומה שהללו אכן מערערים על זהויות אלו, אם תוך הפצה של מוצרים אחידים, ואם תוך גרימת שינויים דמוגרפיים המביאים לשינוי באורחות חיים מסורתיים. אולם דומה שמאז המשבר הכלכלי של 2008 הועם זוהרם של כוחות השוק. שכן פעילותם במישור הגלובלי הבהירה עד כמה תלויות מדינות העולם זו בזו. תלות שעשויה להביא ברכה, אך כמו סופה שאינה יודעת גבולות, גם אסון. השוק האירופי המשותף – בד בבד עם היותו הניסיון הראשון ליצור מעצמה על בסיס כלכלי גרידא, והניסיון האחרון ליצור גוש מדיני – מבטא בשנים האחרונות קשיים אלו בצורה הבולטת ביותר, כאשר מדינות הצפון נאלצות לממן את מדינות הדרום. וכבר נשמעים קולות, הקוראים להינתקות ולחזרה למבנים המדיניים הבסיסיים. לכאורה חזרה זו תואמת את המגמות הלאומיות הספרטיסטיות, אולם יש לשים לב שעתה בסיסה הוא בסיס כלכלי...

 

האם יתכן שבסיס זה יחליף בעתיד את מגמת ההיפרדות על בסיס לאומי? האם לא ניתן לעלות על הדעת, שביום מן הימים, תחליט מדינה כלשהי אף ממעוז הקפיטליזם, להיפרד מהברית על בסיס זה? הנה כי-כן נהיה עדים כיצד קם הגולם על יוצרו. אך אפשר שהמגמה החדשה הזו, מבשרת גם אופק חדש. לא עוד יצירת ישויות על בסיס לאומי גרידא, כי אם על בסיס כלכלי, כתשתית חומרית, הקודמת אף לראשון. מאידך, בכדי למנוע תחושת חוסר יציבות בסיסית הנובעת מגלי הגירה, העשויים אף להתגבר, חייבות יהיו המבוססות שמביניהם להמשיך ולתמוך בדרך כלשהיא בנחשלות. וכך, שלא לשמה, יהא באיזון זה משום חזרה כלשהי לערכים מרכסיסטיים, אף-כי לא מן הטעמים המקוריים.

 

ולא הזכרנו עדיין את התמורות הטכנולוגיות שאפשר שהן החתרן הגדול מכולם. הרי הן ההנדסה הגנטית, הן היכולות להגיע ממקום למקום בתוך זמנים מתקצרים, והן המהפכה התקשורתית, הרי כל אלו, למרות שמניעיהם הם ברובם קפיטליסטיים-אנוכיים, מבטלים גבולות בן גזעים, לאומים וחברות. לכאורה נראה כעת שהעולם המוסלמי שסביבנו, ואפשר שחלקים מהעולם כולו, כמו גם במדינתנו, נאחזים באמונותיהם המסורתיות, כעין חיזוק ללאומיותם, וככלי להתמודדות כנגד אובדן זהות. אך יחד-עם-זאת, החתרנות הטכנולוגית, ובעיקר זו התקשורתית, של הרשתות החברתיות, יוצרות שוק של נקודות מבט.

 

לעיתים הרשתות מאיימות כדי כך, שהשלטונות המדינתיים מגבילים את הכניסה אליהם. פעולה זו מתבצעת בצורה הדראסטית ביותר במדינות הנחשבות כדיקטטוריות, אולם אנו עדים לניסיונות הגבלה כגון אלו, אף במדינות הנקראות נאורות. האם אפשר שניסיונות ההגבלה נובעים מחרדה מפגיעה במעמדה של מדינה טריטוריאלית באשר היא? ושמא עדים אנו לתהליך אבולוציוני שבסופו יאלמו הללו, כשאת מקומם יחליפו הרשתות שיישאו אופי של קהילות בין לאומיות שבבסיסן עומדים עניינים או תפישות עולם משותפות. כך או כך, הם אלו אשר יקשרו בין בני אדם ממקומות שונים ולאו דווקא מן ההיבט הלאומי או החומרי.

 

יתכן אפוא שתהליך התפוררות הגושים למדינות - תחילה על בסיס לאומי, ואחר על בסיס כלכלי גרידא - יביא בסיכומו של דבר לגל התפוררויות נוסף שיעלה את קרנן של הערים, כמספקות תשתיות קיומיות בסיסיות. ערים שיהיו מאוגדות ברשתות קהילתיות בין-לאומיות. מבנה זה יזכיר במשהו את "ועד הקהילות" היהודי; ואמנם כבר נטען, שדגם גלותי זה - וזאת למרות שבעבר הוקע מול גלי הלאומנות - הוא הדגם העתידי. ומרגע שאלו יקומו, יקום מן הסתם, גם ארגון הועדים, שיתאם ביניהם, אם בקביעת סטנדרטים שיהוו בסיס לכולם, ואם באיחוד כוחות לשם מטרות משותפות. ארגון זה יתפוש את מקומו של ארגון האומות-המאוחדות, שאומנם מבטא חזון שיתופי, אך יחד-עם-זאת, גם מקבע מסגרות נושנות.

 

אלו הם אך הבהובים מבעד לענני העתיד. הם אינם נהירים. אפשר שהם מתעתעים, ואפשר גם שבעצם העלאתם, דהיינו בדרך ארגון המציאות, יש משום נקיטת קו. ימים יגידו.

לאיגרת השבועית של 2013 . 7 . 4