1.
היום לפני 12 שנים סיימתי את התואר בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה.

עוד במהלך התואר דומה שהתמוטטה ההנחה שיום הזיכרון לחללי מערכות יחלש לעומת יום הזיכרון לשואה, אולם הדבר שאני הכי ברגשות מעורבים כלפיו הייתה האמונה הבטוחה והבלתי ניתנת לערעור שערבים ומוסלמים מעדיפים שלטון רע על פני חוסר שלטון, ובימים כמו זה שלנו אני תוהה כמה זה נכון גם לגבינו.

אם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו, היא מלמדת שאי אפשר להפיל שלטון רע במחאה בלתי אלימה, אלא אם נוצר מצב שבו האנשים שאמורים לאייש את המנגנון מסרבים לעשות זאת. עוד כשל במחאה הוא שאין את הגורם שיתווך בין פשוטי העם והאליטות האינטלקטואליות, או במילים אחרות, כל זמן שהשוטר שואל את המפגינה אם היא "מחפשת בולבולים" זה אומר שאנחנו מפסידים בקרב על התודעה.

השקר שאנחנו אוהבים להאמין בו הוא הפייסבוק. הפייסבוק איננו תחליף לכיכר תחריר האמיתית, הוא לא יכול להיות באותה מידה שהמטוס איננו תחליף לחייל הפשוט בתורת המלחמה. אם משהו ישתנה, זה יקרה דרך הרגליים. זה יקרה לא באופן הנקודתי והספורדי של המחאה מול הבית של לפיד או שלום או מי שלא יהיה.

המחאה תצליח דווקא כשיותר ויותר אנשים יחסמו בגופם את הבריונים של עמידר וחלמיש מלפנות אנשים מהדיור הציבורי, או אפילו כשכל אותם סטודנטים שמוחים יצליחו להגיע לשכבות החלשות וללמד אותן על זכויותיהן, או לסייע להן להיות חלק מן החלום הישראלי. האם יש שוטר שיכול להילחם נגד שיעורים פרטיים? להפך, השיעורים הפרטיים ידחפו את השוטר לעברנו. ביום הזה אנחנו ננצח.

2.
מה שמחזיק אותנו יותר מכל - יותר מסמים, אלכוהול, וריאליטי זול

- זו העובדה הפשוטה והחותכת

שאנחנו נותנים לדמיון שלנו ללכת

ולחלום בלילות בחדרנו כשכבר עייפנו

שהנה מגיע המפץ הגדול

שהנה מגיעה התקווה הגדולה

שהוא יהיה ראש הממשלה

שמה שהבטיח יתקיים בקרוב

והנה יהיה לכולנו טוב.

התקווה היא הדבר שבליבנו בוער

אך היא נעצרה על תקיפת שוטר.

3.
לא ידעתי שדוד הדרי, סגן ראש עיריית ירושלים, נשכר על ידי הזירה הבינתחומית לקדם את ההצגה "רייצ'ל קורי".

אני אסביר:

א. הוא לא בודק עובדות כהווייתן. למשל, תיאטרון החאן *לא* מעלה את ההצגה. הזירה הבינתחומית, שמעלה את ההצגה, רק שכרה את האולם מה"חאן", וכמו כן הוא טעה בהיקף פעילותו ותקציבו של תיאטרון החאן והגדיל אותו פי כמה וכמה ממה שהוא באמת.

ב. אני בספק אם מישהו מחוץ לאנשי ההרד-קור של התיאטרון בכלל ידע שההצגה מתקיימת, עד שדוד הדרי התחיל להפגין נגדה, וסחף את כל כותרות העיתונים. יש לכם מושג כמה כותרות כאלה עולות? איזה זהב יחצ"ני זו שערורייה?

ג. רייצ'ל קורי, אפילו אחרי העורכים הימניים של הויקיפדיה, ניסתה בסך הכול להגן על בית מפני הריסה, ובאופן די מדהים לא עשתה משהו בלתי חוקי או בלתי דמוקרטי. מותה נקבע כ"תאונה" ולכן לא נקבעו למשפחתה פיצויים. העצמתה לכדי "שונאת ישראל", עלולה להביא המון "עוכרי ישראל" לתיאטרון שלא היו באים בדרך כלל. שלא לדבר על אותם "בני עוולה" שעלולים לנסות ולהגן בגופם על חירויות דמוקרטיות כמו חופש הביטוי, ההתאגדות, חופש המחשבה והדעה, חופש המידע, חופש האסיפה ועוד כל מיני זוטות כאלה שככל הנראה אינן מעניינות את סגן ראש עיריית ירושלים.

4.
”אין זו הפעם הראשונה שתיאטרון החאן, אשר נהנה מתקציב של מיליוני שקלים מעיריית ירושלים, מעלה הצגות בעייתיות אשר בשם האמנות פוגעות בעיר ירושלים ובמדינת ישראל“. אני חושש שזה לב ליבו של העניין. תיאטרון החאן, לפי הכתבה לא נהנה ממיליונים, כי אם בקושי מ-900,000 ש"ח, ובתמורה הוא אחת משכיות החמדה של ירושלים, המביא אליה תיירות ומאתגר בכל פעם מחדש את עולם התיאטרון. ברפרטואר שלו אולי הצגה אחת משש עוסקת בנושאים אקטואליים כבדים, ואם ההצגות פוגעות בעיר ירושלים ובמדינת ישראל, אדרבא, חובת ההוכחה עליו.

ה. לכבוד יום הולדתו של פרנץ קפקא: הגלגול.

בוקר אחד, כשהקיץ יאיר לפיד מתוך חלומות מתוקים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכנסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליו לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע. מיד התחיל לצרוח ששלי אשמה והעם פופוליסט במשך שנתיים ברצף וביום האחרון העם הגיש את התפטרותו.

פעם שאלו את משה שמיר, איך זה שנעשית איש ימין? הוא השיב "אני נשארתי אותו דבר, זו המפלגה שסטתה שמאלה". אני מרגיש שהמדינה שוברת חזק ימינה.