(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 48)
...מנקודת מבטו של יוצר, זמן מושלם, כמו כל תופעה מושלמת, הינו תופעה תודעתית, ספקולציה של הדמיון האנושי. בטבע לא יתכן זמן מושלם. זמן מושלם גורם לאיון התופעות הנמצאות בתוכו. לא תתכן תופעה בתוך זמן שהוא הווה מושלם. אם ישנה תופעה כזאת, הרי שהיא תוגדר במונחים שליליים בלבד. אילו יתכן היה זמן מושלם בטבע, הוא היה מוגדר במונחים שליליים, ואז כל תופעה בזמן המושלם אף היא הייתה מוגדרת במונחים שליליים. כלומר הזמן המושלם אין בו טבע ואין בו אדם, אין בו אלוהים ולא תתכן בו בריאה במובן של התחלת חיים או כל התחלה אחרת, ועל כן אין בו חיים ויצירה.
יחד עם זאת, זמן מושלם יכול להיות קיים כדימוי בתודעתו של האדם. דימוי לפוטנציאל האפשרי של כל התופעות. אבל דימוי כזה איננו מחייב שהתופעות אכן קיימות. הן יכולות להיות קיימות ויכולות שלא להיות קיימות. כלומר, קיים ספק סביר באשר לאפשרות קיומן. כדי לבטל את הספק לא נותר אלא ליצור אמון באפשרות קיומן. אמון לעצמו מחייב את המאמין אבל לא מחייב את קיום התופעות שניתן בהן האמון.
היצירה מניחה מראש שהיוצר מאמין במשהו. ניתן להניח שברגע שבו היוצר קובע יסוד כלשהוא ליצירתו העתידית, מתקיימת בו האמונה לפחות בתקפותו של אותו יסוד ביצירה. אבל יצירה איננה תלויה באמונה מסוימת. ודאי שאין היא תלויה באמונה באל. בהיות היצירה מיסודה תרכובת הנוצרת מתוך יסודות של ספק ואמון, מציאות ופנטזיה, מרכיבים קואליציוניים ואופוזיציוניים, הרי שהיא, במיטבה, תעדיף מתן אמון ברוח האדם המתפתחת לקראת שלמות מתוך מצב של חוסר שלמות, ולא בישות מושלמת כלשהיא.
האם הזמן הוא אב-האלוהים, או אולי משאלתו של האדם היא אם האלוהים?
אפשר לומר שאלוהים קיים כי זהו רצון העם. אפשר גם לומר שאלוהים קיים כי זהו רצונו של הילד ההיסטורי שבכל אדם.
מכאן אפשר לקבוע כי בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים בצלמו, בצלם האדם, וגם בכל צלם אחר הידוע לו מסביבתו המיידית, ולתת לו את תפקיד בורא האדם. מרגע שניתן לאלוהים התפקיד של בורא האדם, יכול האדם לקבל, או לדחות, את התוצאות הנובעות ממעשה הבריאה של עצמו. תחום האירוע האמנותי הוא משל לחיים.
("המעגל הפתוח", עמ' 139-140. המשך יבוא)
