ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 48)

...מנקודת מבטו של יוצר, זמן מושלם, כמו כל תופעה מושלמת, הינו תופעה תודעתית, ספקולציה של הדמיון האנושי. בטבע לא יתכן זמן מושלם. זמן מושלם גורם לאיון התופעות הנמצאות בתוכו. לא תתכן תופעה בתוך זמן שהוא הווה מושלם. אם ישנה תופעה כזאת, הרי שהיא תוגדר במונחים שליליים בלבד. אילו יתכן היה זמן מושלם בטבע, הוא היה מוגדר במונחים שליליים, ואז כל תופעה בזמן המושלם אף היא הייתה מוגדרת במונחים שליליים. כלומר הזמן המושלם אין בו טבע ואין בו אדם, אין בו אלוהים ולא תתכן בו בריאה במובן של התחלת חיים או כל התחלה אחרת, ועל כן אין בו חיים ויצירה.

יחד עם זאת, זמן מושלם יכול להיות קיים כדימוי בתודעתו של האדם. דימוי לפוטנציאל האפשרי של כל התופעות. אבל דימוי כזה איננו מחייב שהתופעות אכן קיימות. הן יכולות להיות קיימות ויכולות שלא להיות קיימות. כלומר, קיים ספק סביר באשר לאפשרות קיומן. כדי לבטל את הספק לא נותר אלא ליצור אמון באפשרות קיומן. אמון לעצמו מחייב את המאמין אבל לא מחייב את קיום התופעות שניתן בהן האמון.

היצירה מניחה מראש שהיוצר מאמין במשהו. ניתן להניח שברגע שבו היוצר קובע יסוד כלשהוא ליצירתו העתידית, מתקיימת בו האמונה לפחות בתקפותו של אותו יסוד ביצירה. אבל יצירה איננה תלויה באמונה מסוימת. ודאי שאין היא תלויה באמונה באל. בהיות היצירה מיסודה תרכובת הנוצרת מתוך יסודות של ספק ואמון, מציאות ופנטזיה, מרכיבים קואליציוניים ואופוזיציוניים, הרי שהיא, במיטבה, תעדיף מתן אמון ברוח האדם המתפתחת לקראת שלמות מתוך מצב של חוסר שלמות, ולא בישות מושלמת כלשהיא.

האם הזמן הוא אב-האלוהים, או אולי משאלתו של האדם היא אם האלוהים?

אפשר לומר שאלוהים קיים כי זהו רצון העם. אפשר גם לומר שאלוהים קיים כי זהו רצונו של הילד ההיסטורי שבכל אדם.

מכאן אפשר לקבוע כי בתחום האירוע האמנותי יכול האדם לברוא את האלוהים בצלמו, בצלם האדם, וגם בכל צלם אחר הידוע לו מסביבתו המיידית, ולתת לו את תפקיד בורא האדם. מרגע שניתן לאלוהים התפקיד של בורא האדם, יכול האדם לקבל, או לדחות, את התוצאות הנובעות ממעשה הבריאה של עצמו. תחום האירוע האמנותי הוא משל לחיים.
("המעגל הפתוח", עמ' 139-140. המשך יבוא)

...ולא אחת אומר אני לעצמי, כמי שהיה מפקד הרייך השלישי, ואומר גם לכם: אין לכם במה להתבייש! עליכם לתת אמון באינסטינקטים שלכם! שהרי עומדים אנו בסופו של דור ההיגיון!...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין)

ההצגה הבאה: יום ו', 19.7.2013, בשעה 14:00, בחדר, טל': 03-5171818.

תצלום נדיר של אדולף היטלר, מתוך סדרה שהוא דרש להשמיד. כאן הוא נראה מקיים חזרה לקראת הופעה פומבית. במהלך החזרה הוא מקשיב להקלטה של נאום שהוא אמור לשאת, חוזר על הטקסט ומלווה עצמו בתנועות שמתאימות לדעתו לטקסט המושמע. לצידו מראה שגם בה עשה שימוש בחזרה זו.

כידוע, היה א.ה. חובב של האופרה הגרמנית. בנעוריו נהג ללכת לבתי האופרה והתרשם מתנועות הזמרים בעת שירתם. הוא אימץ תנועות אלו והשתמש בהן בנאומיו הפומביים.

צולם ע"י הצלם הפרטי שלו, היינריך הופמן, בשנת 1925, מיד לאחר שהיטלר שוחרר ממאסר בן תשעה חודשים שבמהלכם כתב את האוטוביוגרפיה שלו "מיין קאמפ". לאחר שהיטלר צפה בתמונות הוא הורה להופמן להשמיד את הנגטיבים. הצלם לא ציית להוראה. התצלומים הופיעו בספרו של הופמן, "היטלר היה ידידי", שיצא לאור בשנת 1955 והוא עדיין נמכר באמזון. תצלומים נוספים נמצאים כאן.

(העברה: אבישי מתיא)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

45. ואתחנן: דברים ג' 23 - ז' 11

"כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך בך בחר יהוה אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (ואתחנן: דברים ז' 6).

שלוש פעמים מופיע בתורה הביטוי "עם סגולה" בהקשר לבחירת האל את עמו:

1. "כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך בך בחר יהוה אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"

(ואתחנן: דברים ז' 6).

2. "כי עם קדוש אתה ליהוה אלוהיך ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"

(ראה: דברים י"ד 2).

3. "ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצותיו"

(כי תבוא: דברים כ"ו 18).

אלו פסוקים קשים, ששימשו ככלי בידי מתנגדי היהדות לניגוחה. טענתם הייתה כי זו ההוכחה לכך שהיהדות היא דת גזענית. על פי הגדרת הגזע במאה העשרים, זו כמובן טעות. גזע הוא מושג-יסוד באנתרופולוגיה, ומשמש למיון המין האנושי לקבוצות. סיווג בני אדם לפי גזע הוא נושא שהחלו לעסוק בו במאה התשע-עשרה. הסיווגים הראשונים היו בעלי מגמה פוליטית וכלכלית. תיאוריות שונות הציגו סולמות-דירוג בני ארבעה עד עשרה שלבים, ובהם הלבן היה בראש הסולם והשחור בתחתיתו.

תיאוריות אלו שרתו בעיקר את בעלי ההון שניצלו את האדם השחור כעבד. במאה התשע-עשרה היה נפוץ סיווג לפי גולגולת: עגולה, מוארכת וסגלגלה. אבל אז נתברר שבכל קבוצה אפשר למצוא את שלוש הצורות הללו. אחר-כך סיווגו לפי צבע, אבל המעבר מצבע לצבע אינו חד וישנם גווני ביניים שאינם מאפשרים לשים קו גבול ברור בין קבוצה לקבוצה. אחר-כך סיווגו לפי גובה והגיעו למבוי סתום. בכל קבוצה יש גבוהים נמוכים ובינוניים. סיווגו לפי סוג דם, אבל בכל קבוצה נמצאים כל סוגי הדם. הסיווגים האחרונים עוסקים בגנטיקה, וגם כאן הקשיים מרובים.

התורה, בפרשת נח, מציינת את שלושת בני נח - שם, חם ויפת - כמי שמהם יצאו שלושת הגזעים שאכלסו את הארץ. היהדות כמושג כולל אינה מגדירה גזע אלא תרבות מורכבת המכילה בתוכה, בין השאר, גם פולחנים דתיים. אם יש בפולחנים אלו סממנים המתארים את היהודים כנפרדים ונעלים על פני אוכלוסיות אחרות, אין אלו סממנים גזעניים אלא פשיסטים.

יהודים הוגדרו כבני הגזע השמי, שככל גזע אחר גם הוא רב-תרבויות. מהלך ההיסטוריה גרם לערבוב גזעים, וקיים קושי בהגדרת גזע. אין בנמצא היום גזע טהור באופן חד-משמעי. הגופים הקיבוציים מחוללי התרבות ונושאי בשורות מהפכניות היו בעבר, והם גם היום, חטיבות רב-גזעיות. אין הבדלים בולטים וחד-משמעיים ברמת האינטליגנציה ובכישרונות, בין הגזעים השונים. המחקר המדעי ערער את האמונה הטפלה ביתרונו של "טוהר הגזע". אם קיימת היום אחידות גזעית מסוימת, היא יכולה להתקיים רק בקרב שבטים מבודדים, פרימיטיביים ונחשלים.

יש גם קושי אובייקטיבי בהגדרת תרבות, כי אותו מהלך היסטורי שגרם לערבוב גזעים, גרם גם לערבוב תרבויות. גישה זו התפתחה במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, כריאקציה לתורות הגזע שסללו את הדרך לנאציזם. המחקר הגנטי החדש ממיין קבוצות בני אדם לפי מפתח גנטי, אבל גם בו אין יומרה להבחנה מוחלטת בין גזעים. למשל, ההבדלים הגנטיים בין אדם שחור אחד למשנהו, או בין אדם לבן אחד למשנהו, יכולים להיות גדולים יותר מאשר בין שחורים ללבנים. לאחרונה נעשו בישראל מחקרים שבהם נמצא קשר גנטי בין יהודים לערבים פלסטינים. זהו ממצא מעניין שניתן לפירוש פוליטי בדרכים אחדות.

בֵּין דַּפָּיו שֶׁל גַּן מְצֻיָּר,

תְּמוּנָה חַיָּה:

זוּג לָכוּד בְּמִסְגֶּרֶת זְהוּבָה.

צִנַּת הַגַּן אוֹחֶזֶת בִּי, עֲרָפֶל

כְּחַלְחַל עוֹטֵף אֶת

הָאוֹהֲבִים הַקּוֹפְאִים בִּנְשִׁיקָה.

נֶחְפֶּזֶת לְהִמָּלֵט, אֲנִי

מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכַת בַּרְזֶל נְמוּכָה,

וּמוֹצֵאת אֶת עַצְמִי בִּנְתִיבֵי אַיָילוֹן דָּרוֹם.

בּוהַק בּוקֶר צָהוב

אַפְרוּרִיּוּת בֶּטוֹן, צְפִירוֹת וּפִיחַ

סוֹאֵן וְחַם.

זה לא נכון. הוא טעם את טעם חסרונן ומה קורה כשיש יותר מדי, אבל נדמה היה שהוא והמילים הגיעו בשנים האחרונות לאיזושהי דרך לחיות ביחד. אחרי שהכיר אותה, אחרי שעברו לתל אביב – מילים הן כל מה שהיה לו. הוא אכל מילים, הוא שתה מילים, הוא התקלח במילים וניגב איתן בשירותים. הוא שילם במילים בבית הקפה, התחייב במילים ופרע במילים, והמילים אמרו לו את מה שידע מזמן: אנשים רוצים מילים ולא רוצים שתיפול.

המטבע של זוגיות הוא אהבה, המטבע של הבנקים הוא אמון, המטבע של האמנות הוא הרגש והמחשבה. אנשים אוהבים שאתה בא אליהם פתוח וכן. לא תמיד הם יודעים שלאמת יש רבדים, אבל עוד אף אדם לא מת מזה אפשר לשחק בהם. זאת אומרת שאמת איננה שטר אחד, יש רבדי רבדים, יש גם חצי אמת, ואמת משוכפלת שקרתה בזמן אחר או במקום אחר ואתה רק משלב אותה בהווה.

חשבו למשל על אדם האומר "סליחה שאיחרתי. הייתה אצלי הצפה". יכול להיות שכמו בשיר הייקו אין קשר בין משפט אחד לשני, ההנחה שלהם זה לצד זה היא מעשה האמנות. בוקר אחד זה נפסק, לא היו לו עוד מילים לחלק כמו סוחר סמים. זאת אומרת הוא יכול היה לדבר, לכתוב, לעשות רשימת מכולת – כן, אבל המילים לא נתנו לו להרוויח מהן שום דבר.

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

(לקובץ שירים חדש: זיכרונות מגיא ההריגה, כפי שסיפרה לי אמי ז"ל)

על סוסים בלגים מפוארים פלשו הקלגסים לעיירה, אחריהם האופנוענים.

משלחות משלחות באו לחלות את פניהם. המשלחת האוקראינית נתקבלה בברכה, המשלחת הפולנית - באדישות, ואילו המשלחת היהודית, שמנתה את רב העיירה, החזן, המלמד ומנהל בית הספר, גורשה בבושת פנים. הרב ספג בעיטה בגבו ובעודו מנסה להתרומם, ספג בעיטה נוספת ונותר כשפניו אל האדמה הרוחשת אימה.  

כשפוזרו ענני האבק, נמוגו גם חוטי התקווה האחרונים שעוד נותרו בלבבות.

*

דלה הייתה העיירה לודביפול ושפופים היו בתיה, שחורים ונטולי הוד ורק בית אבי בלט בלובנו וביופיו, על וילאותיו המבהיקים וכניסתו המגודרת ורבת הרושם.

עשר שנים בנה אבי את ביתו, על אחד עשר חדריו, שתשעה מהם הועדו לשמש בית הארחה. האוויר הטוב, נהר הסלוטש רחב הידיים ויער סוסנובה הסמוך, משכו למקום נופשים רבים,  מכל העיירות וערי הסביבה. 

ערב חנוכת הבית, בעוד ריחות הקינמון והסוכר, התפוחים והציפורן, נישאים באוויר, פלשו הקלגסים, והפכוהו למעון מגורי הקצינים. להורי ולאחיי הוקצה קיטון קטן בלבד. את הורי הפכו לעבדיהם, ואת הילדים לרצים ולמשרתים.

פרט למקס הטוב, שאנושיותו נתגלתה בפרטים קטנים כגון: השארת בדל סבון מעת לעת,  ושיירי אוכל דרך קבע בצלחתו, כל השאר נתגלו באכזריותם. בעיקר הנס.

כשדעתם לא הייתה נוחה ממירוק הסוסים או המגפיים, הסירים או הרצפה, מיד ניחתו המכות. הנס, שכמעט לא הוציא את השוט מידו, הפליג בהצלפותיו. כשאחותי פייגה בת העשר לא יכלה עוד לשאת את המראות וניסתה להתערב, ספגה בעצמה הצלפת שוט, וחדלה.

באחד הימים, כשדומה היה שמשהו מחיוניותו של הסוס נגרע, הצליף הנס שלוש פעמים באבא,  וציווה עליו לכרות לעצמו בור בחצר. פניו של הנס, האדומים בדרך כלל, להבו ככדור אש. הילדים אולצו לצפות בנעשה. בידיים רועדות המשיכה אימא לבחוש את הדייסה. הבית נמלא אד משכר של קינמון, מהול בריח דבש - מתנת אשת אחד הקצינים הזוטרים למאמץ המלחמתי - שאף לחצר פרץ. גם השמש המשיכה בטיפוסה הגא, מושכת שובל הולך וגדל.

כשהבור היה עמוק דיו, וחולצתו של אבא ספוגה כמעט כליל, הגיע רץ ובישר דבר הגעת קצין המחוז למפקדה. הקצינים שבו הביתה, וכהרף עין נעלמו מעיניהם, ורק הנס שב על עקבותיו ואמר "ברח שרוליק, חזור בעוד יומיים, אומר שבשליחותי יצאת לרובנו, עד אז הנס ישכח ויירגע."

אם חשבו שחייהם קשים,  לא שיערו את הצפוי להם כשיגורשו, חודשים אחדים אחר-כך לגטו.

לבד מן המגורים המשותפים עם שלוש משפחות נוספות, לבד מן הרעב, הלכלוך והחולי, שהפיל חללים לא מעטים, נאלצו לעבוד עבודת פרך, מעלות השחר ועד רדת הערב. תחילה בליבון לבנים, אחר-כך בסלילת כביש, עבור תנועות הצבא הגרמני.

אנשים נחטפו ולא נודע לאן. לימים נתברר שהם קבורים ביער. אנשים הוכו ונפלו מתבוססים בדמם. אנשים נורו ונקברו מתחת לכביש הנסלל. אחרים הושלכו למחראות, וחבריהם אולצו להוציאם ולקברם. אבי, שהיה בעברו חייל בצבא הפולני, יזם התקוממות ואף הוחל בהכנת כלי נשק מאולתרים, אולם כשנודע הדבר לאנשי היודנראט, הם הכשילו את התכנית.

השמועה בדבר חיסול הגטו, עברה בעיירה כלהק דבורים מאיים. אז קם קול זעקה, ומכל בית נשמעו בכיות ותחינות. מי שהכין לעצמו ולמשפחתו מקום מסתור, ניצל שעת כושר והתחבא.

*

שלושה ימים אחרי שירדו למסתור, יצא אבי, שלא יכול היה לשאת עוד את בכי הילדים, לחפש מזון ביער. בשובו אל המסתור תפסו אותו שני קלגסים. אבי, ביחד עם אחיי, חיהל'ה, דודיל'ה ואהרל'ה, אֶחָיו, נשותיהם, וילדיהם, הוצאו מן המסתור ונורו. אחיי הקטנים שהיו אחוזים בזרועותיו של אבי נפלו עליו. כך הצילוהו. "אוי טאטא, סאיז מיר קאלט" (אוי אבא, קר לי), עוד הספיק דודיל'ה אחי בן החמש לומר, בטרם נפח את נשמתו.   

כששבה הכרתו, ברח אבי ליער והפך לפרטיזן. היום מופיע שמו על לוח הפרטיזנים ב"בית ווהלין".

אמי נתפסה יום קודם לכן, וצורפה אל שורות המובלים אל מותם. שלושה קילומטרים של מוות ידוע מראש. למזלה, לא פגעו בה כדורי המרצחים, ובחסות החשיכה הצליחה לזחול ולצאת מן הבור.

במשך יממה הסתתרה ביער ובערוב היום השני החלה עושה דרכה לעבר העיירה, אולם נתפסה בידי שני קצינים רכובים על אופנועים. הם הכו אותה באכזריות.   

"הִרְגוּ אותי", התחננה, "למה אתם  מענים אותי כל-כך?"

"לא נבזבז כדור על זונה יהודייה שהעזה לברוח מן הבור." השיב הנס, שאת אכזריותו

כבר למדה על בשרה.   

ובעוד אלה חובטים ומצליפים בה, הופיע יָשָׁה גפנבוים, ראש היודנראט.

"תציל אותי מהידיים שלהם," התחננה אימא,  תציל אותי, ישה."

"למה לכם להתעסק עכשיו עם יהודייה, כשיש לכם להתכונן למסיבה?"

כל חיסול של גטו באזור לווה במסיבה.

"לכו, אני כבר אביא אותה."

הנס הביט בו במבט מזוגג ואמר: "הוא צודק, היינריך, יותר טוב שנלך להתכונן למסיבה."

"תברחי ליער נחומה, רק שם יש לך סיכוי להינצל."

"אני חייבת לחזור לעיירה, חייבת לחפש את שרוליק והילדים."

"אף אחד לא נשאר. הוציאו את כולם ממקומות המסתור וירו בהם. תצילי את עצמך לפני שיהיה מאוחר מדי."

"קודם אקח את פייגה מהגוי."

חודשיים קודם לכן נמסרה אחותי, תמורת מחצית מן הרכוש שאבי הצליח להציל מן הגרמנים, לשמש רועת צאן לפרותיו של לקומסקי האוקראיני. מחציתו השנייה, נמסרה לשכנתם סווטה למשמרת.

"אין לך סיכוי." אמר ישה. "הגטו שורץ רוצחים."

אך עזב, פנתה אימא לעבר ביתה של סווטה. מדדה ונופלת עד שהגיעה לשביל המוביל אל ביתה והתמוטטה.  

מרושקה, בתה בת השמונה-עשרה של סווטה, שמעה את החבטה, יצאה והחלה לצרוח: "את הרסת את השושנים שלי! את הרסת את השושנים שלי!"

"זאת אני, נחומה", התחננה אימא, "תצילי אותי. אני מתחננת לפניך".

"יש כאן יהודייה!" צרחה מרושקה, "יש כאן יהודייה!"

"את גדלת בבית שלנו מרושינקה, ישבת על הברכיים של שרוליק כשהיית קטנה, אכלת מהידיים שלו... מהצלחת שלו... אני מתחננת..."

אבל זו רק הגבירה צעקותיה.

רועדת, עזבה אימא, כמעט בזחילה, את המקום ובעוד היא מנסה להתרומם על רגליה, עלו קולות המוסיקה והשירה ומילאו את היכלות המוות.

כוח, שלא הבינה מנין בא לה, נשא אותה פתע אל-על, וְאִפְשֶׁר לה, למרות הכאב והעייפות, לצלוח את הכביש, ולמצוא מסתור בשדה תפוחי אדמה. זו הייתה עונת הפריחה. הגבעולים הגבוהים הסתירו אותה. לפתע עלו קולות דיבור והתערבלו באימה. כשנדמו הקולות, החליטה להתקדם, אולם רגלה נתקעה בבור והיא השתטחה ארצה. כאב עז פילח את ברכה. כשביקשה לחלץ את רגלה, גילתה שהבור מספיק גדול להכיל את כולה והחליקה פנימה. 

ביום שלמחרת שרתה על הכול דממת מוות. "כאילו אין יותר עולם", סיפרה, "כאילו

אין יותר אנשים..."

ביום השלישי החלו ההוצאות להורג של אלה שמסתורם זה אך נחשף. כמטחווי נשיפה היה הדבר ממנה.  כך ראתה את רב העיירה משופד על כלונס עגלת המתים, ואת רצח התינוקת של רייזהלה, כלת השוחט, שעשר שנים לא יכלה ללדת, ודווקא ביער הרתה וילדה. "רייזהלה כבר לא הייתה צריכה כדור. אוי גאט וויי ביסטו געוויען?" (אוי אלוהים,

איפה היית?).

והמראות שמילאו את מגירות מוחה, והקולות, הפכו חלק ממגירות חיי ומוחי.

מִקְוֶה שֶׁל

דָּם

הָיָה גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי

לְהַטְבִּיעַ אֶת צְלִילוֹת הַדַּעַת

וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי

נִבְלַע הַמָּוֶת

שֶׁקֶט כִּיסָּה אֶת הָאָרֶץ

וְהַשָּׁמַיִם מָלְאו אוֹר 

כששקט הכול, עשתה אימא דרכה לעבר ביתו של לקומסקי. שבוע ימים טיפל בה, עד שהתיר לה לפגוש בפייגה שהוסתרה בתוך בור שכרה בשדה וכוסה בזרדים.

אֲחוֹתִי רָעֳתָהּ אֶת צאן פֶטְרוֹבְסְקִי

בַּגְּבְעוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁל פּוֹלִין

בַּלֵּילוֹת הִתְכַּסְּתָה בְּתֶבֶן קַר לְהָחֵם פְּחָדֶיהָ

בַּיוֹם נָדְדָה בֵּין הַסּוּפוֹת

מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת רוּחַ 

עָנָן אָפור בְּשָׁמַיִם נְטוּלֵי אוֹר

אִישׁ לא גָּהַר לְהַחְיוֹת אֶת יַלְדוּתָה הַמִּתְפּוֹרֶרֶת 

אִישׁ לא נְטָלָה בְּחֵיקוֹ כְּשֶׁמַּגְּפֵי-אוֹפֶל 

צַעֲדוֹ הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּסִמְטְאוֹת מוֹחָה.  

כעבור ימים אחדים, ציידן לקומסקי בבשר, לחם ובגדים, וליווה אותן ליער.

שבועות רבים נדדו השתיים מיער ליער. מזות רעב ומוכות כפור, כשהסכנה אורבת להן מכל פינה, הן מצד הפרטיזנים הרוסים, והן מצד הציידים שבאו לצוד יהודים תמורת מלח. אפילו כשנתמזל מזלן לפגוש יהודים, גורשו, בטענה שכיחידים קל יותר להסתתר אבל בקבוצות אין כל סיכוי.

כשהעמיקו השלגים אמרה אימא; "אני לא יכולה לסבול יותר את הכפור, טוב לי המוות מכדור מאשר מן הכפור הזה, אני הולכת להסגיר את עצמי. את עוד צעירה פייגהל'ה, תמצאי בטח מישהו שיסכים לקחת אותך באחד הכפרים."

"הישארי אתי רק הלילה." התחננה פייגה.

"מה ייתן לך הלילה פייגהניו שלי?" מה ייתן לך הלילה?"

עם שחר ניערה אחותי את אמי מעליה וצעקה "אני שומעת את קול הצעדים של אבא." אמי, בסברה שפייגה הוזה, סטרה קלות על פניה ואמרה: "ילדה שוטה, איך אפשר לשמוע צעדים בשלג?!" 

כעבור דקות אחדות הופיע אבי. 

"אם אתה כאן, איפה השארת את הילדים' שרוליק? איפה הילדים?" צרחה אימא.

אבי פתח את מעיל הפרטיזנים והציג בפניה את גופייתו המתפוררת ספוגת דם ילדיו שנקרש, "הנה הילדים שלך, נחומה, הנה הילדים."

חודשים רבים סירב אבא להסיר את הגופייה עד שזו התפוררה כליל על גופו.

אָבִי לָבוּשׁ כְּתוֹנֶת הַדָּם

קְרָעִים קְרָעִים

קָרַע אָבִי נַפְשׁוֹ

קְרִיעַת עוֹלָם

חמישים שנה אחרי, נסעתי ביחד עם קבוצת ניצולים להוציא את עצמות אחיי ומשפחתי, מן הבור שבחצרו של אוקראיני מקומי.

העצמות הוצאו בידי קומץ בני דור שני שהצטרף למסע וחיילים שנשכרו לשם כך. 

העצמות שרוכזו בעשרה ארונות וכוסו בדגלי ישראל, הועלו על שלושה קומנדקרים, שעשו את הדרך בה הלכו ההולכים אל מותם, כדי לקברם לצידם ביער. ליווינו אותם ברגל כשדגלי ישראל נישאים בידינו.   

ילדים אוקראינים בלבוש צבעוני מסורתי, מאחוריהם מוריהם, הוריהם, וסביהם, בעיניים קרועות, הביטו בנו בעוברנו על פניהם. 

אֵין חַג בַּגְּבוּלוֹת

הַנֶּפֶשׁ מִצְטַמֶּקֶת בְּקִצְבַּת זִקְנָה זְעוּמָה

הוֹרְמוֹנֵי הַגִּיל וְהַסֶּקְס

    פָּרְחוּ

אַבְקָנִים בָּרוּחַ

חֶלְקָם נִטְמָן בְּאַדְמַת מְלֵחָה

לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.

רַק הוֹרְמוֹן הַזִּכָּרוֹן בְּכוֹחַ שְׂרִידָה נֶאֱחָז

    בַּגּוּף הָרוֹפֵס

הַבּוֹעֵר מִתְּשׁוּקָה

לַחֲגִיגוֹת הַבָּצִיר

לְחוֹלֵל בַּכְּרָמִים

בַּיֶקֶב יַיִן אָדום עַתִּיק

כְּאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה.

(בתיה מיכלביץ', מתוך ספר השירים "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים". יצא לאור בהוצאת צבעונים)

(מבוסס על מקרה אמיתי)

הצגת יחיד. כל הזכויות שמורות. חלק 2

...

תחילת מרץ, כבר חום אימים, הסיפון לוהט, אנחנו כמה מייל מחוף טנזניה. אני עומד בגשר מביט סביב, בכל הכחול הזה רק אנחנו, ים ושמים. מביט על האוניה מלמעלה. הלב מתרחב. זו האוניה שלי. אני הקפטן שלה. ואז פתאום, בשיא השלווה שרק בים הפתוח אתה יכול להרגיש, אני רואה את הבוסן (בוסן: רב מלחים, מלח וותיק, ראש צוות המלחים - הערת המחבר) מוציא מישהו בין מחסן 2 למחסן 3. אני טס למטה לסיפון והוא מביא אלי איזה כושי, "מצאנו אותו ליד המחסן" הוא אומר.

"מעניין את הסבתא שלי. תעיף אותו לים" אני אומר לו. אבל הבוסן, רב-המלחים שלי, לפני עשר שנים הגיע לאוניה כנער סיפון זב חוטם, עכשיו הוא עומד מולי לא זז והכושי מפרפר לו בידיים כמו דג מחוץ למים. "תעיף אותו מהעיניים שלי אמרתי לך, תעיף אותו לים". והוא תוקע בי עיני עגל ואומר: "קפטן, מה זה תעיף לים?".

"תעיף לים זה תעיף לים". והכושי? בחיי, מבין עברית, ניכנס לוויברציות רציניות. מתחיל לצעוק. "תרגיע אותו", אני אומר לבוסן. הוא מנסה לדבר איתו כמה מילים אבל לא עוזר, בינתיים הצוות מתאסף. ראיתי שאין ברירה, אז אני מוריד לכושי סטירה והוא נעמד על המקום. פתאום הוא עושה את התנועה של מבקש מים ומדבר ככה בלי מילים, רק הפה נפתח וניסגר, נפתח וניסגר, והעיניים תקועות בי. מקלל אותי הבן זונה, מקלל בלחש כזה קללה של המכשף שלהם.

עכשיו הקללה של הכושי ההוא מהאוניה מתגשמת. כבר כמה לילות מאז שראיתי את הכושי הזה ברחוב, אולי הבן שלו, איך שאני עוצם את העיניים שלי, אני פותח את העיניים שלו. בכל מקום אני רואה אותן. כל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים, לא לראות כלום, רק לשקוע בשינה. אבל כמו לשון שחוזרת שוב ושוב לחור בשן כאילו יש לה רצון משלה, כך אני פתאום מוצא את עצמי שוב ושוב ברחוב הזה שלו, מחפש. אני רוצה לראות אותו שוב, אני רוצה לעמוד מולו, שיסתכל המניאק, שיסתכל כמה שהוא רוצה. לא מצטער גם אם זה היה אבא שלו, או סבא שלו, לא אכפת לי. רק שאסתכל שוב בעיניים האלה, לעבור דרך חלונות הנשמה השחורים, להיכנס פנימה ולהסיר את הקללה הזו ממני. שוב ושוב עולים מול עיני תמונות מהאוניה, הבלחות של האירוע שמצטרפות יחד לסרט שאני בו השחקן הראשי. אני הכוכב.

"אמרתי לך להעיף אותו לים", אני צורח על הבוסן, שנהיה לי פתאום יפה נפש, עומד עכשיו ביני ובין הכושי ומבלי להניד עפעף, לפני כולם, אומר: "אני לא זורק אף אחד לים". בקושי יכולתי להתאפק מלזנק עליו "אתה מסרב פקודה בלב ים? פעם היו תולים על ראש התורן בשביל דבר כזה, אתה יודע? אנחנו מגיעים לדרבן, אתה עף מהאוניה שלי". אני ממשיך לצעוק והוא אומר בשלוות נפש שמפוצצת אותי: "אין בעיה, דבר ראשון אני מדווח על כך שהיה לנו נוסע סמוי על האוניה והעפת אותו לים".

"אתה יכול לדווח מה שאתה רוצה, החבר'ה בדרבן רק ישמחו שיש להם כושי אחד פחות. עכשיו זוז הצידה". אני פוקד על אחד המלחים, "תעיף אותו לים", אבל הוא לא זז. אני כבר לא יכול להתאפק, בכל הכוח, דוחף את המלח על הבוסן והכושי. ואני שומע מין הוווווו ארוך נהמה כזו של הצוות.

הם חשבו שהשתגעתי. כמעט והיה לי מרד על האוניה בגלל הכושי. יכולתי להבין את קפטן אחאב על ה"פיקווד". חשבו שהוא מטורף כשחיפש את מובי דיק, הלוויתן הלבן. הוא עמד לבד מול חבורת מלחים מטורפים שהתקבצו לצוות שלו. אבל קפטן זה קפטן. תקע את רגל העץ שלו בסיפון, עמד מולם בלי פחד, כמו גבר, ואמר: "אלוהים מושל בכדור הארץ והקפטן לבדו מושל באוניה". את זה גם אמרתי במשפט. בים אני ורק אני מחליט, אני חושב שהשופט הבין את זה.

"תעיף אותו" אני מסנן בין השינים ומתקרב אל שניהם ואז הבוסן אומר: "שלא תעיז להתקרב". אני מתקרב בכל זאת. אני יכול להריח את סרחון הפחד של הכושי.

"בן זונה, אני סוחב אותך איתי מאוניה לאוניה מאז שהיית נער סיפון מושתן ועכשיו אתה מסרב לי פקודה?! הוראה מפורשת שלי! מאיפה זה בא לך? מהספרים שאתה  קורא? מכל מה שלימדתי אותך?"...

(המשך יבוא)

(יוסי זיו, מנחה-במאי ושחקן, בוגר תיאטרון החדר)

אתה תשב במרפסת

אטום מתלמי זקנה נואשת,

ותתבצר בשילוב ידיים קנאי

בחפירות מלחמה נושנה.

ושוב תהדוף איזמים דהויים,

ושוב תצא למאבק.

אתה תשמור מכל משמר

על אויבים מקודשים.

כי אפילו עתה,

לעת ערב זו,

כשרוחות הבאות מן הים, על פנייך

טופחות,

ועמדות,

בספל הקפה שלפנייך,

מתמוססות,

הן אפילו עתה,

עקרונות!

על האבן, אפוא,

שוב!

בהבל שירת בריקאדות

ראש בראש יוטח.

אי אבן,

אבן עירומה,

ולו היה בך עפעוף דק של עורמה!

עלה, עלה של זית כמוש,

על פנייך

אבן,

אי אבן,

אבן דומה,

ערב יעטפך באלחוש.

השבוע, ב-14 ביולי, 1912, נולד וודי גאת'רי (נפטר ב-3 באוקטובר 1967), אחד מן האמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. גאת'רי הוביל את גל תחיית מוזיקת הפולק האמריקאית, תוך איתגור היחסים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים במדינה, ובחינת גבולות חופש הביטוי לאורך שלושה עשורים של פעילות אמנותית ופוליטית,

השיר This Land is Your Land, שהפך למזוהה ביותר עם גאת'רי, נכתב ב-1940 כתגובה לשיר God Bless America, שהיה להיט גדול ברדיו באותה תקופה והציע מנת פטריוטיות מאולצת למדי. בפתיחת השיר מהלל גאת'רי את נופיה המרשימים של ארצות הברית, ומכריז כי הארץ היא "בשבילי ובשבילך", אך בשני הבתים האחרונים הוא מעלה נושאים כגון עוני ורעב, וגם השתלטות פרטית על קרקעות. הגרסה המוקלטת הידועה ביותר של השיר בביצועו של גאת'רי, יחד עם גרסאות הכיסוי הרבות שנעשו לו לאורך השנים, נטו להשמיט את שני הבתים האחרונים, ובכך נוטרל למעשה העוקץ הפוליטי של השיר והביקורת הקשה שהוא מציע. באופן אירוני השיר המזוהה ביותר עם גאת'רי, זה שהפך להמנון הבלתי רשמי של ארצות הברית, הוא דווקא זה שעבר עיקור תוכני וצנזורה.

וודי גאת'רי היה קולו של דור. הוא ניסח את החלומות והתקוות של החצר האחורית של אמריקה, של האדם הפשוט שניצב אל מול עתיד לוט בערפל. כוחו כאמן היה בהכרתו בכוחה של היצירה לשנות ולעורר לפעולה, הכרה שכה חסרה לנו בעולם התרבותי של ישראל 2013.

אמנדה פאלמר, פרפורמרית ראויה ביותר, ברח לה ציצי בזמן הופעה. הדיילי מייל, סמרטוטון כדוגמת "ישראל היום", עשה מזה עניין גדול. פאלמר עונה לעיתון בקטע מוסיקלי. כן, והיא גם מתפשטת באמצע המכתב המזומר.

אמנדה ב-TED: האמנות לבקש.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

מונו-דיא 2013

החוויה המקומית: רטרו

מבחר מונולוגים ודיאלוגים מתחברים לרצף אנושי, אישי וחברתי

הקטעים לוקטו מתוך "מונודיאות" של תיאטרון החדר

משנת 2005 ועד היום

כתבו וביימו חברי קבוצות המנחים-במאים. מבצעים חברי קבוצת השחקנים

יוצרי הערב (לפי א"ב):

אביגיל לזר, אורן רובשטיין, אושרית יפה, אמור דנטי, דבורה שרף

דור אלוני, דניאל לבנון, הלל מליניאק, יוני כפרי, ירדן לב, לאנא פאהום

לי ים תירוש, מיכל אסתר קציר, מיכל שמש מוגילנר, משה שבי

נועה פרומרמן, נורית סמיטשוילי, נעמה יעקובוביץ’, עדי חג'בי

ענבר קרסל, צליל חרלופסקי, רמי גואטה, תהל גלבוע

הפקה: אבי גיבסון בר-אל

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

יום ג', 23.7.2013, בשעה 20:30

בתיאטרון החדר (כל המקומות כבר הוזמנו)

יום ג', 30.07.2013, בשעה 20:30

בתיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה. טל': 03-5185563

--------------

היטלר, הוידוי האחרון

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 19.7.2013, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 26.7.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

דובדבן – מועדון תרבות – פזית נוני בהופעה אינטימית

יום ה', 25.7, בשעה 22:00

הכניסה מגיל 18 ומעלה. כרטיסים במקום במחיר 50 ש"ח - חיילים וסטודנטים 30 ש"ח

פזית נוני, 054-457-7924. האתר הרשמי.

אורחת: מורן מגל.

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

מדי יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

יהודית קורין: סבתא קרימינלית

‫קומדיה מטורפת. מחזה לחמש סבתות פרועות. אתם מוזמנים להצגה "סבתא קרימינלית". מחזה voice dialogue הראשון בישראל.  

מחזה: יהודית קורין וטל בר-און. בימוי: יהודית קורין. עיצוב ותלבושות: טל בר-און.

27.7, 28.7, 30.7, בשעה 20:30, בכרכור. רחוב המושב 41, בחצר של משפחת סופר.

054-791-6436

"אחר כך משהו קרה"

שלום חברים, הנכם מוזמנים להקרנת הבכורה של הסרט "אחר כך משהו קרה"

23 ביולי, בשעה: 22:00 אביגדור וייל, 03-5222470

נטלי כהן וקסברג: נשים שלא מגלחות

קליפ חדש מבית היוצר של נטלי, שכבר הוכתרה ע"י ערוץ 10 כ"האישה הכי שנואה באינטרנט הישראלי". זהירות, מכיל דימויים מילוליים קשים לעיכול לבעלי קיבה צדקנית.

ערב סולידריות

במוצ"ש, 20.7, בשעה 21:00, יתקיים במחסן 2 בנמל יפו בתל אביב ערב סולידאריות עם תיאטרון אל-חכוואתי, בעקבות החלטתו של השר לביטחון פנים לסגור את התיאטרון ולבטל את פסטיבל הצגות הילדים. אמנים, שחקנים, זמרים, שמעוניינים להופיע בערב הזה, מוזמנים לפנות אל ורדית שלפי או אל עינת ויצמן.

מחאת הבובות: אחד מביטויי המחאה כנגד סגירת פסטיבל הילדים באל-חכוואתי הוא סרטון שהעלה אריאל דורון. (הארץ), (העצומה)

שוטף פלוס

מיסודו של איתי יטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו": שוטף פלוס.

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)