(לקובץ שירים חדש: זיכרונות מגיא ההריגה, כפי שסיפרה לי אמי ז"ל)

 

על סוסים בלגים מפוארים פלשו הקלגסים לעיירה, אחריהם האופנוענים.

משלחות משלחות באו לחלות את פניהם. המשלחת האוקראינית נתקבלה בברכה, המשלחת הפולנית - באדישות, ואילו המשלחת היהודית, שמנתה את רב העיירה, החזן, המלמד ומנהל בית הספר, גורשה בבושת פנים. הרב ספג בעיטה בגבו ובעודו מנסה להתרומם, ספג בעיטה נוספת ונותר כשפניו אל האדמה הרוחשת אימה.  

כשפוזרו ענני האבק, נמוגו גם חוטי התקווה האחרונים שעוד נותרו בלבבות.

 

*

דלה הייתה העיירה לודביפול ושפופים היו בתיה, שחורים ונטולי הוד ורק בית אבי בלט בלובנו וביופיו, על וילאותיו המבהיקים וכניסתו המגודרת ורבת הרושם.

עשר שנים בנה אבי את ביתו, על אחד עשר חדריו, שתשעה מהם הועדו לשמש בית הארחה. האוויר הטוב, נהר הסלוטש רחב הידיים ויער סוסנובה הסמוך, משכו למקום נופשים רבים,  מכל העיירות וערי הסביבה. 

 

ערב חנוכת הבית, בעוד ריחות הקינמון והסוכר, התפוחים והציפורן, נישאים באוויר, פלשו הקלגסים, והפכוהו למעון מגורי הקצינים. להורי ולאחיי הוקצה קיטון קטן בלבד. את הורי הפכו לעבדיהם, ואת הילדים לרצים ולמשרתים.

 

פרט למקס הטוב, שאנושיותו נתגלתה בפרטים קטנים כגון: השארת בדל סבון מעת לעת,  ושיירי אוכל דרך קבע בצלחתו, כל השאר נתגלו באכזריותם. בעיקר הנס.

 

כשדעתם לא הייתה נוחה ממירוק הסוסים או המגפיים, הסירים או הרצפה, מיד ניחתו המכות. הנס, שכמעט לא הוציא את השוט מידו, הפליג בהצלפותיו. כשאחותי פייגה בת העשר לא יכלה עוד לשאת את המראות וניסתה להתערב, ספגה בעצמה הצלפת שוט, וחדלה.

 

באחד הימים, כשדומה היה שמשהו מחיוניותו של הסוס נגרע, הצליף הנס שלוש פעמים באבא,  וציווה עליו לכרות לעצמו בור בחצר. פניו של הנס, האדומים בדרך כלל, להבו ככדור אש. הילדים אולצו לצפות בנעשה. בידיים רועדות המשיכה אימא לבחוש את הדייסה. הבית נמלא אד משכר של קינמון, מהול בריח דבש - מתנת אשת אחד הקצינים הזוטרים למאמץ המלחמתי - שאף לחצר פרץ. גם השמש המשיכה בטיפוסה הגא, מושכת שובל הולך וגדל.

כשהבור היה עמוק דיו, וחולצתו של אבא ספוגה כמעט כליל, הגיע רץ ובישר דבר הגעת קצין המחוז למפקדה. הקצינים שבו הביתה, וכהרף עין נעלמו מעיניהם, ורק הנס שב על עקבותיו ואמר "ברח שרוליק, חזור בעוד יומיים, אומר שבשליחותי יצאת לרובנו, עד אז הנס ישכח ויירגע."

 

אם חשבו שחייהם קשים,  לא שיערו את הצפוי להם כשיגורשו, חודשים אחדים אחר-כך לגטו.

 

לבד מן המגורים המשותפים עם שלוש משפחות נוספות, לבד מן הרעב, הלכלוך והחולי, שהפיל חללים לא מעטים, נאלצו לעבוד עבודת פרך, מעלות השחר ועד רדת הערב. תחילה בליבון לבנים, אחר-כך בסלילת כביש, עבור תנועות הצבא הגרמני.

 

אנשים נחטפו ולא נודע לאן. לימים נתברר שהם קבורים ביער. אנשים הוכו ונפלו מתבוססים בדמם. אנשים נורו ונקברו מתחת לכביש הנסלל. אחרים הושלכו למחראות, וחבריהם אולצו להוציאם ולקברם. אבי, שהיה בעברו חייל בצבא הפולני, יזם התקוממות ואף הוחל בהכנת כלי נשק מאולתרים, אולם כשנודע הדבר לאנשי היודנראט, הם הכשילו את התכנית.

 

השמועה בדבר חיסול הגטו, עברה בעיירה כלהק דבורים מאיים. אז קם קול זעקה, ומכל בית נשמעו בכיות ותחינות. מי שהכין לעצמו ולמשפחתו מקום מסתור, ניצל שעת כושר והתחבא.

 

*

שלושה ימים אחרי שירדו למסתור, יצא אבי, שלא יכול היה לשאת עוד את בכי הילדים, לחפש מזון ביער. בשובו אל המסתור תפסו אותו שני קלגסים. אבי, ביחד עם אחיי, חיהל'ה, דודיל'ה ואהרל'ה, אֶחָיו, נשותיהם, וילדיהם, הוצאו מן המסתור ונורו. אחיי הקטנים שהיו אחוזים בזרועותיו של אבי נפלו עליו. כך הצילוהו. "אוי טאטא, סאיז מיר קאלט" (אוי אבא, קר לי), עוד הספיק דודיל'ה אחי בן החמש לומר, בטרם נפח את נשמתו.   

כששבה הכרתו, ברח אבי ליער והפך לפרטיזן. היום מופיע שמו על לוח הפרטיזנים ב"בית ווהלין".

 

אמי נתפסה יום קודם לכן, וצורפה אל שורות המובלים אל מותם. שלושה קילומטרים של מוות ידוע מראש. למזלה, לא פגעו בה כדורי המרצחים, ובחסות החשיכה הצליחה לזחול ולצאת מן הבור.

 

במשך יממה הסתתרה ביער ובערוב היום השני החלה עושה דרכה לעבר העיירה, אולם נתפסה בידי שני קצינים רכובים על אופנועים. הם הכו אותה באכזריות.   

"הִרְגוּ אותי", התחננה, "למה אתם  מענים אותי כל-כך?"

"לא נבזבז כדור על זונה יהודייה שהעזה לברוח מן הבור." השיב הנס, שאת אכזריותו

כבר למדה על בשרה.   

ובעוד אלה חובטים ומצליפים בה, הופיע יָשָׁה גפנבוים, ראש היודנראט.

"תציל אותי מהידיים שלהם," התחננה אימא,  תציל אותי, ישה."

"למה לכם להתעסק עכשיו עם יהודייה, כשיש לכם להתכונן למסיבה?"

כל חיסול של גטו באזור לווה במסיבה.

"לכו, אני כבר אביא אותה."

הנס הביט בו במבט מזוגג ואמר: "הוא צודק, היינריך, יותר טוב שנלך להתכונן למסיבה."

 

"תברחי ליער נחומה, רק שם יש לך סיכוי להינצל."

"אני חייבת לחזור לעיירה, חייבת לחפש את שרוליק והילדים."

"אף אחד לא נשאר. הוציאו את כולם ממקומות המסתור וירו בהם. תצילי את עצמך לפני שיהיה מאוחר מדי."

"קודם אקח את פייגה מהגוי."

חודשיים קודם לכן נמסרה אחותי, תמורת מחצית מן הרכוש שאבי הצליח להציל מן הגרמנים, לשמש רועת צאן לפרותיו של לקומסקי האוקראיני. מחציתו השנייה, נמסרה לשכנתם סווטה למשמרת.

 

"אין לך סיכוי." אמר ישה. "הגטו שורץ רוצחים."

אך עזב, פנתה אימא לעבר ביתה של סווטה. מדדה ונופלת עד שהגיעה לשביל המוביל אל ביתה והתמוטטה.  

מרושקה, בתה בת השמונה-עשרה של סווטה, שמעה את החבטה, יצאה והחלה לצרוח: "את הרסת את השושנים שלי! את הרסת את השושנים שלי!"

"זאת אני, נחומה", התחננה אימא, "תצילי אותי. אני מתחננת לפניך".

"יש כאן יהודייה!" צרחה מרושקה, "יש כאן יהודייה!"

"את גדלת בבית שלנו מרושינקה, ישבת על הברכיים של שרוליק כשהיית קטנה, אכלת מהידיים שלו... מהצלחת שלו... אני מתחננת..."

אבל זו רק הגבירה צעקותיה.

 

רועדת, עזבה אימא, כמעט בזחילה, את המקום ובעוד היא מנסה להתרומם על רגליה, עלו קולות המוסיקה והשירה ומילאו את היכלות המוות.

כוח, שלא הבינה מנין בא לה, נשא אותה פתע אל-על, וְאִפְשֶׁר לה, למרות הכאב והעייפות, לצלוח את הכביש, ולמצוא מסתור בשדה תפוחי אדמה. זו הייתה עונת הפריחה. הגבעולים הגבוהים הסתירו אותה. לפתע עלו קולות דיבור והתערבלו באימה. כשנדמו הקולות, החליטה להתקדם, אולם רגלה נתקעה בבור והיא השתטחה ארצה. כאב עז פילח את ברכה. כשביקשה לחלץ את רגלה, גילתה שהבור מספיק גדול להכיל את כולה והחליקה פנימה. 

 

ביום שלמחרת שרתה על הכול דממת מוות. "כאילו אין יותר עולם", סיפרה, "כאילו

אין יותר אנשים..."

 

ביום השלישי החלו ההוצאות להורג של אלה שמסתורם זה אך נחשף. כמטחווי נשיפה היה הדבר ממנה.  כך ראתה את רב העיירה משופד על כלונס עגלת המתים, ואת רצח התינוקת של רייזהלה, כלת השוחט, שעשר שנים לא יכלה ללדת, ודווקא ביער הרתה וילדה. "רייזהלה כבר לא הייתה צריכה כדור. אוי גאט וויי ביסטו געוויען?" (אוי אלוהים,

איפה היית?).

 

והמראות שמילאו את מגירות מוחה, והקולות, הפכו חלק ממגירות חיי ומוחי.

 

מִקְוֶה שֶׁל

דָּם

הָיָה גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי

לְהַטְבִּיעַ אֶת צְלִילוֹת הַדַּעַת

 

וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי

נִבְלַע הַמָּוֶת

 

שֶׁקֶט כִּיסָּה אֶת הָאָרֶץ

וְהַשָּׁמַיִם מָלְאו אוֹר 

 

כששקט הכול, עשתה אימא דרכה לעבר ביתו של לקומסקי. שבוע ימים טיפל בה, עד שהתיר לה לפגוש בפייגה שהוסתרה בתוך בור שכרה בשדה וכוסה בזרדים.

 

אֲחוֹתִי רָעֳתָהּ אֶת צאן פֶטְרוֹבְסְקִי

בַּגְּבְעוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת שֶׁל פּוֹלִין

בַּלֵּילוֹת הִתְכַּסְּתָה בְּתֶבֶן קַר לְהָחֵם פְּחָדֶיהָ

בַּיוֹם נָדְדָה בֵּין הַסּוּפוֹת

מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת רוּחַ 

עָנָן אָפור בְּשָׁמַיִם נְטוּלֵי אוֹר

 

אִישׁ לא גָּהַר לְהַחְיוֹת אֶת יַלְדוּתָה הַמִּתְפּוֹרֶרֶת 

אִישׁ לא נְטָלָה בְּחֵיקוֹ כְּשֶׁמַּגְּפֵי-אוֹפֶל 

צַעֲדוֹ הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּסִמְטְאוֹת מוֹחָה.  

 

כעבור ימים אחדים, ציידן לקומסקי בבשר, לחם ובגדים, וליווה אותן ליער.

שבועות רבים נדדו השתיים מיער ליער. מזות רעב ומוכות כפור, כשהסכנה אורבת להן מכל פינה, הן מצד הפרטיזנים הרוסים, והן מצד הציידים שבאו לצוד יהודים תמורת מלח. אפילו כשנתמזל מזלן לפגוש יהודים, גורשו, בטענה שכיחידים קל יותר להסתתר אבל בקבוצות אין כל סיכוי.

 

כשהעמיקו השלגים אמרה אימא; "אני לא יכולה לסבול יותר את הכפור, טוב לי המוות מכדור מאשר מן הכפור הזה, אני הולכת להסגיר את עצמי. את עוד צעירה פייגהל'ה, תמצאי בטח מישהו שיסכים לקחת אותך באחד הכפרים."

"הישארי אתי רק הלילה." התחננה פייגה.

"מה ייתן לך הלילה פייגהניו שלי?" מה ייתן לך הלילה?"

 

עם שחר ניערה אחותי את אמי מעליה וצעקה "אני שומעת את קול הצעדים של אבא." אמי, בסברה שפייגה הוזה, סטרה קלות על פניה ואמרה: "ילדה שוטה, איך אפשר לשמוע צעדים בשלג?!" 

כעבור דקות אחדות הופיע אבי. 

"אם אתה כאן, איפה השארת את הילדים' שרוליק? איפה הילדים?" צרחה אימא.

אבי פתח את מעיל הפרטיזנים והציג בפניה את גופייתו המתפוררת ספוגת דם ילדיו שנקרש, "הנה הילדים שלך, נחומה, הנה הילדים."

חודשים רבים סירב אבא להסיר את הגופייה עד שזו התפוררה כליל על גופו.

 

אָבִי לָבוּשׁ כְּתוֹנֶת הַדָּם

קְרָעִים קְרָעִים

קָרַע אָבִי נַפְשׁוֹ

קְרִיעַת עוֹלָם

 

חמישים שנה אחרי, נסעתי ביחד עם קבוצת ניצולים להוציא את עצמות אחיי ומשפחתי, מן הבור שבחצרו של אוקראיני מקומי.

העצמות הוצאו בידי קומץ בני דור שני שהצטרף למסע וחיילים שנשכרו לשם כך. 

העצמות שרוכזו בעשרה ארונות וכוסו בדגלי ישראל, הועלו על שלושה קומנדקרים, שעשו את הדרך בה הלכו ההולכים אל מותם, כדי לקברם לצידם ביער. ליווינו אותם ברגל כשדגלי ישראל נישאים בידינו.   

ילדים אוקראינים בלבוש צבעוני מסורתי, מאחוריהם מוריהם, הוריהם, וסביהם, בעיניים קרועות, הביטו בנו בעוברנו על פניהם. 

 

*

כלהק שועלים, תוקפים וחודרים חדרי בטן, היה שב המשפט: "מי יודע איזה חיות רעות טרפו את הילדים שלי. מי יודע איזה חיות רעות..." וכבר היללות. בילדותי התכווצתי מאימה.

 

בשובי מאוקראינה, התעוררה בי דילמה קשה. מה אספר לאמי? מה אֶבְדֶה לה? באיזה אופן אציג את שלא ניתן כמעט להצגה. אבל עד מהרה פתרה היא את הבעיה. 

ערב אביב זך. ניחוח פרחי עץ ההדר שאבי שתל והכליא, והפך לחושחש, מילאו את חדרי הבית. אמי אצל החלון, מביטה ומוחה דמעה. מביטה ומוחה. "אימא, כל-כך יפה בחוץ, והריח נפלא, הלוואי שאבא היה זוכה. למה את בוכה?"

"שהילדים שלי לא זכו. מי יודע איזה חיות רעות טרפו את הילדים שלי."

שלפתי את התצלומים והצגתי בפניה את הגלגלות נקובות הכדורים ואת העצמות הסדורות בתוך הארונות, "אימא תירגעי, הילדים שלך זכו לקבר ישראל. הילדים שלך נקברו כמו חיילי ישראל, תראי לאיזה כבוד הם זכו. קברנו אותם מכוסים בדגלי ישראל אימא."

זמן רב לא התיקה עיניה מן העצמות, ולפתע אורו פניה "נכון, הנה כאן אני רואה את הראש של חיהל'ה, וכאן את הרגל של דודיל'ה". כל בן זכר נולד במשפחתנו עם כף רגל הפוכה. ולא זו אף זו, אלא שעיניה כבר היו סומות כמעט לחלוטין.

ורווח לה, ורווח לי, ימים אחדים.

כשהשיטיון השתלט על מוחה, החיתה אותם בעיני רוחה ולא חדלה לבקשם: "הם רעבים, מאיין קינד, הם רעבים וקר להם, אני יודעת, ואין מי שיטפל בהם. את חייבת להביא אותי אליהם. אני יודעת בדיוק איפה הם. רק קחי אותי אליהם." וכך נאלצנו, אישי ואני, לצאת איתה פעם אחר פעם לנסיעות ברחבי העיר, כי הנה הנה היא רואה אותם כאן, והנה הנה היא רואה אותם שם.

בשובנו, הייתה זעקתה פורצת חדרי בית, ואף לבתי השכנים הגיעה וטלטלה. עד שהגיתי רעיון: "אימא תראי, את רואה את הסירים האלה, כאן בדיוק התבשילים שהילדים אוהבים, אני נוסעת להביא להם אוכל, הם נמצאים אצל יוסי אחי".

יום אחד נעלמה מביתי, וכשמצאנוה, והיא חבולה ומדממת בבית-החולים, הסתבר כי ניסתה למצוא אותם בכוחות עצמה, אולם מעדה ונפלה על עמוד חשמל ונפצעה בפניה ובראשה.

וכשלא הועילו גם אלה, נאלצתי לבדות סיפור על אימוץ של דוד עשיר מאמריקה שלקח אותם תחת חסותו והוא מטפל בהם כבילדיו שלו. "שם הם אוכלים בשפע, וחם להם, והם זוכים לחינוך מצוין, אימא".  ואפילו מכתבים כתבתי לה בשם חיהל'ה, אשר זכו מיד למענה נלהב ממנה, אבל גם זאת לזמן קצר בלבד.

המכתבים נשרפו בשריפה שפרצה וכילתה את מחצית הבית, ורק מכתב אחד, מאלה שכתבה לחיהל'ה נותר לפליטה ושמור עמי כאוצר יקר. 

 

(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא השנה בהוצאת עקד)