(מבוסס על מקרה אמיתי)
הצגת יחיד. כל הזכויות שמורות. חלק 2
...
תחילת מרץ, כבר חום אימים, הסיפון לוהט, אנחנו כמה מייל מחוף טנזניה. אני עומד בגשר מביט סביב, בכל הכחול הזה רק אנחנו, ים ושמים. מביט על האוניה מלמעלה. הלב מתרחב. זו האוניה שלי. אני הקפטן שלה. ואז פתאום, בשיא השלווה שרק בים הפתוח אתה יכול להרגיש, אני רואה את הבוסן (בוסן: רב מלחים, מלח וותיק, ראש צוות המלחים - הערת המחבר) מוציא מישהו בין מחסן 2 למחסן 3. אני טס למטה לסיפון והוא מביא אלי איזה כושי, "מצאנו אותו ליד המחסן" הוא אומר.
"מעניין את הסבתא שלי. תעיף אותו לים" אני אומר לו. אבל הבוסן, רב-המלחים שלי, לפני עשר שנים הגיע לאוניה כנער סיפון זב חוטם, עכשיו הוא עומד מולי לא זז והכושי מפרפר לו בידיים כמו דג מחוץ למים. "תעיף אותו מהעיניים שלי אמרתי לך, תעיף אותו לים". והוא תוקע בי עיני עגל ואומר: "קפטן, מה זה תעיף לים?".
"תעיף לים זה תעיף לים". והכושי? בחיי, מבין עברית, ניכנס לוויברציות רציניות. מתחיל לצעוק. "תרגיע אותו", אני אומר לבוסן. הוא מנסה לדבר איתו כמה מילים אבל לא עוזר, בינתיים הצוות מתאסף. ראיתי שאין ברירה, אז אני מוריד לכושי סטירה והוא נעמד על המקום. פתאום הוא עושה את התנועה של מבקש מים ומדבר ככה בלי מילים, רק הפה נפתח וניסגר, נפתח וניסגר, והעיניים תקועות בי. מקלל אותי הבן זונה, מקלל בלחש כזה קללה של המכשף שלהם.
עכשיו הקללה של הכושי ההוא מהאוניה מתגשמת. כבר כמה לילות מאז שראיתי את הכושי הזה ברחוב, אולי הבן שלו, איך שאני עוצם את העיניים שלי, אני פותח את העיניים שלו. בכל מקום אני רואה אותן. כל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים, לא לראות כלום, רק לשקוע בשינה. אבל כמו לשון שחוזרת שוב ושוב לחור בשן כאילו יש לה רצון משלה, כך אני פתאום מוצא את עצמי שוב ושוב ברחוב הזה שלו, מחפש. אני רוצה לראות אותו שוב, אני רוצה לעמוד מולו, שיסתכל המניאק, שיסתכל כמה שהוא רוצה. לא מצטער גם אם זה היה אבא שלו, או סבא שלו, לא אכפת לי. רק שאסתכל שוב בעיניים האלה, לעבור דרך חלונות הנשמה השחורים, להיכנס פנימה ולהסיר את הקללה הזו ממני. שוב ושוב עולים מול עיני תמונות מהאוניה, הבלחות של האירוע שמצטרפות יחד לסרט שאני בו השחקן הראשי. אני הכוכב.
"אמרתי לך להעיף אותו לים", אני צורח על הבוסן, שנהיה לי פתאום יפה נפש, עומד עכשיו ביני ובין הכושי ומבלי להניד עפעף, לפני כולם, אומר: "אני לא זורק אף אחד לים". בקושי יכולתי להתאפק מלזנק עליו "אתה מסרב פקודה בלב ים? פעם היו תולים על ראש התורן בשביל דבר כזה, אתה יודע? אנחנו מגיעים לדרבן, אתה עף מהאוניה שלי". אני ממשיך לצעוק והוא אומר בשלוות נפש שמפוצצת אותי: "אין בעיה, דבר ראשון אני מדווח על כך שהיה לנו נוסע סמוי על האוניה והעפת אותו לים".
"אתה יכול לדווח מה שאתה רוצה, החבר'ה בדרבן רק ישמחו שיש להם כושי אחד פחות. עכשיו זוז הצידה". אני פוקד על אחד המלחים, "תעיף אותו לים", אבל הוא לא זז. אני כבר לא יכול להתאפק, בכל הכוח, דוחף את המלח על הבוסן והכושי. ואני שומע מין הוווווו ארוך נהמה כזו של הצוות.
הם חשבו שהשתגעתי. כמעט והיה לי מרד על האוניה בגלל הכושי. יכולתי להבין את קפטן אחאב על ה"פיקווד". חשבו שהוא מטורף כשחיפש את מובי דיק, הלוויתן הלבן. הוא עמד לבד מול חבורת מלחים מטורפים שהתקבצו לצוות שלו. אבל קפטן זה קפטן. תקע את רגל העץ שלו בסיפון, עמד מולם בלי פחד, כמו גבר, ואמר: "אלוהים מושל בכדור הארץ והקפטן לבדו מושל באוניה". את זה גם אמרתי במשפט. בים אני ורק אני מחליט, אני חושב שהשופט הבין את זה.
"תעיף אותו" אני מסנן בין השינים ומתקרב אל שניהם ואז הבוסן אומר: "שלא תעיז להתקרב". אני מתקרב בכל זאת. אני יכול להריח את סרחון הפחד של הכושי.
"בן זונה, אני סוחב אותך איתי מאוניה לאוניה מאז שהיית נער סיפון מושתן ועכשיו אתה מסרב לי פקודה?! הוראה מפורשת שלי! מאיפה זה בא לך? מהספרים שאתה קורא? מכל מה שלימדתי אותך?"...
(המשך יבוא)
(יוסי זיו, מנחה-במאי ושחקן, בוגר תיאטרון החדר)
