זה לא נכון. הוא טעם את טעם חסרונן ומה קורה כשיש יותר מדי, אבל נדמה היה שהוא והמילים הגיעו בשנים האחרונות לאיזושהי דרך לחיות ביחד. אחרי שהכיר אותה, אחרי שעברו לתל אביב – מילים הן כל מה שהיה לו. הוא אכל מילים, הוא שתה מילים, הוא התקלח במילים וניגב איתן בשירותים. הוא שילם במילים בבית הקפה, התחייב במילים ופרע במילים, והמילים אמרו לו את מה שידע מזמן: אנשים רוצים מילים ולא רוצים שתיפול.
המטבע של זוגיות הוא אהבה, המטבע של הבנקים הוא אמון, המטבע של האמנות הוא הרגש והמחשבה. אנשים אוהבים שאתה בא אליהם פתוח וכן. לא תמיד הם יודעים שלאמת יש רבדים, אבל עוד אף אדם לא מת מזה אפשר לשחק בהם. זאת אומרת שאמת איננה שטר אחד, יש רבדי רבדים, יש גם חצי אמת, ואמת משוכפלת שקרתה בזמן אחר או במקום אחר ואתה רק משלב אותה בהווה.
חשבו למשל על אדם האומר "סליחה שאיחרתי. הייתה אצלי הצפה". יכול להיות שכמו בשיר הייקו אין קשר בין משפט אחד לשני, ההנחה שלהם זה לצד זה היא מעשה האמנות. בוקר אחד זה נפסק, לא היו לו עוד מילים לחלק כמו סוחר סמים. זאת אומרת הוא יכול היה לדבר, לכתוב, לעשות רשימת מכולת – כן, אבל המילים לא נתנו לו להרוויח מהן שום דבר.
(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)
