(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"
מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 50)
...אם האל הוא בעל תכונות אנושיות: "אל קנא ונוקם, ארך אפיים ורב חסד...", הוא איננו שלם, ואז מותר האל מן האדם - אין. במקרה זה ברור שהגדרת האל על ידי תכונות אנושיות, איננה אלא השלכה מתוך האדם אל דמות האל. אם האל הוא בעל תכונות אנושיות - נעלות ומשובחות ככל שיהיו - כמו האהבה - כי אז האנושיות הזאת היא עניינו של האדם ולא של האל. במקרה זה האמונה באל היא זניחה, והחתירה להטבת מצבה של האנושות, כלומר, הטבת מצבו של האדם היא יעד מרכזי של האדם. מטרה זו איננה פוסלת ואיננה מחייבת את עבודת האל, אבל היא אכן מחייבת פעולה להטבת מצבו של האדם. זוהי האפשרות היחידה הרלוונטית לאדם כי היא מכוונת לקידומו כישות יוצרת, למען עצמו והעולם שבו הוא חי.
מסקנה: המודעות לכך ששאיפתנו לשלמות היא שאיפה אל הבלתי ניתן להשגה, יכולה אמנם לגרום למצוקה ולסבל, ובמקרים אחדים אפילו לייאוש ולנסיגה למצב של תלות ילדותית, אבל היא מחייבת את האדם למציאת משמעות הקיום ביצירה אישית הנובעת מתוך מכלול האנושיות שבו. המשמעות היחידה השייכת לאדם עצמו ופועלת לטובתו היא זו שהוא מגדיר כבעלת תוקף מוסרי, ועל כן גם המעשי, המתגלמת במעשה היצירה הבונה. מכאן שייעודו של האדם הוא יצירה הולכת ונמשכת כל עוד הוא מסוגל לקיים בתוכו את הדרמה ההכרחית לחייו. דרמה זו מקפלת בתוכה את קונפליקט הקיום ההכרחי לה...
("המעגל הפתוח", עמ' 141. המשך יבוא)
