תודה!

לקבוצות המשחק והמנחים-במאים

על החוויה המופלאה

"מונו-דיא 2013"

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה שנון ומבריק

האירוע התקיים השבוע

ביום ג', 30.7.2013, בתיאטרון יפו

יוצרי הערב (לפי א"ב):

אביגיל לזר, אורן רובשטיין, אושרית יפה, אמור דנטי, דבורה שרף, דור אלוני

דניאל לבנון, הלל מליניאק, יוני כפרי, ירדן לב, לאנא פאהום, לי ים תירוש

מיכל אסתר קציר, מיכל שמש מוגילנר, משה שבי, נועה פרומרמן

נורית סמיטשוילי, נעמה יעקובוביץ’, עדי חג'בי, ענבר קרסל

צליל חרלופסקי, רמי גואטה, תהל גלבוע

הפקה: אבי גיבסון בר-אל

ניהול אמנותי: אמיר אוריין

בכל שבוע אנו מביאים קטע או קטעים מתוך הערב

1. האיש עם הכובע

מילים, לחן וביצוע: משה שבי

(קבוצת השחקנים מבצעת את רצף החימום. מתוך הקבוצה פורץ משה שבי, כביכול מאלתר את הקטע)

א  

כן זה אני האיש עם הכובע 

קצת מוזר לא ברור ולא ידוע

כן  זה אני, אך ורק אני

אל תתבלבלו, אני עדיין שפוי

אז מה אם אני מוזר ומשונה.

אז מה אם זה נראה לכם לא יפה.

שלא יהיה יפה.   

(פזמון)

אני לא דומה לאף אחד.

אני מיוחד.

לא הולך לפי כללים.

לא אוהב שמכתיבים לי מה לעשות.

הרבה פנים ודמויות.

אני לא דומה לאף אחד.

אני מיוחד.

לא הולך לפי כללים.

לא אוהב שמכתיבים לי מה לעשות.

תתפוצצו מזה.

ותנו לי לחיות.

ב

הי, זה שוב פעם אני, האיש עם הכובע.

לא הגיוני, חתרני, מאוד גרוע.

נו התרגלתם,  או שמא חוששים.

לבוא, או לא לבוא.

אז מה אם אני מוזר ומשונה.

אז מה אם זה נראה לכם לא יפה.

שלא יהיה יפה.

(פזמון...)

ג

אז מה אם אני קצת שונה.

חשבתם שאולי זה אני המורד.

אומנם לא ישר כמו סרגל.

והשרשרת לא דוקרת.

לא באתי מרמלה לוד.

זה רק אני האיש עם הכובע.

-------

2. לרקוד

כתיבה: שרון שלומי. בימוי: עדי חג'בי.

תהל גלבוע - הכוריאוגרפית. נעמה פרומרמן - הרקדנית.

(כוריאוגרפית מנחה רקדנית, צורחת)

פלייה! רלבה! פיסוק!

פלייה! רלבה! חיטוב! עיצוב! שפגאט! גו!

פלייה! רלבה! פיסוק! ניקוד!

גרשיים! מירכאות! שפגאט!

תחייכי! תחייכי שהקהל יאמין לך! תחייכי באמת!

נו, מה הבעיה שלך? מה יש לך לחפש? חיוך זה חיוך!

פלייה! רלבה! שפגט!

איך את מחייכת? סתומה! זה נקרא אצלך חיוך? את מפחידה! את מגזימה! את מוגזמת! פשוט תהיי את! זה נקרא אצלך להיות את? את משעממת אותי! את חולמת. איך אני יכולה לעבוד ככה! מה את חושבת לך? מה?! אני לא הייתי פעם חולמנית בדיוק כמוך?! הייתי! אבל עבדתי על עצמי! עבדתי קשה! לא כמוך! ואני מעולה!  מ-ע-ו-ל-ה!  איך את חושבת הגעתי לאן שהגעתי? אה?! איך את חושבת יש לי את הטכניקה המושלמת שלי? עבודה קשה וגם ויתרתי על החלומות ההזויים שלי. רק ככה אפשר להצליח! עכשיו תבכי. תבכי! את לא נותנת מעצמך. חסר לי ה- Feel! תהיי בובה! תהיי אנושית! מה יש לך להבין, בתהליך הזה, מה? רגשות? רגשות זה פתטי, בדיחה, זה נגמר. ותפסיקי להיות ילדה מפונקת. תתבגרי.

פלייה! רלבה! שפגט! סי-במול! נ-----קסט!

(הרקדנית יוצאת. התנהגות הכוריאוגרפית משתנה, מתרפסת לקהל)

נו, באמת, קהל יקר. אני שואלת אתכם? ככה אפשר לעבוד? כל הטמבלים האלה שמגיעים לכאן. לא מבינים שהם עושים צחוק מעצמם. ותאמינו לי, קהל יקר, שהכול בשבילכם. אנחנו מתאמצים להביא אליכם את הכי טובים בשוק. רק שיהיה לכם טוב על הנשמה ושיהיה לכם בכיף. אנחנו כאן יורקים דם רק בשבילכם! ואתם תשבו לכם בכורסא הנוחה שלכם בבית, קחו ליד בקבוק קוקה קולץ' טעם החיים. הסניפו קצת  במבץ'! עשיר בשבעה ויטמינים ומינראלים! סמסו בסלולארי של סלקוץ'! זה כל מה שאתם צריכים. אנחנו כבר נעשה את העבודה, בשבילכם. שימו לב! עוד מעט פרסומות! אל תלכו לשום מקום אחר! אנחנו כבר חוזרים אליכם עם המון הפתעות חדשות והמון טמבלים חדשים, שיעשו לכם המון שטויות מדליקות! וזה הכול בשבילכם!  תודה!

(משתחווה עד לרצפה)

נ-----קסט!

(יוצאת)

אלון אבוטבול, שחקן, במאי ומורה, מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: כל מה שהוא עושה היום מתכתב בדרך זו או אחרת עם חווית הלימוד בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 50)

...אם האל הוא בעל תכונות אנושיות: "אל קנא ונוקם, ארך אפיים ורב חסד...", הוא איננו שלם, ואז מותר האל מן האדם - אין. במקרה זה ברור שהגדרת האל על ידי תכונות אנושיות, איננה אלא השלכה מתוך האדם אל דמות האל. אם האל הוא בעל תכונות אנושיות - נעלות ומשובחות ככל שיהיו - כמו האהבה - כי אז האנושיות הזאת היא עניינו של האדם ולא של האל. במקרה זה האמונה באל היא זניחה, והחתירה להטבת מצבה של האנושות, כלומר, הטבת מצבו של האדם היא יעד מרכזי של האדם. מטרה זו איננה פוסלת ואיננה מחייבת את עבודת האל, אבל היא אכן מחייבת פעולה להטבת מצבו של האדם. זוהי האפשרות היחידה הרלוונטית לאדם כי היא מכוונת לקידומו כישות יוצרת, למען עצמו והעולם שבו הוא חי.

מסקנה: המודעות לכך ששאיפתנו לשלמות היא שאיפה אל הבלתי ניתן להשגה, יכולה אמנם לגרום למצוקה ולסבל, ובמקרים אחדים אפילו לייאוש ולנסיגה למצב של תלות ילדותית, אבל היא מחייבת את האדם למציאת משמעות הקיום ביצירה אישית הנובעת מתוך מכלול האנושיות שבו. המשמעות היחידה השייכת לאדם עצמו ופועלת לטובתו היא זו שהוא מגדיר כבעלת תוקף מוסרי, ועל כן גם המעשי, המתגלמת במעשה היצירה הבונה. מכאן שייעודו של האדם הוא יצירה הולכת ונמשכת כל עוד הוא מסוגל לקיים בתוכו את הדרמה ההכרחית לחייו. דרמה זו מקפלת בתוכה את קונפליקט הקיום ההכרחי לה...

("המעגל הפתוח", עמ' 141. המשך יבוא)

...לוחות הר סיני אבד ערכם...

המצפון כמוהו כברית המילה, הטלת מום באדם.

עידן חדש בא! עידן אשר ייתן פשר מאגי לעולם!

פשר מתוך הרצון ולא מתוך הדעת!

ואם מבקשים לדעת מהי האמת?...  ה א מ ת!...

הרי שמבחינה מדעית או אפילו מוסרית, האמת אינה קיימת כלל!...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה: יום ב', 2.9.2013, בשעה 19:00 בחדר.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

47. ראה: דברים י"א 26 - ט"ז 17

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (ראה: דברים י"א 26).

"ונתתה את-הברכה על-הר גריזים ואת-הקללה על-הר עיבל" (שם: י"א 29).

תחילתה של הפרשה בהקדמה כללית, שבה מוצגת הבחירה שבין ברכה לקללה, בין טוב לרע. הר גריזים הפורח הוא סמל לברכה, ונמצא מימין לעמק שכם. משמאל לעמק נמצא הר עיבל השומם שהוא סמל לקללה. אם יעשה העם את הטוב בעיני האל, יהיו כמו הר גריזים המבורך. אם יעשו הרע, יהיו כהר עיבל המקולל. שוב הטוב נמצא בימין והרע בשמאל, ונקודת הציון שלהם היא עמק שכם, הזכור לרע, בין השאר מפרשת דינה (וישלח: בראשית ל"ד).

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (ראה: דברים י"ג 2).

פרק י"ג מתחיל בדין נביא או חולם חלום. בעבר היו הנביאים מתנבאים בשם האל, או אומרים שהאל הופיע בחלומם ודיבר אליהם. על פי התפיסה הקיימת כאן, אם אותו נביא או חולם, מתנבא בשם אלוהים אחרים, הוא בחזקת נביא שקר. האל העברי לא מוכן לקבל מתחרים על תפקיד האלוהות כמקור לחלומות. מכאן שיש להגדיר נביאים וחולמים אלו כמסיתים. אכן, הדינים הבאים עוסקים באלה.

אבל השאלה העולה מתוך הדברים היא: מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר. הפשט הוא שנביא אמת מדבר אמת ונביא שקר מדבר שקר. מתי נדע? לעתיד לבוא לכשתתברר האמת או השקר. הנבואה התגשמה? הרי זה נביא אמת. לא התגשמה? הרי זה נביא שקר.

אומר הכתוב שכל מי שטוען בזכותם של אלוהים אחרים, ויהיה זה "אחיך בן-אמך, או-בנך, או-בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך" (שם: י"ג 7), הרי אלה מסיתים ומדיחים שאחד דינם - מוות. והדין מתרחב והולך ועכשיו הוא כבר מדבר על עיר שמסיתים ומדיחים יצאו ממנה, והרי אחת דתה: "הכה תכה את-יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת-כל-אשר-בה, ואת בהמתה לפי חרב. ואת-כל-שללה תקבץ אל-תוך רחובה, ושרפת באש את-העיר ואת-כל- שללה, כליל ליהוה אלוהיך, והייתה תל עולם, לא תבנה עוד" (שם: י"ג 16-17). וזהו פירושו של דבר "לעשות הישר בעיני יהוה אלוהיך" (שם: י"ג 19).

מכאן שנביא האמת מדבר בשם אלוהים ונביא השקר מסית ומדיח אל אלוהים אחרים. אבל מתוך הניסיון ההיסטורי אנו למדים, שנביאי השקר רובם ככולם היו מקורבים לשלטון והיו מתנבאים לקורת רוחו, ובשעתו נחשבו בעיני השליטים ורוב העם ההולכים אחריהם, לנביאי אמת.

לעומתם, נביאי האמת היו נביאים אופוזיציוניים. הם ביקרו את השלטון והוא גמל להם במאסר, במוות או לפחות בעינויים קשים. ע' מקרה ירמיהו בחצר המטרה (ירמיהו, פרקים ל"ב-ל"ט). מכאן אמור: נביא השקר הוא נביא קואליציוני, מחניף לשומעיו ומרצה אותם והוא מדבר אל ההמונים להרגיע את מצפונם. נביא האמת הוא נביא אופוזיציוני, מדבר אל המיעוט, מבקר את השלטון המרכזי ומעורר את מצפון העם ועל כך הוא משלם מחיר יקר בשלומו וברווחתו ולעיתים גם בחייו.

אפשר לומר בזהירות מסוימת כי כיום ממלאים את תפקידי נביא האמת ונביא השקר, הפרשנים והמבקרים שבתקשורת. בערוצים המרכזיים מופיעים "נביאים" אשר בדרך כלל מאשרים את מעשי השלטון, ובערוצים האלטרנטיביים אלו המבקרים אותו. כך גם בתחום התרבות ככלל.

ובכל זאת, מהו המבחן המכריע לזיהוי נביא אמת? אם הוא מדבר על תיקון מצבו של האדם, לא מצבו של היהודי בלבד, אלא אדם במובן המלא של המושג, הרי הוא נביא אמת.

הַלִּירִיקָה הַיּוֹם הִיא תְּרוּפָה לְדָאֶבֶת,

הַקּוֹנְצֶרְטָה לְחוסֶר רִכּוּז.

סָפְּפוֹ בְּלִירָה וְשִׁירָה כִימִית,

יֵשׁ  לִנְעול אֶת הַבַּיִת בַּחֲרוּז.

צֶדֶק הוּא שֵׁם שֶׁל כּוֹכַב,

מוּסָר הוּא שֵׁם שֶׁל דָּג,

בָּעוֹלָם הַמִּתְפָּרֵק מֵעֲרָכָיו,

כָּל שִׁירָה הִיא חַג.

עַל הַפַּח כְּתוּב "שִׁירָה הִיא זֶבֶל"

עוֹלֶה מִמֶּנּוּ הַר שֶׁל מִלִּים חֲרֵבוֹת

וּבְכָל זאת, עַל אַף כָּל הַדּומֶן

צִיץ קָטָן מְבַקֵּשׁ לִנְבּוט

Happy hour

תֵּן לִי עוֹד שְׁלִישׁ בִּירָה,

בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּבָה,

לָאָדָם שֶׁבָּא שׁוּב הָעִירָה,

וְלא מָצָא נֶפֶשׁ טוֹבָה.

תַּן מְלָפְפוֹן חָמוּץ וְגַם דָּגִים,

אֲהוּבָתִי שָׂמָה קָצוּץ, הָעֵיטִים חַגִּים,

אִם אֲנִי עוֹמֵד לָמוּת, לִהְיוֹת חֲסַר בַּיִת בַּקּור,

תֵּן לִי הַרְבֵּה בְּכַמּוּת, שֶׁיִּהְיֶה לִי מַשֶּׁהוּ לִזְכּור.

תֵּן גַּם פִּיצָה תֵּן פוֹקָצָ'ה

תֵּן גַּם נאצ'וס חָרִיף.

בַּבּוקֶר אֲקִיצָה לָעִיר שֶׁשּׁוּב רָצָה,

הַפַּעַם אֲנִי רַק מַשְׁקִיף.

הַפַּעַם אֲנִי רַק מַשְׁקִיף.

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

אבי לא יבוא עוד אל ביתי

לא עוֹד

      יַצִּיב עַל הַסַּף, פָּנִים שֶׁלּא מַסְגִּירוֹת

      וְלא אַגִּיד לוֹ שֶׁגַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת וּבוֹדֵדָה

      (שֶׁתָּמִיד הָיִיתִי. וְהוּא לא הָיָה)

וְלא

      יַפְצִיר שֶׁאֶתֵּן לוֹ לָגוּר בַּמִּרְפֶּסֶת,

      בְּבֵית הָעֵץ שֶׁבָּנִינוּ

      לַיַּלְדָּה

      וִיסַפֵּר שֶׁהוּא תֵּכֶף נוֹסֵעַ

      לַגָלִיל, לְיוֹסֵף

      שֶׁלא הָיָה וְלא נִבְרָא

וְשׁוּב לא

      יִבְהֶה מוּל הַמְקָרֵר

      וְיוֹשִׁיט צְרוֹר מַפְתְּחוֹת,

      בְּלִי דַּעַת    - -

כְּשֶׁיֵּלֵךְ

      יַעֲצור בִּקְצֵה הַשְׁבִיל,

      בְּהֶנֶף שׁוֹבָב יִלְכּוד חֶרֶק תּוֹעֶה

      וְיֵעָלֵם מֵעֵבֶר לַפִּנָּה שֶׁל בֵּית הַמִּרְקַחַת.

פּוֹתֵחַ

וְסוֹגֵר עַצְמְךָ מִפָּנַי

וְכָל הָאַהֲבָה

רֶשֶׁת צְבָעִים נִטְוֵית בְּגַלְגַּל הָעַיִן –

רִפְרוּף פַּרְפַּר בְּטֶרֶם יִכְלֶה

אֶל

הָאַיִן

וְהַיָּד הָאוֹחֶזֶת בַּהַרְמוֹנִיקָה הַצִּבְעוֹנִית

אַשְׁלָיָה

או

פְּטִית

(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא השנה בהוצאת עקד)

(מבוסס על מקרה אמיתי)

הצגת יחיד. כל הזכויות שמורות. חלק רביעי

"עיניים אני מחפש, עיניים, כשאביט בהן, הקללה תוסר מעלי ואז אוכל לנוח".

"אתה באמת מאמין בדברים האלה?" 

"אני כבר לא יודע. פעם אחת בחיים פתח עלי כושי פה. זה היה אמנם בלחש, אבל אני בטוח שזו הייתה קללה".

"אתה לא נראה לי אחד שמאמין בקללות", אומר לי חובב השחורים במין לגלוג. מיד התעשתי. מה, אני צריך לספר לך את קורות החיים שלי? זה לא עניינך וזה קרה מזמן ולא קשור לכושים שלך".

"קשור או לא קשור, אבל בכל זאת אתה בא לכאן כבר כמה ימים ונראה שאתה הולך להתפרק".

מתחיל להתחכם איתי חשבתי לעצמי. ואז ראיתי אותו. בהליכה המיוחדת שלו. הידיים מתנופפות קדימה ואחורה, לבוש בבגדי חג צבעוניים. כולם זזו הצידה ביראת כבוד. הוא נעמד מולי. מושיט לי יד. כמובן שלא לחצתי את היד שלו. הוא נשאר עומד מולי עם היד מושטת. המבט שלו נוקב, מצמית. אני מביט בעיניים שלו בלי פחד. ואז מבלי להרגיש היד שלי מתרוממת ואוחזת ביד שלו, המושטת. כמו מכת ברק. כמו בסיוטי הלילה הפוקדים אותי, הייתי במרכז המעגל של עיניים שחורות, רושפות, פיות נפערים וזעקות, זרועות שנשלחות אלי ונוגעות, כמעט נוגעות. הפנים מתקרבות, מתקרבות, וככל שהן מתקרבות הופכות משחור לאדום, מתעוותות ומתערבבות לקלידוסקופ של שחור ואדום, שחור ואדום, שחור ואדום, שחור ואדום ואני נשאב לתוך המערבולות הזו.

אני פוקד על אחד המלחים: "תביא את הסולם חבלים". הוא מסתכל על הצוות, מחפש רמז, סימן, מה לעשות. אני קופץ עליו וכמעט מכניס לו אגרוף לפרצוף. מזל של שנינו שהקצין השלישי עוצר אותי. אני שואג עליו. אני שואג על כולם: "פאקן הל, מי כאן הקפטן על האוניה הזאת?! מי?! שכחתם?! כשאנחנו מגיעים לארץ כולכם תעופו קיבינימט. אחד לא נשאר. ואתה עם האוניה גמרת. בחיים לא תעלה על אוניה. עכשיו זוז ותביא את הסולם חבלים". השלישי מחזיק אותי והמלח מביא את הסולם וקושר אותו לדופן. הכושי רואה את הסולם ומתחיל להשתולל, צועק, רוקד, מנענע את הגוף שלו, בוכה, יורד על הברכיים, "פליז, נו קפטן, פליז, נו, מי ביבי, בייבי". ואז, להפתעתי, הקצין השלישי מכניס לו בומבה ישר בפרצוף. הוא משתתק. כל הכבוד לשלישי. לפחות אחד איתי. הצוות המום, השלישי עומד על ידי. גם הצ'יף מתקרב אלי. הבוסן מטפל בכושי שגונח ומייבב כמו כלב, אומר לי:

"קפטן, תן לו לפחות צ'אנס". אחד המלחים יוצא ומתקרב אלי ואומר: "קפטן, אולי נבנה לו רפסודה? יש לנו את כול מה שצריך".

"אני לא מבזבז עליו כלום. מקסימום חגורת הצלה", אני אומר. ואז הבוסן, הבן אלף זונות, אומר: "אם ככה, אז הוא לא יורד". ואז הוא אומר: אני לא מבין מאיפה הרוע הזה, האכזריות הזאת?"

"מה?!, רוע? רוע? איזה רוע? אני לא רוצה להסתבך זה הכול. הגורל של הכושי הזה נחרץ ברגע שעלה לאוניה שלי".

"עם כל הכבוד לך קפטן, יש חוקי מוסר שחלים גם עליך באוניה שלך. אתה הסמכות העליונה, אבל לא בחיי אדם".

"ממך אני לא צריך לשמע על חוקים וחוקי מוסר. אתה יודע כמה נשמות אני הצלתי? כמה משפחות יש היום בישראל בזכותי? בזכות המוסר שלי והחברים שלי! רוע היה לי נגד הבריטים, נגד הגרמנים יימח שמם, נגד הערבים יש לי. כן! יש בי רוע, אכזריות, מה שתבחר. אבל הכושי הזה משבש לי את החיים, משבית את הצוות כבר כמה שעות ואני מעיף אותו מהאוניה שלי על פי החוק האחד והיחיד של כל המפליגים בים מאז ומעולם"...

(המשך יבוא)

איתמר על הצ'לו, בוגר תיאטרון החדר, בהופעה פומבית עם שירו "שיר אהבה מזמן רע". הופיע לראשונה בתיאטרון החדר. מילים: ברטולט ברכט. תרגום: בנימין הרשב. לחן וביצוע: איתמר ברקאי. מלווה בגיטרה: רמי בן ארויה. מתוך המופע "מסע אל בית".

מנחה:

אני מזמינה את המשורר משה אבן-חן לקרוא את שירו "על שפת הים".

המשורר:

תודה. אקרא בפניכם את שירי "על שפת הים". זהו שיר אישי מאד. הוא נכתב מתוך ייסורי נפש והתלבטויות אין קץ. הוא שייך לתקופה אפלה בחיי שבה חשבתי על הגרוע מכול, ולא ארחיב. היום, במבט רטרוספקטיבי ונועז, אל העבר, אני מעז לציין בענווה שזהו השיר הטוב ביותר שכתבתי. אבל - ההיסטוריה תשפוט. ולפני שאקרא את השיר הזה אני מבקש להקדים מספר מילים. (שתיקה ארוכה) אני, בדרך כלל, לא קורא שירים בפומבי, רק אם מבקשים ממני, ומבקשים, שלא תחשבו שלא מבקשים. בכל בוקר אני מקבל בטלפון הזמנה לקרוא שיר באיזה חוג או מתנ"ס, ובכל פעם, אם יורשה לי לומר זאת בצניעות מסוימת, בכל פעם הרי זה קשה כקריעת ים סוף. אני אתן לכם דוגמא קצרה. היום קמתי בבוקר מתוך ידיעה מתסכלת שאני הולך לקרוא את השיר הזה בפניכם. עבר עלי בוקר מסויט. שפכתי על עצמי את הקפה של בוקר. רבתי אם כל מי שנקרה על דרכי. רגע, רגע, נראה לי שזו פתיחה טובה לשיר חדש: שפכתי על עצמי קפה של בוקר. הרשו לי לרשום את המילים האלה: "שפכתי על עצמי...". הי, לאן אתם הולכים?! הנה, אני כבר קורא את השיר. אתם לא יכולים לעשות לי את זה! אתם יודעים בכמה ייסורים נתייסרתי בכתיבת השיר האישי הזה? מה? לא אכפת לכם? בבקשה, אל תלכו, הנה אני קורא: "על שפת הים!". בבקשה, תישארו. שיר קצר, קצרצר. רק ארבע שורות, אבל תמצית חיי משוקעת בו. בדם לבי! אתם מבינים? בדם לבי! אף אחד לא רוצה לשמוע את השירים שלי. אף אחד! נולדתי קודם זמני! ההיסטוריה תשפוט! לא אתם! מניאקים! (יוצא בבכי)

(א.א.)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר, הוידוי האחרון

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ב' , 2.9.2013, בשעה 19:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול אמנותי של ינון צפריר

יום א', 4.8.2013, בשעה 20:30

יום ב', 5.8.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 9.8.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

מדי יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום ב', 5.8.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון הקרון תל אביב

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה ב-ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

במעטפות

בעקבות ההצלחה המסחררת: הקרנות נוספות של "במעטפות": בית ציוני אמריקה, 1/8 בשעה 16:30, 4/8 בשעה 20:00. שלי קלינג, 052-247-8650.

מקום לחזרות - חינם

יש לנו חלל קטן ומקסים שיכול להכיל עד 50 איש, יש לנו קהל שצמא לכל דבר, יש לנו מקרן ובידורית. אתם מוזמנים לבוא ולנסות.... כל דבר בעצם! חומרים חדשים, להקריא שירים שכתבתם למגרה, להקרין סרטים, לדבר על תהליך יצירה, על כלכלה, על בטלה, על חתולה... כל מה שנראה לכם מעניין.

מקום לחזרות חינם תמורת הופעה.

קיבוץ מעיין צבי, ליד זכרון-יעקב

הדס גלבוע, 054-477-5893, dardashadas@yahoo.com

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

וינסטון סמית: מי צריך?

1. האונ' העברית: 100 מרצים ממדעי הרוח בסכנת פיטורים. מדובר בביטול של כ-100 קורסים, בהם ספרות עברית, מחשבת ישראל, תולדות האומנות, מוסיקולוגיה, חינוך והיסטוריה, ובקיצוץ של 20% מכלל חברי הסגל בפקולטה (המאמר).

טוב מאד! מי צריך ספרות עברית, מחשבת ישראל? אמנות? מוסיקולוגיה? חינוך? היסטוריה? צריך נשק! הרבה נשק! ולוטו וטוטו וכוכב נולד והייטק, הרבה הייטק! ומלחמה, הרבה מלחמה. כבר הרבה זמן לא הייתה פה מלחמה. למה?

2. "הישראלים יכולים להירגע, כי לא יהיה הסכם שלום" (פרשנים פוליטיים השבוע).

מה לא בסדר במשפט הזה? ואולי הוא בסדר ורק אני משוגע? (1984)

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

מיסודו של איתי יטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו": שוטף פלוס.

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)