הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


(מבוסס על מקרה אמיתי)

הצגת יחיד. כל הזכויות שמורות. חלק רביעי

 

"עיניים אני מחפש, עיניים, כשאביט בהן, הקללה תוסר מעלי ואז אוכל לנוח".

"אתה באמת מאמין בדברים האלה?" 

"אני כבר לא יודע. פעם אחת בחיים פתח עלי כושי פה. זה היה אמנם בלחש, אבל אני בטוח שזו הייתה קללה".

"אתה לא נראה לי אחד שמאמין בקללות", אומר לי חובב השחורים במין לגלוג. מיד התעשתי. מה, אני צריך לספר לך את קורות החיים שלי? זה לא עניינך וזה קרה מזמן ולא קשור לכושים שלך".

"קשור או לא קשור, אבל בכל זאת אתה בא לכאן כבר כמה ימים ונראה שאתה הולך להתפרק".

 

מתחיל להתחכם איתי חשבתי לעצמי. ואז ראיתי אותו. בהליכה המיוחדת שלו. הידיים מתנופפות קדימה ואחורה, לבוש בבגדי חג צבעוניים. כולם זזו הצידה ביראת כבוד. הוא נעמד מולי. מושיט לי יד. כמובן שלא לחצתי את היד שלו. הוא נשאר עומד מולי עם היד מושטת. המבט שלו נוקב, מצמית. אני מביט בעיניים שלו בלי פחד. ואז מבלי להרגיש היד שלי מתרוממת ואוחזת ביד שלו, המושטת. כמו מכת ברק. כמו בסיוטי הלילה הפוקדים אותי, הייתי במרכז המעגל של עיניים שחורות, רושפות, פיות נפערים וזעקות, זרועות שנשלחות אלי ונוגעות, כמעט נוגעות. הפנים מתקרבות, מתקרבות, וככל שהן מתקרבות הופכות משחור לאדום, מתעוותות ומתערבבות לקלידוסקופ של שחור ואדום, שחור ואדום, שחור ואדום, שחור ואדום ואני נשאב לתוך המערבולות הזו.

 

אני פוקד על אחד המלחים: "תביא את הסולם חבלים". הוא מסתכל על הצוות, מחפש רמז, סימן, מה לעשות. אני קופץ עליו וכמעט מכניס לו אגרוף לפרצוף. מזל של שנינו שהקצין השלישי עוצר אותי. אני שואג עליו. אני שואג על כולם: "פאקן הל, מי כאן הקפטן על האוניה הזאת?! מי?! שכחתם?! כשאנחנו מגיעים לארץ כולכם תעופו קיבינימט. אחד לא נשאר. ואתה עם האוניה גמרת. בחיים לא תעלה על אוניה. עכשיו זוז ותביא את הסולם חבלים". השלישי מחזיק אותי והמלח מביא את הסולם וקושר אותו לדופן. הכושי רואה את הסולם ומתחיל להשתולל, צועק, רוקד, מנענע את הגוף שלו, בוכה, יורד על הברכיים, "פליז, נו קפטן, פליז, נו, מי ביבי, בייבי". ואז, להפתעתי, הקצין השלישי מכניס לו בומבה ישר בפרצוף. הוא משתתק. כל הכבוד לשלישי. לפחות אחד איתי. הצוות המום, השלישי עומד על ידי. גם הצ'יף מתקרב אלי. הבוסן מטפל בכושי שגונח ומייבב כמו כלב, אומר לי:

"קפטן, תן לו לפחות צ'אנס". אחד המלחים יוצא ומתקרב אלי ואומר: "קפטן, אולי נבנה לו רפסודה? יש לנו את כול מה שצריך".

 

"אני לא מבזבז עליו כלום. מקסימום חגורת הצלה", אני אומר. ואז הבוסן, הבן אלף זונות, אומר: "אם ככה, אז הוא לא יורד". ואז הוא אומר: אני לא מבין מאיפה הרוע הזה, האכזריות הזאת?"

"מה?!, רוע? רוע? איזה רוע? אני לא רוצה להסתבך זה הכול. הגורל של הכושי הזה נחרץ ברגע שעלה לאוניה שלי".

"עם כל הכבוד לך קפטן, יש חוקי מוסר שחלים גם עליך באוניה שלך. אתה הסמכות העליונה, אבל לא בחיי אדם".

"ממך אני לא צריך לשמע על חוקים וחוקי מוסר. אתה יודע כמה נשמות אני הצלתי? כמה משפחות יש היום בישראל בזכותי? בזכות המוסר שלי והחברים שלי! רוע היה לי נגד הבריטים, נגד הגרמנים יימח שמם, נגד הערבים יש לי. כן! יש בי רוע, אכזריות, מה שתבחר. אבל הכושי הזה משבש לי את החיים, משבית את הצוות כבר כמה שעות ואני מעיף אותו מהאוניה שלי על פי החוק האחד והיחיד של כל המפליגים בים מאז ומעולם"...

(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 8 . 1