מנחה:

אני מזמינה את המשורר משה אבן-חן לקרוא את שירו "על שפת הים".

המשורר:

תודה. אקרא בפניכם את שירי "על שפת הים". זהו שיר אישי מאד. הוא נכתב מתוך ייסורי נפש והתלבטויות אין קץ. הוא שייך לתקופה אפלה בחיי שבה חשבתי על הגרוע מכול, ולא ארחיב. היום, במבט רטרוספקטיבי ונועז, אל העבר, אני מעז לציין בענווה שזהו השיר הטוב ביותר שכתבתי. אבל - ההיסטוריה תשפוט. ולפני שאקרא את השיר הזה אני מבקש להקדים מספר מילים. (שתיקה ארוכה) אני, בדרך כלל, לא קורא שירים בפומבי, רק אם מבקשים ממני, ומבקשים, שלא תחשבו שלא מבקשים. בכל בוקר אני מקבל בטלפון הזמנה לקרוא שיר באיזה חוג או מתנ"ס, ובכל פעם, אם יורשה לי לומר זאת בצניעות מסוימת, בכל פעם הרי זה קשה כקריעת ים סוף. אני אתן לכם דוגמא קצרה. היום קמתי בבוקר מתוך ידיעה מתסכלת שאני הולך לקרוא את השיר הזה בפניכם. עבר עלי בוקר מסויט. שפכתי על עצמי את הקפה של בוקר. רבתי אם כל מי שנקרה על דרכי. רגע, רגע, נראה לי שזו פתיחה טובה לשיר חדש: שפכתי על עצמי קפה של בוקר. הרשו לי לרשום את המילים האלה: "שפכתי על עצמי...". הי, לאן אתם הולכים?! הנה, אני כבר קורא את השיר. אתם לא יכולים לעשות לי את זה! אתם יודעים בכמה ייסורים נתייסרתי בכתיבת השיר האישי הזה? מה? לא אכפת לכם? בבקשה, אל תלכו, הנה אני קורא: "על שפת הים!". בבקשה, תישארו. שיר קצר, קצרצר. רק ארבע שורות, אבל תמצית חיי משוקעת בו. בדם לבי! אתם מבינים? בדם לבי! אף אחד לא רוצה לשמוע את השירים שלי. אף אחד! נולדתי קודם זמני! ההיסטוריה תשפוט! לא אתם! מניאקים! (יוצא בבכי)

(א.א.)