1. בדידותו של יוצר לפני העלייה לבמה (1)

(התוכן מתייחס לשחקנים, אבל הוא משל לכל מי שתפקידו מייעד אותו להופיע בפני האחר או האחרים, על במה או בכל מקום)

הנה רגע שאליו מתחברים מתחים מכל קצות התודעה, לפקעת מעיקה של אימה, חרדה. רגע היציאה אל הקהל שלך.

לא תמיד חשים במתח זה. יש מי שחווים ברגע זה אופוריה מרגיעה. האם היא תוצאה של תהליך מודע של מתן ביטוי למתחים, שאז אין זו אופוריה כלל, אלא מצב מודע של קבלה עצמית? או אולי היא חוויית הכחשה של אותה "פקעת העצבים"?

לרוב אומרים לכם: "תרגיע את עצמך! תרגיעי את עצמך! תשכח! תשכחי! תשכחו את עצמכם! כשאתם עולים לבמה, תשאירו את עצמכם בחוץ!"

רגע אחד. יש פה קושי מסוים, לא כן? אם אתם "משאירים את עצמכם בחוץ", מי ייכנס לבמה?

אומרים: "הדמות!" או: "התפקיד!".

אם כן, מהי "הדמות" הזאת, מהו "התפקיד" הזה, שכל כך מרבים לדבר בהם, אם לא אוסף של תווים כתובים בטקסט של מחזה או בספר תקנות כלשהו? תווים מתים. הם יקומו לתחייה רק אם אתם תפיחו בהם חיים. כלומר, עליכם להיכנס אל הבמה, נושאים אתכם את הדמות והתפקיד וכל מה שאתם יודעים על עצמכם וגם מה שכבר נשכח לרגע וגם מה שעתיד לבוא.

על כן, עליכם לדרוש מעצמכם הכנה אישית, כדי שהנכנס אל הבמה יהיה פנוי ליצירה ולא תשוש מרוב הכחשת מתחים. עליכם למצוא לעצמכם רגעים של פרטיות במקום שאיש אינו רואה אתכם, אלא אם כן הוא יודע את תכונות "המעגל הפתוח" ומבין אתכם וגם מעודד, רגעים שבהם תתנו ביטוי למתח בכל הכוח הפיזי המצוי בגופכם. שחקו, ביניכם לבין עצמכם או בנוכחות קהל קטן ומקבל, את "דפוס הכישלון" המוטמע בכל אחד מאיתנו. אחר כך שחקו את "דפוס ההצלחה", בין אם הוא כבר קיים אצלכם או שדוכא ע"י בעלי סמכות דכאניים. אחר כך אתם יכולים להרגיע את עצמכם ככל שתרצו.

עכשיו את מוכנים לצאת אל הציבור. 

עלו אל הבמה כנסיכים ונסיכות. מלכים של תחום האירוע האמנותי. לא עריצים. לא תובעניים. מלכי במה שהם משרתי ציבור. כלומר, זוהי מלכוּת של ענווה, אמפתיה, חמלה, הקשבה. זה טבע הקשר הממשי עם קהל. זו מהות האהבה.

בהצלחה!

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (51, המשך)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 51)

יצירתו של האדם היא צורה של הנצחת עצמו - בתודעת עצמו, בתודעת בני אדם אחרים ובעולם התופעות שמחוץ לתודעה. הנצחה אין פירושה יצירת דבר מושלם, אלא יצירת דבר הקיים בתוך הווה נמשך, הכולל עבר ועתיד, אך אינו הווה מושלם. כל אדם הוא יוצר בכוח או בפועל. על כל אדם מוטלת החובה המוסרית ליצור דרך קבע. יהיה זה מעשה יצירה מורכב ביותר או פשוט ביותר. המצב הרצוי לאדם הוא שכל יצירה תהיה נוצרת מתוך ידיעת היעוד המגולם בה, שהוא ייעודו של האדם כיוצר.

("המעגל הפתוח", עמ' 141-142. המשך יבוא)