הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


"...ואם מבקשים לדון, חזור ושוב, בדילמה הנצחית של - אם היה לי כפיל או לא ומי משנינו מת - אומר אני אחת ולתמיד! היה!... ואף אוסיף ואומַר...  שוני קטן חצץ בינינו. וגודלו אינו עולה על שטחו של שפמי...

שפמו...  שפמו של מי?...  שלי?... שלו?... (צוחק)".

כן, זהו הסוד הקטן שלי: מי הוא מי?

הבדיחה ההיסטורית הקטנה שלי...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה: יום ב', 2.9.2013, בשעה 19:00 בחדר)

-------

 

תמי חיו מולד: היטלר חי בתוכנו

(1.8.2013, במחשבה שנייה)

 

הירגו אותי… הירגו אותי… מבקש ושב ושוב היטלר הקשיש בהצגת היחיד המופלאה של אמיר אוריין בתיאטרון החדר. לאחר כמעט שבועיים בהם אני מתלבטת ביני לביני איך לכתוב על ההצגה המטלטלת הזו, הגיעו אירועי אתמול בכנסת והבהירו בסיומם של שבועיים קשים נוספים במזרח התיכון שהגיע הזמן.

 

את המחזה כתבו אמיר אוריין וטובה רוגל לפני כמעט 30 שנה. אז המחזה לא הוצג, לא נמצאה במת תיאטרון אמיצה מספיק. תיאטרון החדר אמיץ מספיק. כמעט יותר מדי.

זהו מונולוג מרתק של אדולף, הצורר, היטלר, החי בינינו כקשיש שחמק מבית הדין של ההיסטוריה. כדרכם של קשישים, המונולוג משובץ בתולדות חייו, מחשבות והרהורים וביקורת. המון ביקורת.

 

אתם אנשים טובים, אומר היטלר הישיש הנלעג, אתם העם הנבחר, אתם עם סגולה הוא מזכיר לנו. הירגו אותי, הוא מבקש, אתם חיים מחוץ להיסטוריה, מעל להיסטוריה, אומר לנו האיש שהפך לסמל האימה של העם היהודי.

 

והוא צודק, אנחנו באמת אנשים טובים, ואנחנו באמת חיים מחוץ ומעל להיסטוריה, ואנחנו מתעקשים להחזיק את אדולף היטלר ותורתו חייה ובועטת בתוכנו. בתוך כל אחת וכל אחד מאיתנו.

 

באופן מעוות אנחנו זקוקים להיטלר חי וקיים בתוכנו כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו העם הנבחר וכדי שלא נאלץ לעבוד בשביל להוכיח זאת. היטלר הסמל, היטלר התנועה, היטלר הכוח ההיסטורי מאפשר לנו לברוח מהאחריות הגלומה בבחירה. אנחנו לא צריכים לבחור להיות טובים, צודקים, ישרים והגונים. אנחנו נבחרנו, מן החוץ נבחרנו. היטלר בחר בנו מכל העמים וזה הופך אותנו לעם הנבחר.

 

צפייה בהצגה הזו אינה חוויה קלה או נעימה. הבחירה של אמיר אוריין, שחקן גדול, להשתנות מול עיני הצופים, מאדם, ישראלי, אחד מאיתנו, לצורר הנורא המגלם את הפחדים הגדולים ביותר שלנו, מאפשרת לנו לזכור שזו "רק הצגה". אוריין משתף את הקהל ברגשותיו, מציין שאין בגילום הדמות משום הזדהות עם האיש. בדברים האלה הוא מקל עלינו, הצופים, ומאפשר לנו לראות בהיטלר גם את האדם, הקשיש המנוול, עם חיבה למתוקים ושיגעון גדלות. הצפייה בהצגה הזו היא חוויה מטלטלת, חשובה. האם אנחנו יכולים, ממרחק של כמעט 70 שנה, לראות באיש שהוביל את האנושות לאחד הרגעים השפלים ביותר שלה, אדם? האם אנחנו יכולים לזהות בו, בקשיש המעט פתטי, גם משהו מאיתנו?

 

אנחנו מחזיקים את היטלר, הרעיון, חי ובועט בתוכנו, ונאחזים בבחירה שלו בנו, דווקא בנו, ובקורבנות שהפכה לאחת מתכונות האופי הבולטות שלנו כעם. הקורבנות שמובילה לכוחנות.

 

"לעולם לא עוד" היא אחת האמירות המקושרות ביותר בהוויה הקולקטיבית של העם היהודי בהקשר לשואה ומלחמת העולם השנייה. אלא שמתוך הקורבנות אנחנו רואים רק את עצמנו, רק את המחיר ששילמנו אנחנו ומסיקים מסקנה אחת, המסקנה היחידה שיכולה לנבוע מתוך מעיין של פחד טהור – לעולם נהיה חזקים, חזקים מכולם. ואם אנחנו חזקים מכולם, זאת אומרת שהאחרים חייבים להיות חלשים מאיתנו. אבל האם באמת אל מול הרוע הצרוף במכונת ההשמדה הנאצית, אפשר למצוא כוח מספיק? ואם אי אפשר להיות מספיק חזקים הרי שצריך להחליש את כל השאר.

 

היטלר בחר בנו להיות הקורבנות, להיות סמל. אנחנו אימצנו והטמענו את הקורבנות ומגיבים באופן כמעט פבלובי – נושכים ובועטים.

 

ואם ניתן להיטלר למות? אם נסרב להיות הקורבנות ונבחר להיות הנבחרים, אלה הפועלים למיגור הרשע, למיגור האלימות, הגזענות, שנאת הזרים והפחד מהאחר? האם אנחנו מוכנים? האם אנחנו מסוגלים?

 

אנחנו לא נאצים. אין בינינו נאצים. אבל למדנו מהם את מהות הכוח והעוצמה. למדנו את הלקח הלא נכון.

 

היטלר חי בתוכנו. אנחנו נאחזים בו, נאחזים בקורבנות. הגיע הזמן להרוג אותו. להיות מי שיכולנו – כל מה שהנאצים - רק הפוך. לגמרי הפוך. לראות בכל אדם את הטוב שבו, את הייחוד ואפשרויות שבו ולהיות הקול הקורא, עמוד האש שלפני האנושות בדרך אל עולם ללא גזענות ושנאה. האם אנחנו מסוגלים?

 

אני מאמינה שכן, שיש בנו את העוצמה, שיש בנו את הכוח והיכולת ושיש לנו גם את הידע והחמלה שהוטבעו בנו בדם וסבל. יותר קל להשתמש בכוח הזרוע, בהחלשת והעלמת האחר. אבל כמו תמיד – מה שנכון אינו מה שקל.

 

הצגת חובה. נשמו עמוק ולכו, רוצו לראות. אנחנו יכולים להיות יותר, כל כך הרבה יותר.

 

(תמי מולד-חיו, עיתונאית, מגישה תוכנית ראיונות ב"קול השלום", פעילה חברתית ומלמדת כלכלה חברתית)

לאיגרת השבועית של 2013 . 8 . 8