1. פסיכולוג אאוט. שאמאן אין.

בשכונה שלנו חידשו פיצוציה ישנה. טור ארוך של מיני מתיקה אל מול טור ארוך של אלכוהול. תרבות פנאי של עינוג עצמי ואמצעים לטשטוש החושים. אם יוצאים מתוך ההנחה שהבעלים יודעים את נפש צרכניהם, מה זה אומר עלינו ואיך זה מתקשר לתרבות ככלל?

מתחילת המאה העשרים וכמעט עד שלהי המאה, שלטו בתרבות המערבית תורות הפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות בכלל. אי אפשר להבין את התיאטרון, הקולנוע, הספרות. הציור של התקופה, ללא התובנות שיצרה הפסיכולוגיה המודרנית.

היום נהוג לזלזל בפסיכולוגיה ולברוח ממנה כמו ממגפה. הבריחה היא אל הדתות בכלל ואל המיסטיקה בפרט ואל התובנות שהן מציעות. יידרש זמן נוסף כדי להעריך את תרומתן של הדת והמיסטיקה לתרבות ככלל. לפי שעה נראה שמעמדם החברתי של הפסיכולוג, הפסיכיאטר והרפואה המערבית ככלל, שוקע, ועולה מעמדו של השאמאן.

הפסיכולוגיה סייעה ליוצר בפתיחת עצמו אל עצמו האישי ואל העולם החברתי שמחוצה לו וחייבה אותו ליצירה מעוררת, לעיתים עוכרת שלווה, הדורשת מהצופה להיות מודע לסביבתו, לעיתים עד כדי נקיטת עמדה ויציאה לפעולה.

המיסטיקה, מטבע הגדרתה כתופעה כיתתית סגורה (מקור המילה מיסטיקה הוא ביוונית "לסגור") מאופיינת לא רק בכיתתיות אלא גם, בין השאר, ב"סגירת החושים בפני ענייני העולם הזה, תחושות תאוות, רצונות, כדי שהנשמה תהייה פתוחה לענייני הרוח והעולם העליון" (האנציקלופדיה העברית, כרך 23).

אין זה אומר שהיום יצירות תרבות ככלל מאופיינות בתכונה מיסטית, אבל לאורך המדרג של תהליך היצירה יש הימנעות ברורה מפרשנות שנובעת ממדעי ההתנהגות, הימנעות מנקיטת עמדה חברתית והסתמכות על בחירות יצירתיות אקראיות, על בסיס סוג כלשהו של ספונטניות אישית לא רציונאלית.

זה טוב או רע? גם וגם, וגם לא זה ולא זה.

האומנם פריחתה של מיסטיקה ושלוחותיה השונות, כמקור תוקף ליצירה, היא עדות לניוונה של התרבות? נראה שהתרבות כתופעה חברתית נוכחית, אכן נמצאת במצב של ניוון, שקיעה ולכל היותר מצב שמרני מקובע.

כל אלו לא מעידים על הפסיכולוגיה, או על הדת והמיסטיקה, אלא על מצבו של האדם. האדם הפוסט מודרני הוא יצור תשוש נפש, פועל יוצא לתנאי חיים המתישים את הגוף ואת הנפש. הוא חש חסר אונים ומאבד את הביטחון ביכולתו האנושית לתקן את מצבו, לא כל שכן את מצב העולם. חוסר ביטחון זה מושלך מעצמו אל כל תופעה אנושית בדומה לו. במילים אחרות: הוא מאבד אמון במדעי האדם, שהרי הם אנושיים כמוהו ונותן אמון במה שמעבר לאנושי, במה שמעבר לחושיו, הבוגדניים בעיניו. הוא מסוגל לעכל יצירות המשרות עליו מנוחה נפשית, לעיתים מדיטטיבית או לחילופין בידור פשוט וגס. הוא שאמרנו תחילה: מיני מתיקה ואמצעים לטשטוש החושים.

סוף דבר ופתח דבר:

"המעגל הפתוח", כפי שמתחייב מתוך שמו, מקבל הן את מדעי ההתנהגות והן את העקרונות הדתיים והמיסטיים כאגודה אחת המזינה את היצירה. כי היצירה היא תכלית הדבר. היא תופעה חווייתית כוללת. היא ישות שמעבר לאדם ועל כן גם היא יכולה להכיל ניצוץ של האלוהי. היא יכולה להביא לידי ביטוי את כל מרכיבי החוויה האישית והחברתית של אדם. היצירה ממלאת את תפקידה בעיצוב היוצר והחברה שבתוכה הוא חי, לשם תיקון מצבו של האדם.

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (51)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 52)

שלבים בדרמה של היצירה האנושית

א. שלב הדת

לימוד אורח חיים אנושי בסיסי, לאור רעיון מנחה, תיאוריה או אידיאולוגיה כוללת.

בשלב הדת, בין לידה לנעורים, נוצר הקונפליקט בין ידע קיים - ויהיה זה מועט ככל שיהיה - לבין ידע חדש. היצירה נושאת אופי קונפורמי, מאששת את הקיים ומשחזרת תרבות ומסורת. תהליך הלימוד עצמו יכול להפיק באופן מקרי תגובות יצירתיות לא קונפורמיות, אולם ברוב המקרים, תגובות אלו נטמעות במהרה באורח החיים המסורתי, ואינן חורגות מתחום של מה שמקובל ומשוחזר. השלב הדתי מחייב אמון במערכת שבתוכה חי היוצר.

ב. שלב התבונה

בחינת אורח החיים הקיים, לאור הניסיון הנצבר, חיוב הקיים או הצבת חלופות.

בשלב התבונה, שהוא שלב התבגרותו של האדם, הוא מעמת את אורח החיים הקיים, המשותף לו ולקבוצת ההתייחסות שבתוכה הוא חי, עם ידע חדש שנוצר מתוך הקונפליקטים הטמונים באורח חיים זה. שלב התבונה מחייב תנועה נמשכת בין אמון לספק.

ג. שלב היצירה המהפכנית

האחדת הידע הקיים ליצירה חדשה.

בשלב היצירה המהפכנית האדם יוצר תרכובת חדשה של קיום על בסיס שלבי הדת והתבונה. הקונפליקט ממשיך להתקיים גם בשלב זה, בין יצירת תרבות קואליציונית לאופוזיציונית. שלב היצירה המהפכנית מחייב תנועה נמשכת בין אמון לספק.

ד. שלב ההמתנה והקיפאון

שלב ביניים, עם סיום מעגל של יצירה, בדרך לפתיחתו של מעגל חדש. זהו שלב המאופיין בספק.

יש להתייחס לשלב זה בהתאם לתנאים הנתונים: אם הוא מתקיים במציאות בחיי יום-יום, יש לקבל את ההמתנה כתקופת מנוחה בין תקופות יצירה. אם הוא מתקיים במהלכה של יצירה בנוכחות קהל, יש לטפל בו כבמצב של התנגדות ולפעול בהתאם.

בכל שלב, למעט בשלב הקיפאון, יכולה היצירה להתקיים. כל שלב מכיל בתוכו את הקונפליקט המתאים לו.

רוב בני האדם באים אל השלב הראשון ומתמקמים בו כל חייהם. הם עוסקים ביצירה על בסיס שלב הדת בלבד, כלומר, הם יוצרים בתחום התרבות הקואליציונית.

מעטים יחסית יוצרים על בסיס השלב התבוני, ויצירתם יכולה להיות קואליציונית או אופוזיציונית. לתחום זה שייכים בעיקר היוצרים בתחומי המדע הטכנולוגיה, הוראת המדעים וחקר התרבות ככלל.

מיעוט שבמיעוט עוסק ביצירה על בסיס תפיסות יוצרות חדשות, כלומר, יוצרים בתחום התרבות המהפכנית האופוזיציונית. לתחום זה שייכים מהפכנים ופורצי דרך חדשה בכל תחום.

אילו ניתן היה לעודד את בני האדם ליצור דרך קבע, ולראות את ייעודם ביצירה, בכל שלב בדרמה של היצירה האנושית ככלל, ובשלב השלישי של היצירה המהפכנית בפרט, כי אז השאיפה לעולם טוב יותר הייתה מוצאת בזה את הדרך לתיקונה.

("המעגל הפתוח", עמ' 142-143. המשך יבוא)