אבי גיבסון בר-אל מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: "יש כאן משהו שלא קיים בשום מקום אחר". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

1. פסיכולוג אאוט. שאמאן אין.

בשכונה שלנו חידשו פיצוציה ישנה. טור ארוך של מיני מתיקה אל מול טור ארוך של אלכוהול. תרבות פנאי של עינוג עצמי ואמצעים לטשטוש החושים. אם יוצאים מתוך ההנחה שהבעלים יודעים את נפש צרכניהם, מה זה אומר עלינו ואיך זה מתקשר לתרבות ככלל?

מתחילת המאה העשרים וכמעט עד שלהי המאה, שלטו בתרבות המערבית תורות הפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות בכלל. אי אפשר להבין את התיאטרון, הקולנוע, הספרות. הציור של התקופה, ללא התובנות שיצרה הפסיכולוגיה המודרנית.

היום נהוג לזלזל בפסיכולוגיה ולברוח ממנה כמו ממגפה. הבריחה היא אל הדתות בכלל ואל המיסטיקה בפרט ואל התובנות שהן מציעות. יידרש זמן נוסף כדי להעריך את תרומתן של הדת והמיסטיקה לתרבות ככלל. לפי שעה נראה שמעמדם החברתי של הפסיכולוג, הפסיכיאטר והרפואה המערבית ככלל, שוקע, ועולה מעמדו של השאמאן.

הפסיכולוגיה סייעה ליוצר בפתיחת עצמו אל עצמו האישי ואל העולם החברתי שמחוצה לו וחייבה אותו ליצירה מעוררת, לעיתים עוכרת שלווה, הדורשת מהצופה להיות מודע לסביבתו, לעיתים עד כדי נקיטת עמדה ויציאה לפעולה.

המיסטיקה, מטבע הגדרתה כתופעה כיתתית סגורה (מקור המילה מיסטיקה הוא ביוונית "לסגור") מאופיינת לא רק בכיתתיות אלא גם, בין השאר, ב"סגירת החושים בפני ענייני העולם הזה, תחושות תאוות, רצונות, כדי שהנשמה תהייה פתוחה לענייני הרוח והעולם העליון" (האנציקלופדיה העברית, כרך 23).

אין זה אומר שהיום יצירות תרבות ככלל מאופיינות בתכונה מיסטית, אבל לאורך המדרג של תהליך היצירה יש הימנעות ברורה מפרשנות שנובעת ממדעי ההתנהגות, הימנעות מנקיטת עמדה חברתית והסתמכות על בחירות יצירתיות אקראיות, על בסיס סוג כלשהו של ספונטניות אישית לא רציונאלית.

זה טוב או רע? גם וגם, וגם לא זה ולא זה.

האומנם פריחתה של מיסטיקה ושלוחותיה השונות, כמקור תוקף ליצירה, היא עדות לניוונה של התרבות? נראה שהתרבות כתופעה חברתית נוכחית, אכן נמצאת במצב של ניוון, שקיעה ולכל היותר מצב שמרני מקובע.

כל אלו לא מעידים על הפסיכולוגיה, או על הדת והמיסטיקה, אלא על מצבו של האדם. האדם הפוסט מודרני הוא יצור תשוש נפש, פועל יוצא לתנאי חיים המתישים את הגוף ואת הנפש. הוא חש חסר אונים ומאבד את הביטחון ביכולתו האנושית לתקן את מצבו, לא כל שכן את מצב העולם. חוסר ביטחון זה מושלך מעצמו אל כל תופעה אנושית בדומה לו. במילים אחרות: הוא מאבד אמון במדעי האדם, שהרי הם אנושיים כמוהו ונותן אמון במה שמעבר לאנושי, במה שמעבר לחושיו, הבוגדניים בעיניו. הוא מסוגל לעכל יצירות המשרות עליו מנוחה נפשית, לעיתים מדיטטיבית או לחילופין בידור פשוט וגס. הוא שאמרנו תחילה: מיני מתיקה ואמצעים לטשטוש החושים.

סוף דבר ופתח דבר:

"המעגל הפתוח", כפי שמתחייב מתוך שמו, מקבל הן את מדעי ההתנהגות והן את העקרונות הדתיים והמיסטיים כאגודה אחת המזינה את היצירה. כי היצירה היא תכלית הדבר. היא תופעה חווייתית כוללת. היא ישות שמעבר לאדם ועל כן גם היא יכולה להכיל ניצוץ של האלוהי. היא יכולה להביא לידי ביטוי את כל מרכיבי החוויה האישית והחברתית של אדם. היצירה ממלאת את תפקידה בעיצוב היוצר והחברה שבתוכה הוא חי, לשם תיקון מצבו של האדם.

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (51)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 52)

שלבים בדרמה של היצירה האנושית

א. שלב הדת

לימוד אורח חיים אנושי בסיסי, לאור רעיון מנחה, תיאוריה או אידיאולוגיה כוללת.

בשלב הדת, בין לידה לנעורים, נוצר הקונפליקט בין ידע קיים - ויהיה זה מועט ככל שיהיה - לבין ידע חדש. היצירה נושאת אופי קונפורמי, מאששת את הקיים ומשחזרת תרבות ומסורת. תהליך הלימוד עצמו יכול להפיק באופן מקרי תגובות יצירתיות לא קונפורמיות, אולם ברוב המקרים, תגובות אלו נטמעות במהרה באורח החיים המסורתי, ואינן חורגות מתחום של מה שמקובל ומשוחזר. השלב הדתי מחייב אמון במערכת שבתוכה חי היוצר.

ב. שלב התבונה

בחינת אורח החיים הקיים, לאור הניסיון הנצבר, חיוב הקיים או הצבת חלופות.

בשלב התבונה, שהוא שלב התבגרותו של האדם, הוא מעמת את אורח החיים הקיים, המשותף לו ולקבוצת ההתייחסות שבתוכה הוא חי, עם ידע חדש שנוצר מתוך הקונפליקטים הטמונים באורח חיים זה. שלב התבונה מחייב תנועה נמשכת בין אמון לספק.

ג. שלב היצירה המהפכנית

האחדת הידע הקיים ליצירה חדשה.

בשלב היצירה המהפכנית האדם יוצר תרכובת חדשה של קיום על בסיס שלבי הדת והתבונה. הקונפליקט ממשיך להתקיים גם בשלב זה, בין יצירת תרבות קואליציונית לאופוזיציונית. שלב היצירה המהפכנית מחייב תנועה נמשכת בין אמון לספק.

ד. שלב ההמתנה והקיפאון

שלב ביניים, עם סיום מעגל של יצירה, בדרך לפתיחתו של מעגל חדש. זהו שלב המאופיין בספק.

יש להתייחס לשלב זה בהתאם לתנאים הנתונים: אם הוא מתקיים במציאות בחיי יום-יום, יש לקבל את ההמתנה כתקופת מנוחה בין תקופות יצירה. אם הוא מתקיים במהלכה של יצירה בנוכחות קהל, יש לטפל בו כבמצב של התנגדות ולפעול בהתאם.

בכל שלב, למעט בשלב הקיפאון, יכולה היצירה להתקיים. כל שלב מכיל בתוכו את הקונפליקט המתאים לו.

רוב בני האדם באים אל השלב הראשון ומתמקמים בו כל חייהם. הם עוסקים ביצירה על בסיס שלב הדת בלבד, כלומר, הם יוצרים בתחום התרבות הקואליציונית.

מעטים יחסית יוצרים על בסיס השלב התבוני, ויצירתם יכולה להיות קואליציונית או אופוזיציונית. לתחום זה שייכים בעיקר היוצרים בתחומי המדע הטכנולוגיה, הוראת המדעים וחקר התרבות ככלל.

מיעוט שבמיעוט עוסק ביצירה על בסיס תפיסות יוצרות חדשות, כלומר, יוצרים בתחום התרבות המהפכנית האופוזיציונית. לתחום זה שייכים מהפכנים ופורצי דרך חדשה בכל תחום.

אילו ניתן היה לעודד את בני האדם ליצור דרך קבע, ולראות את ייעודם ביצירה, בכל שלב בדרמה של היצירה האנושית ככלל, ובשלב השלישי של היצירה המהפכנית בפרט, כי אז השאיפה לעולם טוב יותר הייתה מוצאת בזה את הדרך לתיקונה.

("המעגל הפתוח", עמ' 142-143. המשך יבוא)

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום ג', 23.7.2013, וביום ג', בתיאטרון יפו, 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

4. תיניקי אותו!

כתיבה ובימוי: עדי חג'בי. משחק: אמור דנטי.

אוי, איזה מותק! בן כמה הוא? חודשיים? הוא רזה...

הוא רעב! את מאכילה אותו? תניקי אותו! מה?! את לא מניקה? תניקי אותו!!! אני הנקתי את כל ילדיי. הם לא ראו בקבוק! אין לך חלב?! זה כי את לא שותה!!! תשתי חלב, זה יעשה לך חלב. לי היה מלא חלב! כמה עלית בהריון? אני עליתי רק חמש וירדתי מיד אחרי. הרי זה נוזלים!

מה זה?! הוא כל הזמן על הידיים?! בסוף הוא יהיה רגיש!!! שלא יתרגל! מה את מנדנדת אותו כל הזמן?! בסוף את תסבלי. ילד, תגיד לאימא תפסיקי לפנק אותי. אני רוצה להיות גבר. מה את לוקחת אותו לרופא כל הזמן. תתני לו להתגבר! לא לקחת אותו? מה את רוצה? להגיע ישר למיון?! לשלי לא היו בעיות בכלל. מה את אוכלת? הוא שוב חולה? למה לא שמרת עליו?! ילד, תגיד לאימא שאתה לא רוצה להיות חולה כל הזמן. תגיד לה: אני רוצה להיות גיבור! להיות חייל! מה את ישר מרימה אותו??? תתני לו לבכות, בסוף בגללך הוא יהיה רגיש!

תי-ני-קי אותו!!!!!!!!!!!!

תגידי, הוא לא נראה כמו בעלך? (מבט חשדני)  יצא תימני! מתי התחתנת? ביולי? (מחשבת את מספר החודשים עד ללידה) מה זה?! כל דקה את מחליפה לו טיטול? איזה מפונק! מה זה?! הוא בכיין?! לא יונק?! עצלן! מה זה? למה הוא נבהל? תגיד לאימא: אני רוצה להיות חברמן, לא כזה נחנח. אני גבר, תגיד לה. תתני לו לבכות, שלא יהיה בכיין, בסוף הוא יצא פראייר. מה תעשי שהוא ילך לגן? תחזיקי אותו על הידיים גם בצבא?

איזה חייל יפה הוא יהיה. עם הצבע שלו, המדים יהיו עליו משו משו. קרבי הוא יהיה!!! אצלי כל הבנים בקרבי. ילדים טובים, שאלוהים ישמור אותם! איזה חמוד. עשיתם לו ברית? איך יצא? יפה? אצל רופא??? למה??? אצלי כל הבנים עברו את זה בלי בעיה. כמה טיפות יין וגמרנו. אצלי הם לא בכיינים. איזה ילד יפה. אתה תביא בנות הביתה כל הזמן. אחת אחרי השנייה (מניעה את ראשה בתנועת התפעלות). תשבור להן את הלב. אבל למה כתום?! מה, הוא בת? כתום זה צבע של בנות. שלא יצא לך... (עושה סימן של "הומו") מה בעלך אמר על זה שהוא בכלל לא דומה לו?

אוי, תוציאי לו! הוא ייחנק! הוא ייפול! הוא יחתך! יש עליו שמש! תני לו שיהיה קצת בשמש! תניקי אותו! מה את מחליפה לו? שלא יצא רגיש, תניקי תניקי תניקי תניקי תניקי

אויש, איזה מתוק!

אני כל כך אוהבת תינוקות!

...אבל אתם שאינכם פנויים לבדיחות-הדעת, האם באמת משנה לכם אם אני הוא הניצב כאן לפניכם, או כפילי הידוע? האם באמת משנה לכם אם כפילי הידוע יושב כאן לפניכם, או מלאך אלוהים הטוב והרחום יושב כאן לפניכם ומדבר את הדברים האלה?  ואם מלאך אלוהים הטוב והרחום בא אליכם ואומר "אני בן-אדם ששמו אדולף!" האם תשפטו אותו כמלאך אלוהים הטוב והרחום או כאדם אשר שמו אדולף? היינו-הך הוא לכם!

הנה הבדיחה ההיסטורית הקטנה שלי!...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגות הבאות:

יום ו', 30.8.2013, בשעה 14:00

*

אָסוּר לִצְרוךְ שִׁירָה

עַל קֵבָה רֵיקָה

הַבָּסִים חַדִּים מִדַּי,

הַבַּאְסָה קָשָׁה מִדַּי, הַדִיסְטוֹרשֶן.

הַשְּׁאֵלָה "מָה אֲנִי רוֹצֶה?"

וְהַקּושִׁי לִבְחור בֵּין שׁוּעָל וְקִפּוֹד.

***

לוּ

הָיִית

נוֹתֶנֶת

לִי

לַיְלָה

אֶחָד,

הָיִיתִי

כּוֹתֵב

לְךָ

סֵפֶר

שִׁירִים

עָצוּב

וְחַד.

לָמָּה

תָּמִיד

אִי

אֶפְשָׁר

לִכְתּוב

לְךָ

בִּלְבַד

אֶת

שֶׁלִּבִּי

זוֹעֵק

תָּמִיד

כַּאֲשֶׁר

אֲנִי

לְבַד

אֲנִי

צָרִיךְ

לְהַרְחִיק

עֵדוּת

עַד

כּוֹכַב

שֶׁמֶשׁ

כְּדֵי

שֶׁלּא

אֶשְׂרוף

אוֹתְךָ

בְּמַה

שֶּׁחַשְׁתִּי

אֶמֶשׁ.

***

הַמְּסֻמֶּמֶת בִּקְּשָׁה שִׁיר קָטָן,

אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי רַק שִׁירִים גְּדוֹלִים.

אָז הִיא בִּקְּשָׁה שִׁיר גָּדוֹל,

עַל חֶשְׁבּוֹן ראשׁ הַשָּׁנָה,

בִּגְלַל שֶׁלּא אָכְלָה כָּל הַיּוֹם,

וְלא הָיְתָה לִי אֲפִלּוּ מִלָּה,

שֶׁיָּכולְתִּי לָתֵת לָהּ,

שֶׁתַּרְגִּיעַ אֶת הַקְּרִיז.

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה

"כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (דברים כ"א 10).

..."כל כבודה בת-מלך פנימה" (תהילים מ"ה 14).

פסוק שבמקור מתייחס לכבוּדתה - המטען והכלים - של בת-מלך, הבאה לביקור בארץ אחרת, ויש להכניסם אל הבית פנימה, מטעמי צניעות. הביטוי הושאל מהחפצים של האישה אל האישה גופה. "כְּבוּדָה" הפך ל"כְּבוֹדָה" והביטוי "בת מלך" נהוג עד היום ביחס לאישה. כלומר, אישה היא בת מלך, אבל תתכבד ותשב בביתה.

מדרשי אגדה, מדרש תנחומא (בובר), כך שנו רבותינו, לא תצא אישה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול, ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא (מין תכשיט הוא), ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת [חטאת], בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים, אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה. שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאישה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה. שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב.

מכאן שהפירוש לפסוק הזה עבר הרחבה והכללה, ובין השאר, היה משמש סיבה לנוהג לסגור נשים בבתיהן. רק בשלהי המאה העשרים מתחילים להיווצר סדקים בנוהגים הקשוחים הללו, אבל עדיין רבים מבין האורתודוכסים ממשיכים לנהוג, בתחומי חיים רבים לפי "כל כבודה בת-מלך פנימה". פרשנים אחדים אומרים כי כל אותם דינים העוסקים ביפת-התואר שנשבתה, לא באו אלא להמאיס את האישה על השובה אותה. לאחר שגילחה שיער ראשה וגזזה ציפורניה ונהגה באבלות שלושים יום, אולי תירגע תשוקתו של השובה, והוא ישלח אותה לנפשה ללא בעילה. אין אפשרות לקבוע מראש כיצד ינהג הגבר. אולי תשוקתו דווקא תגבר. בכל אופן, באותו זמן, אישה כזאת הנשלחת חופשית לנפשה, גורלה לא טוב יותר. היא עלולה להפוך לקבצנית או להיתפס כשפחה במקום אחר, או למות ברעב.

בדין הזה נרמז גם שאישה כזאת, בהיותה זרה ולא יהודיה, מעמדה מפוקפק מראש, ועמדתו הרשמית של המקרא היא לשמור על טוהר הגזע. נכון הוא שהאבות הגדולים של האומה, כולל משה, לא הקפידו על כך. אבל כבר נאמר שמי שגדול מחברו, יצרו גדול ממנו, ומה שנסלח לאבות הגדולים, אולי לא יסלח לסתם מאצ'ו. מדוע "יפת-תואר"? אולי הכוונה לכך היא שכוח המשיכה המיני שלה גדול הוא. אבל כוח זה הוא הפכפך. המקרא מבקש לרסן ולשלוט ביצר. כשהמשיכה המינית נרגעת, מתחילות הצרות מבית. אישה שנחשבה כיפת-תואר ערכה בשוק היה רב יותר.

אבל גם במקרא היחס אל האישה כאל קניין הוא לא חד-משמעי. יתכן כי הוא הדבר העולה מתוך הכתובים, כמצב שהיה רצוי למחבר הספר, אבל במקומות רבים נמצא את האישה מתמרדת, מורדת, עומדת על דעתה ופועלת באופן עצמאי:

חווה אוכלת מפרי עץ הדעת (בראשית, ג', 6).

שרה אשת אברהם מטילה ספק בנבואת המלאכים על כך שיהיה לה בן בגילה המופלג (בראשית יח' 12).

רבקה אשת יצחק מתכננת את סידורי הבכורה במשפחתה (בראשית כז', 15).

יעל אשת חבר הקייני הורגת את סיסרא (שופטים ד', 21).

נשים היו נביאות כגברים:

מרים הנביאה (שמות טו, 20).

דבורה, נביאה ושופטת (שופטים ד', 4, 14).

חולדה הנביאה (מלכים ב', כב, 14).

במהלך המאה התשע-עשרה המציאה החברה הויקטוריאנית את האישה מחדש כיצור פאסיבי וצייתן. כך קיבלנו אותה כמורשת. אבל לא כך היה הדבר בעבר. בימי הביניים האישה היא אישיות עצמאית ובעלת זכויות. המאה הארבע-עשרה היא תקופה טובה למעמד האישה. נשים תפסו מקום מרכזי בחברה, בכלכלה, בפוליטיקה. הן היוו כוח עבודה שווה לגברים, הן ניהלו עסקים, עמדו בראש צבאות שיצאו למלחמות. זו הייתה תקופת המגפות הגדולות שהמיטו אסון דמוגרפי על אוכלוסיית אירופה. הנשים היו הכרחיות ככוח מפצה על אובדן ידיים עובדות. מאוחר יותר, במאה החמש עשרה, כשהחלה הפריחה הכלכלית באירופה, והנשים שוב לא היו דרושות ככוח עבודה, היו אלו הנזירים ואנשי הכהונה שיצרו את דמות האישה המרשעת, המכשפה, המסוכנת. אימת הואגינה רדפה את הגברים הללו לא פחות מתאוות הבשרים שלהם.

החברה הקומוניסטית התייחסה אל האישה כשווה לכל דבר. במלחמת העולם השנייה, כשהגברים יצאו לחזית, הנשים נרתמו למאמץ המלחמתי. כשנסתיימה המלחמה החזירו אותן אל המטבח וחדר הילדים. הקיבוץ הישראלי בראשית דרכו הגדיר את האישה כשוות זכויות וחובות, אבל ברוב המקרים היא מצאה עצמה מבשלת ומטפלת בילדים ולא תמיד ניתנה לה גישה לתפקידי ניהול.

התכונה ההיסטורית המרכזית של המקרא היא להתייחס אל האישה כאל קניין, אבל החוויה האישית של גיבורי הסיפור עשויה להיות שונה בתכלית.

אֵין זֶה הַזְּמַן לְהַשְׁקָעוֹת

כְּבֵדוֹת וְקַלּוֹת

לְכוּ לַיָּם, צְפוּ

בִּזְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת

מִי שֶׁתְּפִלָּה בְּלִבּוֹ

עוֹף הַיָּם יִשָּׂאֶנָּה

לִמְקוֹר הַתְּפִלּוֹת

מִי שֶׁשָּׁלַח לַחְמוֹ

עַל פְּנֵי הַמַּיִם

בְּרוב הַיָּמִים

יִמְצָאֶנּוּ

מִי שֶּׁפָּתַח דַּלְתּוֹ לְנִסִּים

כְּבָר רוֹאֶה סִמָּנִים

מָתַי מָתַי זֶה יִהְיֶה

מָתַי יָבוֹא

יָבוֹא יָבוֹא

מָשִׁיחַ

(בתיה מיכלביץ', ספר השירים, "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", יצא לאור בהוצאת צבעונים)

המרפסת מלאה עלים יבשים והרוח לא הפסיק לנשוב. חסרי בית הסתגרו באיי העיר שהפכה אגם או ים שחור. אין הולך ואין שב פרט לרוח בתנועת ראווה גאוותנית, שואב ונושב בצינורות מתפתלים, בלתי נראים. נמוכה הייתה רוחם של יצורי אנוש ובצדק. כמו הבזיק בתוכם ניצוץ של הבנה כלשהי על הקיום, כמו עת רחמים קצובה. חתול שחור-לבן ניתר בזריזות אל ארגז החול שלו. זה אני. המרזב החלוד טפטף בקצב מֲשתנה תק-תה-תק-תק, תה-תק-תק. צליל נבירה ורגע של שקט. סביר שבבית חם יותר. חתול שחור-לבן, שוב אני, דילג ברוב חן אל תוך הדירה. הצהריים לא עשו סימן של שמש, לא במרכז ולא ברקיע. גשם החל לרדת, מתחזק מרגע לרגע, סערה על עיר חוף ים תיכון. הרחובות לא יתנקו מעצמם. לכל דבר יש סוף, הרהר חתול שחור לבן ונרדם מגרגר על ספה אדומה.

לפתע הגיחה מבעד לדלת המרפסת, ציפור שחורה וקטנה, במעוף היסטרי וחסר שליטה, פוגעת תכופות בכותלי החדר, כלואה בחרדה, לא יודעת את היציאה. הבטתי בה דרוך כמו שלא הייתי מאז שהאנוש שלי פתח לאחרונה קופסת טונה, אולי אף יותר מכך שכן לאחר הכול מדובר ביצור שהוא עדיין חי, והגעתי למסקנה שנכנסה לכאן בטעות. איזו סיבה יש לה לציפור שחורה קטנה להקיף עצמה בארבע חומות בטון, גם אם שתיים מהן מגבס, אבל בטון ממחיש את האלמנט הכולא שבסיפור, נישאר אם כן עם בטון, מה לה לציפור שחורה קטנה ולארבע חומות בטון מעשה ידי אדם? וכי לאן עוד יש לה לברוח מפני סופה שכזאת?

אבוד לה לציפור השחורה, הרהרתי ביני לבין עצמי, בעוד האנוש שלי פותח את דלת החדר. למען האמת כבר נתקפתי סחרחורת מרוב הסתכלות על אותה ציפור וביקשתי את מותה או את מותי או כל דבר אחר שיפסיק את חוסר הנוחות הבלתי נמנע הזה. האנוש שלי השמיע קולות בכי של השתתפות בצער אולם נותר עומד ובוהה חסר אונים ממש כמוני אל נוכח ההיסטריה המהפנטת שבמעופה של ציפור קטנה ומפוחדת שנשא הרוח בעת הרחמים על בני האנוש והדין לציפורים, לפחות השחורות והקטנות שביניהן, מסתבר. הרוח נשא אותה הנה, אין אפשרות אחרת. איך אומרים? כשחוטבים עצים ניתזים שבבים שחורים קטנים.

ציפור שחורה קטנה נחתה על שולחן הכתיבה בחבטה עזה. לא נשקפה כל תנועה בגוף הזעיר פרט לתנועתה הקלושה של נשימה מאומצת. ריאות קטנות מתנפחות ומתרוקנות וגם זה מסחרר. האנוש נראה כאילו הוא הולך לתת אוכל ליצור הקטן והאומלל. המחשבה הזו הוציאה אותי משלוותי הקלה מדי גם כך. התקרבתי לאט כדי לעמוד על טיבו של היצור הקטן, שהפך בן רגע מחסר אונים למאיים. ידעתי שהזמן קצוב. התקרבתי כמה שיותר קרוב כמה שיותר בשקט והבחנתי בארשת פני-ציפור רצינית עד אין קץ. פני ציפור קלת משקל שאוכלות את החיים והמוות בלי מלח. לרגע הספקתי לבחון את הפנים וכמובן שהאנוש שלי אסף אותה בפיסת מלבוש ובמבט של לב נכמר, הניח אותה על השולחן שבפינת המרפסת וסגר את הדלת. גם את החלון.

נותרתי בוהה, ובלי להסיר עיני מן היצור המעולף התקרבתי אליו ככל הניתן עד שנותרה זגוגית החלון לבדה חוצצת בינינו. חלפו שעות מספר כמדומני ללא כל רמז לשינוי, רק תנועה קבועה של גופה הזעיר מתנפח וקמל בקצב אחיד. הרצינות חלפה מפניה. אולי היא חולמת על גוזלים או נדודים. האנוש נרדם מזמן. גם הוא חולם אך נראה שחלומותיו נעימים פחות. גם אני כבר נרדמתי וחלמתי על טונה. כשפקחתי את עיני השמיים הבהירו עם שחר. הסערה שככה והאוויר עמד והנה שם הציפור מתרוממת על רגליה. מיד כשקמה צעדה כמה צעדים זריזים במקום פחות או יותר, ניערה קלות את כנפיה ועפה.

רֵיחַ הַקְטורֶת צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן הַקָּטָן הַמְבַשֵּׂר סוֹף

אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מְעַסּוֹת אֶת קַרְקָפְתִי בִּתְנוּעָה שֶׁזּוֹרֶקֶת אוֹתִי הַחוּצָה מַה אַתָּה מוֹשֵׁךְ

בְּאוזְנַי אוֹמֵר לִי שֶׁהַכּול בָּראשׁ שֶׁלִּי וְשוֹפֵךְ מַיִם קָרִים עַל חֲלוֹמִי

אַתָּה מְלַהֵג וּמוֹרֵחַ הוֹלֵךְ מִסָּבִיב וְלא נוֹגֵע בִּי בָּאֹפֶן הָאַחֵר וַעֲדַיִן אֲנִי בַּעַדְךָ

הָרֶגַע הַזֶּה הוּא הָרֶגַע הַזֶּה

הָרֶגֶש סָתוּם וְהַיְדִיעָה סְתוּמָה שֶׁזֶּה לְעַצְמוֹ לא רַע 

רֵיחַ שֶׁל קְטורֶת לִימוֹנִים רֵיחַ שֶׁהַכּול אֶפְשָׁרִי עִם טַעַם יָשָׁן שֶׁל הַחְמָצוֹת וּמִיץ

הַלִּימוֹנִים נִשְׁפָּךְ וְנִשְׁפָּךְ - -

בְּהַרְרֵי הַדֶּשֶׁא מֵעֵבֶר לַכִּפּוֹת הַמֻּשְׁלָגוֹת הַלא מֻשָּׂגוֹת וְקִרְקוּר הַצְפַרְדְּעִים הַקּוֹפְצוֹת

לִבְרֵכוֹת רֵיקוֹת

וְשׁוּב הַדֶשֶׁא הַזֶּה שֶׁבּוֹ טִפָּה לָכְדָה שִׁיר

וְשׁוּב הַדֶּשֶׁא שֶׁנִּלְכַּד בְּזַהֲרוּרֵי אוֹר שֶׁל שֶׁבֶר מַרְאָה

וְשׁוּב אֲנִי מֻטֶּלֶת בַּדֶּשֶׁא דְּקוּרָה וְאַתָּה שׁוֹלֵף אוֹתִי מִשָּׁם וְנוֹשֵׂא אוֹתִי אֶל הַחֶדֶר

הַשֵּׁנִי הֶעָלוּם שֶׁדַלְתּוֹ תָּמִיד סְגוּרָה וְגוֹאֵל אוֹתִי מֵהַחֶדֶר הַקָּטָן עִם רֵיחַ הַקְטורֶת

וּפַעֲמוֹן קָטָן הַמְצַלְצֵל וּמְצַלְצֵל וְאוֹמֵר סוֹף וְיֵשׁ עוֹד נָנִיחַ חָמֵשׁ דַּקּוֹת וְנִגְמור

עִם הַסָּאגָה הַזּאת - -

נֶהְדָּפְתִי אֶל הַקִּיר וְשַׁרְתִּי לִי שִׁירֵי אַהֲבָה מָרִים עִם רֵיחַ שֶׁל שְׁקֵדִים מַרְצִפָּן מָתוֹק

מָתוֹק מִדַּי - -

אַתָּה מַחְלִיק לְאורְכִּי וּמוֹתֵחַ אֶת אֵבָרַי לְכָאן וּלְכָאן

נוֹתְרוּ עוֹד אַרְבָּע דַּקּוֹת בְּעֶרֶךְ וּלְשׁוֹנִי

לא אוֹמֶרֶת שִׁירָה לְשׁוֹנִי עַל לְשׁוֹנְךָ לְשׁוֹנְךָ עַל לְשׁוֹנִי וּלְשׁוֹנוֹתֶינוּ מִתְפַּתְּלוֹת

בְּרִקּוּד קָטָן שֶׁל לַהֶבֶת גַּפְרוּר עִם הֲמוֹן תְּשׁוּקָה

וְהִנֵּה רַק עוֹד דַקָּה

כְּשֶׁהַקּודֶשׁ נֶעְלָס בַּחוֹל הָרַךְ

וְעַל הַשִּׁקְמִים נִמְסָךְ אודֶם בָּהִיר

הָיוּ לְחִישׁוֹת הָאֲדָמָה הַמְפֻיֶּסֶת

זוֹרְמוֹת בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי הַיְּחֵפוֹת

מַעֲבִירוֹת גַּלֵּי נוחַם

יַלְדָּה כְּהַת תַּלְתַּלִים

הָיְתָה טוֹבַעַת בְּתוֹךְ כַּדוֹרֵי וָנִיל נוֹטְפִים

וְאִמָּהּ,

בְּאַמְהָרִית רַכָּה,

חִבְּקָה כְּתֵפֶיהָ הַצְּנוּמוֹת

וִּמִקְלְעוֹתֶיהָ הַשְּׁחורוֹת בָּהֲקוּ

בַּזָּהָב הַסָּמִיךְ

(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא השנה בהוצאת עקד)

(הצגת יחיד. מבוסס על מקרה אמיתי)

(© הצגת יחיד. מבוסס על מקרה אמיתי)

...רצח?! הבן זונה הזה המם אותי. איך הוא מדקלם את החוקים כאילו היה שחקן על במה. כל הצוות, הקצינים, המלחים, המכונאים, כולם מוחאים לו כפיים! מה זה פה? תיאטרון?! אנחנו עומדים אחד מול השני כמו איזה שני תרנגולים, אפשר לחתוך את האוויר בינינו. עכשיו אני מבין. זה אני והקצין השלישי מול כולם. "או-קיי", אני אומר, "תיבנו רפסודה".

אני פוקח עיניים, היד שלי עדיין נתונה בידו של הצי'ף הצבעוני. אנחנו מוקף בעשרות אפריקאים. הם נוהמים בשקט. אני עייף מאד. אני רוצה לישון. אולי אקח מונית הביתה. אני לא יכול זוז. אני דבוק לאפריקאי. אני מבולבל. התמונות רצות בראש שלי. זה אני שם לפני שלושים שנה. אני עומד מול המסכן הזה שיודע שדינו נחרץ. הצ'יף האפריקאי שולף את היד שלו מהיד שלי ומתחיל לרקוד מסביב לי במעגל וכל האחרים מצטרפים אליו והנהמות שלהם הולכות ומתגברות. גם עשהאל מצטרף למעגל. הוא מדבר עם הצי'ף. אחר כך הוא ניגש אלי ואומר: "הם רוקדים ריקוד אבל. הציף אומר שלפני הרבה שנים הרגת אחד מהם".

ואני אומר לו: "תודיע לצ'יף שאני לא הרגתי אף אחד. נתתי לו הזדמנות הוגנת. בתנאים ובנסיבות שזה קרה. ככה קבע גם בית המשפט"...

(המשך יבוא)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר, הוידוי האחרון

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 23.8.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

מדי יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

המרכז לתיאטרון עכו

"נוואל"

הפרק השני בפרויקט "עכו אהובתי", העוקב אחר נשים עכואיות ומתמקד באנטי גיבורה נוואל זיני. היא לא הייתה בריאה ורוב שנות חייה הייתה מכורה לסמים. יצירה וביצוע: סמדר יערון

יעוץ, ליווי אמנותי, צילום וידאו ותרגום: ח'יר פודי. תאורה ויעוץ בתרגום: פיראס רובי.

איוונט בפייסבוק1 22.8.13 יום ה', בשעה 20:00, תיאטרון תמונע ת"א.

כרטיס: 45 ₪ במקום 60 ₪. להזמנות: 035611211 (יש לציין קוד מבצע- 3238)

-------

"המרכבה"

מופע מחול מאת מירב כהן. פסיפס של סיטואציות המשרטטות בחלל רשמים עדינים של כאב ומצבים של אסונות כמציאות תודעתית קולקטיבית.

כוריאוגרפיה ובימוי: מירב כהן. רקדניות: מריה רוזנפלד, יהלי אלימלך, דור פרנק

מוזיקה מקורית: אודי ברנר. תלבושות: מיכל קפלוטו. ליווי אמנותי: סמדר יערון, אסנת שנק

טריילר, איוונט בפייסבוק2, 24.8.13, מוצ"ש, בשעה 21:00. "מחולוהט 2013" סוזן דלל.

כרטיס: 60 ₪ במקום-  90₪ | זוג כרטיסים ב- 100 ₪ במקום 180 ₪  

להזמנות: 035105656 (קוד מבצע- 160)

22.8.13, יום חמישי ב- 20:30. טרום בכורה במרכז לתיאטרון של עכו

כרטיס: 45 ₪ במקום  70₪ (למנויים- כנגד תלוש מנוי)

להזמנות: 049914222 (קוד מבצע- 160)

גוף בתנועה

בוטו, פנטומימה ותיאטרון פיזי בהשראת עולם הבובה.

17/8 סדנת שבת  משעה 10:00 עד 14:00  בהנחיית ענבל פיכמן-לואיס

בבית 9 ביה''ס לתיאטרון בובות, הנמל 69, חיפה.

הסדנה מיועדת לבעלי ניסיון וחסרי ניסיון כאחד

עלות- 125 ש''ח. הרשמה בבית 9, 052-3897487

איילת אהבים
הצגת היחיד של יהודה כצנשטיין, בוגר תיאטרון החדר.

כתיבה, משחק ושירה: יהודה כצנשטיין. במאי: גדעון זהבי.

מסע אישי של יוד כיפ-כפי, מהתיאטרון אל היהדות ובחזרה.

להזמנות: שולמית, 050-406-1373

http://www.youtube.com/watch?v=wkM-szA7CRU

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.

יום ג', 20.8.2013, בשעה 21:00, תיאטרון הסמטה.

הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון עם הילה - כאן: "לחיות טוב"

מקום לחזרות - חינם

יש לנו חלל קטן ומקסים שיכול להכיל עד 50 איש, יש לנו קהל שצמא לכל דבר, יש לנו מקרן ובידורית. אתם מוזמנים לבוא ולנסות.... כל דבר בעצם! חומרים חדשים, להקריא שירים שכתבתם למגרה, להקרין סרטים, לדבר על תהליך יצירה, על כלכלה, על בטלה, על חתולה... כל מה שנראה לכם מעניין.

מקום לחזרות חינם תמורת הופעה.

קיבוץ מעיין צבי, ליד זכרון-יעקב

הדס גלבוע, 054-477-5893, dardashadas@yahoo.com

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)