המרפסת מלאה עלים יבשים והרוח לא הפסיק לנשוב. חסרי בית הסתגרו באיי העיר שהפכה אגם או ים שחור. אין הולך ואין שב פרט לרוח בתנועת ראווה גאוותנית, שואב ונושב בצינורות מתפתלים, בלתי נראים. נמוכה הייתה רוחם של יצורי אנוש ובצדק. כמו הבזיק בתוכם ניצוץ של הבנה כלשהי על הקיום, כמו עת רחמים קצובה. חתול שחור-לבן ניתר בזריזות אל ארגז החול שלו. זה אני. המרזב החלוד טפטף בקצב מֲשתנה תק-תה-תק-תק, תה-תק-תק. צליל נבירה ורגע של שקט. סביר שבבית חם יותר. חתול שחור-לבן, שוב אני, דילג ברוב חן אל תוך הדירה. הצהריים לא עשו סימן של שמש, לא במרכז ולא ברקיע. גשם החל לרדת, מתחזק מרגע לרגע, סערה על עיר חוף ים תיכון. הרחובות לא יתנקו מעצמם. לכל דבר יש סוף, הרהר חתול שחור לבן ונרדם מגרגר על ספה אדומה.
לפתע הגיחה מבעד לדלת המרפסת, ציפור שחורה וקטנה, במעוף היסטרי וחסר שליטה, פוגעת תכופות בכותלי החדר, כלואה בחרדה, לא יודעת את היציאה. הבטתי בה דרוך כמו שלא הייתי מאז שהאנוש שלי פתח לאחרונה קופסת טונה, אולי אף יותר מכך שכן לאחר הכול מדובר ביצור שהוא עדיין חי, והגעתי למסקנה שנכנסה לכאן בטעות. איזו סיבה יש לה לציפור שחורה קטנה להקיף עצמה בארבע חומות בטון, גם אם שתיים מהן מגבס, אבל בטון ממחיש את האלמנט הכולא שבסיפור, נישאר אם כן עם בטון, מה לה לציפור שחורה קטנה ולארבע חומות בטון מעשה ידי אדם? וכי לאן עוד יש לה לברוח מפני סופה שכזאת?
אבוד לה לציפור השחורה, הרהרתי ביני לבין עצמי, בעוד האנוש שלי פותח את דלת החדר. למען האמת כבר נתקפתי סחרחורת מרוב הסתכלות על אותה ציפור וביקשתי את מותה או את מותי או כל דבר אחר שיפסיק את חוסר הנוחות הבלתי נמנע הזה. האנוש שלי השמיע קולות בכי של השתתפות בצער אולם נותר עומד ובוהה חסר אונים ממש כמוני אל נוכח ההיסטריה המהפנטת שבמעופה של ציפור קטנה ומפוחדת שנשא הרוח בעת הרחמים על בני האנוש והדין לציפורים, לפחות השחורות והקטנות שביניהן, מסתבר. הרוח נשא אותה הנה, אין אפשרות אחרת. איך אומרים? כשחוטבים עצים ניתזים שבבים שחורים קטנים.
ציפור שחורה קטנה נחתה על שולחן הכתיבה בחבטה עזה. לא נשקפה כל תנועה בגוף הזעיר פרט לתנועתה הקלושה של נשימה מאומצת. ריאות קטנות מתנפחות ומתרוקנות וגם זה מסחרר. האנוש נראה כאילו הוא הולך לתת אוכל ליצור הקטן והאומלל. המחשבה הזו הוציאה אותי משלוותי הקלה מדי גם כך. התקרבתי לאט כדי לעמוד על טיבו של היצור הקטן, שהפך בן רגע מחסר אונים למאיים. ידעתי שהזמן קצוב. התקרבתי כמה שיותר קרוב כמה שיותר בשקט והבחנתי בארשת פני-ציפור רצינית עד אין קץ. פני ציפור קלת משקל שאוכלות את החיים והמוות בלי מלח. לרגע הספקתי לבחון את הפנים וכמובן שהאנוש שלי אסף אותה בפיסת מלבוש ובמבט של לב נכמר, הניח אותה על השולחן שבפינת המרפסת וסגר את הדלת. גם את החלון.
נותרתי בוהה, ובלי להסיר עיני מן היצור המעולף התקרבתי אליו ככל הניתן עד שנותרה זגוגית החלון לבדה חוצצת בינינו. חלפו שעות מספר כמדומני ללא כל רמז לשינוי, רק תנועה קבועה של גופה הזעיר מתנפח וקמל בקצב אחיד. הרצינות חלפה מפניה. אולי היא חולמת על גוזלים או נדודים. האנוש נרדם מזמן. גם הוא חולם אך נראה שחלומותיו נעימים פחות. גם אני כבר נרדמתי וחלמתי על טונה. כשפקחתי את עיני השמיים הבהירו עם שחר. הסערה שככה והאוויר עמד והנה שם הציפור מתרוממת על רגליה. מיד כשקמה צעדה כמה צעדים זריזים במקום פחות או יותר, ניערה קלות את כנפיה ועפה.
