(הצגת יחיד. מבוסס על מקרה אמיתי)

(© הצגת יחיד. מבוסס על מקרה אמיתי)

...רצח?! הבן זונה הזה המם אותי. איך הוא מדקלם את החוקים כאילו היה שחקן על במה. כל הצוות, הקצינים, המלחים, המכונאים, כולם מוחאים לו כפיים! מה זה פה? תיאטרון?! אנחנו עומדים אחד מול השני כמו איזה שני תרנגולים, אפשר לחתוך את האוויר בינינו. עכשיו אני מבין. זה אני והקצין השלישי מול כולם. "או-קיי", אני אומר, "תיבנו רפסודה".

אני פוקח עיניים, היד שלי עדיין נתונה בידו של הצי'ף הצבעוני. אנחנו מוקף בעשרות אפריקאים. הם נוהמים בשקט. אני עייף מאד. אני רוצה לישון. אולי אקח מונית הביתה. אני לא יכול זוז. אני דבוק לאפריקאי. אני מבולבל. התמונות רצות בראש שלי. זה אני שם לפני שלושים שנה. אני עומד מול המסכן הזה שיודע שדינו נחרץ. הצ'יף האפריקאי שולף את היד שלו מהיד שלי ומתחיל לרקוד מסביב לי במעגל וכל האחרים מצטרפים אליו והנהמות שלהם הולכות ומתגברות. גם עשהאל מצטרף למעגל. הוא מדבר עם הצי'ף. אחר כך הוא ניגש אלי ואומר: "הם רוקדים ריקוד אבל. הציף אומר שלפני הרבה שנים הרגת אחד מהם".

ואני אומר לו: "תודיע לצ'יף שאני לא הרגתי אף אחד. נתתי לו הזדמנות הוגנת. בתנאים ובנסיבות שזה קרה. ככה קבע גם בית המשפט"...

(המשך יבוא)