הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


(© הצגת יחיד. מבוסס על מקרה אמיתי)

(קטע 7 מתוך 7)

 

..."זה היה מזמן, לפני שלושים שנה. הייתי רב חובל על אוניה והורדתי נוסע סמוי לים".

ועשהאל אומר לי, "ואיך זה קשור לפליטים האלה בתל-אביב?"

"לא יודע, הצ'יף הזה דומה מאד לאפריקאי ההוא. אני לא מאמין שהוא שרד. הוא צעק שיש לו משפחה, שיש לו תינוק".

 

ועשהאל לא מפסיק. הוא מענה אותי בשאלות שלו: "ואתה בכל זאת הורדת אותו למים?"

אני רוצה לענות לו אבל פתאום הם מתחילים עוד סיבוב של ריקודים מסביב לי. רוקדים כל כך קרוב אלי שאני חש את חום הגוף שלהם. הם נוהמים נהמות קצביות כאלה שזה מוציא אותי מדעתי. אני אוטם את האוזניים אבל הקולות שלהם חודרים לתוך הראש שלי. פתאום אני רואה שאני מגונן על הראש שלי כמו האפריקאי ההוא, אז, על האוניה. יש לי כוורת דבורים בראש.

(שתיקה)

 

המלחים עושים רפסודה. קושרים ביחד ארבע חביות ריקות. מחברים אליהם קרשים וקושרים גם כמה בקבוקי מים וקופסת ביסקוויטים. כול הצוות על הסיפון. הם עומדים כאילו מחכים לאיזה טקס של הוצאה להורג. מניאקים. הרפסודה מוכנה ואני מודיע לקצין שעל הגשר לעצור את האוניה. האוניה נעצרת. הכושי יושב מכונס. רועד מפחד, ממלמל, בוכה, מסתכל על הבוסן. גם הבוסן מבין שאין מה לעשות. הכושי חייב לרדת למים. אני מסמן לאחד המלחים, וזה מפעיל את המנוף הקטן. מרימים את הרפסודה. מורידים אותה מעבר לדופן. הים שקט. הרפסודה נצמדת לדופן. שום אוניה לא נראית באופק. רק מרחוק אפשר לראות את קו החוף של טנזניה. נראה כמו פס כהה. הכושי מתחיל להשתולל ולצעוק לצרוח.

 

לי כבר נשבר מכל הסיפור הזה. אני ניגש לכושי, דופק לו את הראש לדופן. מתלכלך מהדם שלו. הבוסן קופץ עלי ודוחף אותי, אבל השלישי קופץ עליו ותופס אותו. על ידי מונח ראש תורכי. אני תופס בחבל ומכה בכושי עם הראש תורכי. הוא צורח. מנסה לברוח ממני. אני לא מוותר לו. מכה אותו בכל הכוח. הוא מתחנן, בוכה, ואני מרביץ עד שנגמר לי הכוח ואז אני תופס אותו עם הלולאה מסביב לצוואר, מהדק, גורר אותו אל הסולם חבלים. הקצין השלישי עוזב את הבוסן, תופס אותו ברגלים. מעיפים אותו מעבר לדופן. כפות הידיים שלו נאחזות בדופן. ואז עם הראש תורכי אני דופק לו על האצבעות של הידיים. הוא נופל לרפסודה.

 

אני פוקד על הבוסן לשחרר את הרפסודה. הוא משחרר את החבל וזורק אותו לים. אני פוקד על הקצין שעל הגשר, "מלא קדימה". האוניה שטה קדימה. אני רואה את הרפסודה מסתובבת מהזרם של המדחף. (שתיקה) זהו.

(שתיקה. הוא שוקע בתוך עצמו למשך פרק זמן ארוך ואז, בפתאומיות, הוא מזדקף)

 

"לכו קיבינימט מאיפה שבאתם!  אין לכם מה לעשות כאן! זאת המדינה שלנו! לא שלכם! אתם באים לפה ומחרבנים ומשתינים בחצרות שלנו. לוקחים לנו את המקומות עבודה שלנו. הופכים את בתי הכנסת שלנו למאורות סמים! מתנפלים על זקנות, גונבים, שודדים, רוצחים. אונסים את הבנות שלנו! פליטים?!  אתם גנבים שחיים על חשבוננו, מה, אין לכם מספיק מקום באפריקה? באסיה? בכל העולם? דווקא למדינה הקטנה שלנו? מה, חסרים לנו אויבים שאתם באים אלינו? לכו מפה! לכו לאפריקה! שם תפיצו את המחלות שלכם. תחזרו לחורים שלכם. לכו למדבר! לכו לג'ונגלים! חיות רעות! בהמות רעות! והלוואי שתמותו בדרך! תמותו אבל שלא תיכנסו לפה יותר. די!...

(חלק 7 מתוך 7)

לאיגרת השבועית של 2013 . 8 . 22