הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 8 . 22

-------

פגישת הכרות אישית

לקראת הקורסים השנתיים המרוכזים

משחק / בימוי

ההרשמה עכשיו

טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------

היטלר - הוידוי האחרון

יום ג', 8.10.2013, בשעה 20:00

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
-------

להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: עינת ויצמן
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: יצירה בכל עת
•   מונודיא 2013: 5. אימא כוכב
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: 50. כי תבוא: דברים כ"ו - כ"ט 8
•   יואב איתמר: אנתולוגיה קטנה של שירי מוות / מוקדש לגבריאל בלחסן / כתב ותרגם יואב איתמר
•   אסנת ראם: בוקר
•   בתיה מיכלביץ: נוסטלגיה
•   יוסי זיו: פרשת הנוסע הסמוי
•   מיכאל פבזנר: אינדיאנים 1
•   פינה חמה ליוצר/ת: סיסטם עאלי
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

עינת ויצמן מדברת על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "תיאטרון החדר בשבילי הוא ארגז הכלים לחיים ולמקצוע". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

הספק והאמון (53)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 53)

 

יצירה בכל עת -

מקרים פרטיים וכלליים

 

- "אילו הייתי יכול ליצור כל הזמן כי אז הייתי המאושר באדם!"

- כל הזמן ליצור? מוגזם, לא? מתי הוא מתחיל - כל הזמן הזה? מתי הוא מסתיים? המשאלה להגשמת תופעה בצורתה המושלמת מגלמת בתוך עצמה את אי אפשרות מימושה. אפשר ליצור בחלק מן הזמן. אפשר ליצור ברוב הזמן. אי אפשר ליצור כל הזמן. אפשר ליצור לפי הנחיה מבחוץ. אפשר ליצור לפי בחירה מבפנים. בתוך כל יצירה, ובין יצירה ליצירה, נמצאות תקופות המנוחה המגולמות בה. אילו לא היו לנו תקופות מנוחה כאלו, יש להניח שהיו מתעוררים מצבי התנגדות שונים והיו תופסים את מקומה של המנוחה. מכאן, ניצור כל עוד אנו יכולים ליצור ואחר כך ננוח. כשם שאנו מציבים גבולות ליצירה, כך עלינו לשים גבולות לעצמנו. נאחל לעצמנו יצירה טובה. והאושר? הוא נמצא שם, אם רק נזהה אותו.

("המעגל הפתוח", עמ' 143-144. המשך יבוא)

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום ג', 23.7.2013, וביום ג', בתיאטרון יפו, 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

5. אימא כוכב

כתיבה ובימוי: עדי חג'בי. משחק: לאנה פאהום.

 

את אימא כוכב שלי...

(שתיקה ארוכה)

"הכניסיני תחת כנפך"...

(שתיקה)

אימא כוכב.

כל כך יפה וטובה ומוכשרת. כל כך רכה וּנעימה, ותמיד לא מושגת.

את אימא כוכב. טובה, יפה, ולא כאן, וחיפשתי אותך, כשהיית בחדר השני, שרתי לך. כשהיית במדינה אחרת, שרתי לך. אימא שלי זוהרת מרחוק.

רציתי להיות קרובה אלייך. אבל גם כשהיית פה לידי, גם כשנישקת וחיבקת אותי. היית אימא כוכב שלי.

ילדה קטנה, שחרחרה עם צמה ארוכה ארוכה מביטה בך בעיניים גדולות באולם. אחת מבין כולם, אחת מהקהל. מעריצה מספר אחת.

לי יש אימא כוכב

היא יפה ומוכשרת עם חיוך רחב. אימא לדוגמא!

ואני מבולגנת, מלוכלכת, בחצר, משחקת עם הכלב ומביטה בך אימא כוכב.

אימא שלי יפה כמו נרות חנוכה.

את זוכרת, כשהיינו מגיעות אל המושב בערב חג? כולם לבושים לבן. אבא רץ אל בית הכנסת. שם שרים את שירת החג. ואת רצת אל סבתא כמו ילדה קטנה, אימא שלי כוכב. הנחת את הראש שלך על הברכיים שלה והיא ליטפה אותך. דיברה אלייך, בּרכּוּת. ואת היית קטנה, עדינה, טובה. ילדה קטנה ויפה של אימא. מוצלחת של אימא. ילדה מיוחדת!

עכשיו שסבתא מתה, אני יושבת כאן ומביטה בך ואת קרובה. כאן, במטבח, בלי איפור, ומנקה ושרה ועצובה, ואין קהל, ואת חשופה והלב שלי נשבר ומתמלא אהבה, לאימא שלי כוכב.

ואני יושבת כאן. קרובה. היחידה בקהל. עכשיו אני מקבלת את כל האוּלם רק לעצמי ואת לא על הבמה. עכשיו את אימא שלי, אימא, לא חזקה, אימא עצובה, קרובה.

לא כוכב. לא כוכב. לא כוכב. יפה.

אימא שלי. אימא של בית. אימא באמת. לא על במה! סתם אימא שלי. אימא רגילה.

סתם ככה. אימא שלי. לכמה רגעים. רק לקצת.

באבל שלך.

רגילה.

קישור קבוע

כן, לעתים מהרהר אני, מוזר...

מה היה קורה אילו הייתה לי אישה המתערבת בעבודתי...   אכן, בר-מזל הייתי...

אינני רוצה להקל ראש בכבודן של נשים, אך אנשים אינטליגנטים ייטיבו לעשות אם ייקחו להם אישה פרימיטיבית...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה:

יום ו', 30.8.2013, בשעה 14:00
טל': 03-5171818

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

50. כי תבוא: דברים כ"ו - כ"ט 8

..."ושמחת בכל-הטוֹב אשר נתן-לך אדוני אלוהיך ולביתך, אתה והלוי וְהַגֵּר אשר בקרבך" (דברים כ"ו 11).

מצוות השמחה חוזרת בהקשר דתי ובמקור מיוחסת השמחה ללימוד תורה. זהו עניין שבין אדם לבין עצמו ואלוהיו. מתוך כך נגזרת השמחה המחייבת אדם ביחסו לזולת. השמחה נתפסת כבעלת ערך חינוכי-ערכי, אבל אין היא דבר המובן מאליו. הדברים אמורים בהקשר החברתי, למשל, ביחס למעמד הבאת מעשרות וביכורים. מטבע הדברים העשיר מביא יותר והעני פחות והמפגש שבין עני לעשיר עלול להיות מתסכל לעני ומעורר קנאה. על כן מקפידים פרשנים להדגיש את ערך השמחה בכל מצב:

 

"בן זומא אומר איזהו חכם? הלמד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי, איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגיבור, איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"

(ילקוט שמעוני שמואל א רמז צו).

 

שמחה מתקשרת, בין השאר, גם עם "הצלחה". עבור רוב בני האדם אדם הצלחה היא מקור לשמחה, לסיפוק עצמי, העלאת ערך העצמי, תחושת ממשות והגשמת יעוד, וכן הלאה. אולם הגדרתה הבסיסית של ה"הצלחה" היא זו שקובעת את קיומם של כל היוצא מכך. בעולם תעשייתי מנוכר וחומרני, לרוב נמדדת "הצלחה" במונחים של כסף ופרסום. אלו מדדים חיצוניים לאדם ולא מהותיים להגדרת עצמו כישות יוצרת אוטונומית. יתרה מכך, הגדרות תעשייתיות אלו מרחיקות את האדם מעצמו ומיצירתו. למשל, הגדרה תעשייתית של הצלחה תלויה בכמות הממון והפרסום שהיצירה גורפת, בלי קשר לערכה הסגולי, העצמי, האמנותי. תעשייה אינה בוחנת יצירה לעצמה אלא על בסיס מדדים חיצוניים של ממון ופרסום. היצירה יכולה להיות נפלאה מצד עצמה, אבל התעשייה אינה מבחינה בכך, היא מבחינה רק בפוטנציאל המכירה שלה. בסופו של דבר יוצרת התעשייה טיפוס אדם מנוכר לעצמו וליצירתו, תחרותי ומתוסכל, תלוי בגורמים חיצוניים המתישים את היצירתיות שבו, מותש מכוחו של קונפליקט שבין הצורך שלו ליצור את מה שבוער בעצמותיו ליצור, לבין דרישות השוק. באותם מקרים שבהם הקונפליקט מיושב לטובת התעשייה, על היוצר להכחיש חלקים באישיותו היוצרת לטובת צרכי השוק.

 

מכאן ש"הצלחה" אישית מחייבת הגדרה אישית: "אני מוצלח כי אני מתמיד בעשיית הדבר הנותן ביטוי לאישיותי במלואה, בלי קשר לממון או לפרסום שהיצירה יכולה להביא לי או לא להביא לי", ומכאן: "איזו עשיר השמח בחלקו".

קישור קבוע

איפה / יואב איתמר

איפה תמצא את המוות?
איפה המוות מוצא אותך?
בנסיבות לא ברורות,
לא מתחת לפנס,
איבדת את עצמך ברחוב טשרניחובסקי
התקשרת לעזרה מרחוב הס.

טייס אירי צופה את מותו / ויליאם בטלר ייטס / תרגום: יואב איתמר

ידעתי כי מותי אורב
אי שם בין העבים
נלחם - ולא באויב
מגן - ולא על אהובים.

מולדתי היא קילטרטן קרוס
בני עמי הם ענייה
מותי ודאי לא יהרוס
או ישמח את בניה
כלל לא יהיה להם הפסד
או הכנסות מרווחיה
לא צו קרא להילחם
לא תשואות, לא עסקנים
רק תאוות עינוג בודד
דחפה אותי לעננים
הכול נמדד, הכול שקלתי בראשי
העבר כל כך תפל
והעתיד כל כך רזה
מול חיים אלה,
מוות זה.

בגלל שלא יכולתי לעצור למוות / אמילי דיקנסון / תרגום: יואב איתמר

בגלל שלא יכולתי לעצור למוות,
בנדיבותו, עצר אותי;
הכרכרה הכילה רק את שנינו
ואת האלמותי.

נסענו לאט, בלי למהר,
והשלתי מאיתי
עבודה ותענוג.
כי הוא כה תרבותי.

עברנו אז בית ספר שם שיחקו הילדים
בהפסקה, כולם
עברנו שדות תבואה, מרעה
ואת השמש הנעלם

או ליתר דיוק, הוא עבר אותנו;
את הטל גדל רוטט הוצן,
לעורי שמלה דקה
וצעיפי טול קטן

הרף עצרנו ליד בית
דמוי תל של אדמה
את הגג כלל לא ראינו
רק הכרכוב נראה

מאז עברו מאות
שנדמו כרגע
נראה שהסוסים רוכבים
אל עבר הנצח.


גבריאל בלחסן: בתוך הצינורות

קישור קבוע

בּוקֶר. אֲנַחְנוּ אוֹסְפִים אֶת עַצְמֵנוּ מֵהֲמוֹן פִּסּוֹת, וּמַתְחִילִים -

מַחֲלִיפִים רְשִׁימוֹת מַכּולֶת, שׁוֹלְפִים יוֹמָנִים

מֻשְׁחַרֵי מִלִּים, מַדְגִּישִׁים בְּמָארְקֶרִים אֲפֵלִים.

מַה שֶׁאָמַרְנוּ אֶתְמוֹל, לִפְנֵי שָׁנִים, מָחָר

עוֹרְבֵי עָבָר בְּפִינוּ צוֹוְחִים רָאשׁוּמוֹנִים.

נִבָּטִים בְּהִשְׁתַּקְּפוּת הַגּוֹרְגוֹנָה בָּרְאִי הַשֵּׁנִי,

לְשׁוֹנוֹתֶינוּ יוֹרְקוֹת הֲגָיִים - -

צִפָּרֵי אַיִן אוֹחֲזוֹת בְּשַׂעֲרוֹתֶינוּ וְנוֹשְׂאוֹת אוֹתָנוּ

אֶל אֵין עוֹנִים.

לא שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ. אָמַרְתְּ מַשֶּׁהוּ? 

אֵין אַף אֶחָד בָּחֶדֶר.

קישור קבוע

בִּלְתִּי צְפוּיָה

לא קְרוּאָה

שׁוּב בָּאת אֵלַי נוֹסְטַלְגִיָּה

לַחֲטוֹף אוֹתִי לְתוֹךְ

קְטִיפַת גְּלִימַתֵּךְ

(גְּלִימַת סַבְתוֹת רְקוּמָה חוּט מֶשִׁי זָהָב)

לְגַלְגֵּל אוֹתִי לְאָחוֹר

תַּחֲנָה תַּחֲנָה

בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן

מְצִיפָה אוֹתִי

סְרָטִים סוֹחֲטֵי דְּמָעוֹת

מַעֲמִיסָה עֲלַי גַּעְגּוּעִים

צְרוֹרוֹת צְרוֹרוֹת

וּמוֹתִירָה אוֹתִי

כְּמוֹ תַּיָּר בּוֹדֵד

שֶׁהֶחְמִיץ הַמְרָאָה

 

(בתיה מיכלביץ, ספר השירים, "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", יצא לאור בהוצאת צבעונים)

קישור קבוע

(© הצגת יחיד. מבוסס על מקרה אמיתי)

(קטע 7 מתוך 7)

 

..."זה היה מזמן, לפני שלושים שנה. הייתי רב חובל על אוניה והורדתי נוסע סמוי לים".

ועשהאל אומר לי, "ואיך זה קשור לפליטים האלה בתל-אביב?"

"לא יודע, הצ'יף הזה דומה מאד לאפריקאי ההוא. אני לא מאמין שהוא שרד. הוא צעק שיש לו משפחה, שיש לו תינוק".

 

ועשהאל לא מפסיק. הוא מענה אותי בשאלות שלו: "ואתה בכל זאת הורדת אותו למים?"

אני רוצה לענות לו אבל פתאום הם מתחילים עוד סיבוב של ריקודים מסביב לי. רוקדים כל כך קרוב אלי שאני חש את חום הגוף שלהם. הם נוהמים נהמות קצביות כאלה שזה מוציא אותי מדעתי. אני אוטם את האוזניים אבל הקולות שלהם חודרים לתוך הראש שלי. פתאום אני רואה שאני מגונן על הראש שלי כמו האפריקאי ההוא, אז, על האוניה. יש לי כוורת דבורים בראש.

(שתיקה)

 

המלחים עושים רפסודה. קושרים ביחד ארבע חביות ריקות. מחברים אליהם קרשים וקושרים גם כמה בקבוקי מים וקופסת ביסקוויטים. כול הצוות על הסיפון. הם עומדים כאילו מחכים לאיזה טקס של הוצאה להורג. מניאקים. הרפסודה מוכנה ואני מודיע לקצין שעל הגשר לעצור את האוניה. האוניה נעצרת. הכושי יושב מכונס. רועד מפחד, ממלמל, בוכה, מסתכל על הבוסן. גם הבוסן מבין שאין מה לעשות. הכושי חייב לרדת למים. אני מסמן לאחד המלחים, וזה מפעיל את המנוף הקטן. מרימים את הרפסודה. מורידים אותה מעבר לדופן. הים שקט. הרפסודה נצמדת לדופן. שום אוניה לא נראית באופק. רק מרחוק אפשר לראות את קו החוף של טנזניה. נראה כמו פס כהה. הכושי מתחיל להשתולל ולצעוק לצרוח.

 

לי כבר נשבר מכל הסיפור הזה. אני ניגש לכושי, דופק לו את הראש לדופן. מתלכלך מהדם שלו. הבוסן קופץ עלי ודוחף אותי, אבל השלישי קופץ עליו ותופס אותו. על ידי מונח ראש תורכי. אני תופס בחבל ומכה בכושי עם הראש תורכי. הוא צורח. מנסה לברוח ממני. אני לא מוותר לו. מכה אותו בכל הכוח. הוא מתחנן, בוכה, ואני מרביץ עד שנגמר לי הכוח ואז אני תופס אותו עם הלולאה מסביב לצוואר, מהדק, גורר אותו אל הסולם חבלים. הקצין השלישי עוזב את הבוסן, תופס אותו ברגלים. מעיפים אותו מעבר לדופן. כפות הידיים שלו נאחזות בדופן. ואז עם הראש תורכי אני דופק לו על האצבעות של הידיים. הוא נופל לרפסודה.

 

אני פוקד על הבוסן לשחרר את הרפסודה. הוא משחרר את החבל וזורק אותו לים. אני פוקד על הקצין שעל הגשר, "מלא קדימה". האוניה שטה קדימה. אני רואה את הרפסודה מסתובבת מהזרם של המדחף. (שתיקה) זהו.

(שתיקה. הוא שוקע בתוך עצמו למשך פרק זמן ארוך ואז, בפתאומיות, הוא מזדקף)

 

"לכו קיבינימט מאיפה שבאתם!  אין לכם מה לעשות כאן! זאת המדינה שלנו! לא שלכם! אתם באים לפה ומחרבנים ומשתינים בחצרות שלנו. לוקחים לנו את המקומות עבודה שלנו. הופכים את בתי הכנסת שלנו למאורות סמים! מתנפלים על זקנות, גונבים, שודדים, רוצחים. אונסים את הבנות שלנו! פליטים?!  אתם גנבים שחיים על חשבוננו, מה, אין לכם מספיק מקום באפריקה? באסיה? בכל העולם? דווקא למדינה הקטנה שלנו? מה, חסרים לנו אויבים שאתם באים אלינו? לכו מפה! לכו לאפריקה! שם תפיצו את המחלות שלכם. תחזרו לחורים שלכם. לכו למדבר! לכו לג'ונגלים! חיות רעות! בהמות רעות! והלוואי שתמותו בדרך! תמותו אבל שלא תיכנסו לפה יותר. די!...

(חלק 7 מתוך 7)

קישור קבוע

(סיפור על נסיעה ברכבת,

שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית, לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

קטע 1 מתוך 5)

 

ברכבות של היום כבר לא חשים בשקשוק הקטר, בזעם הקיטור, ואף לא באותה טלטלה קצובה המזיעה קלות את גו הנוסעים. הרכבות מפליגות להן בקול דממה כשמפעם לפעם עוד חולף בם זיע קל המפיג אותך לזמנים אחרים.

 

פעם נסעתי ברכבת לעירי שבדרום. לידי ישב איש בחליפה שחורה שהיה מצקצק בעודו מעיין במסמכים שונים. דומה היה ששערן המטלטל של שתי נערות מן המושב הקדמי ששיחתן השרתה רחש קליל, ודממתם של שני חיילים בכומתות שחורות שישבו מאחור, השרו בו אי-נוחות. אפשר שהיה עורך דין. היינו אמורים ללכת להורים שלה. עוד אחד מאותם ערבים שבהם דוחקים בי לטעום מן הפלפלים המתובלים, מן הדגים החריפים, מפשטידות הבצל ומהעוגות המתקתקות, עד שאתרצה.

 

ביני לבין עצמי הודיתי שלא היה לי קשה כל-כך להתרצות, וזו אולי הבעיה, הרהרתי שעה שהכרטיסן חלף על פני. שלפתי את הכרטיס, אותו הוא ניקב באכזבה מרה ואחר מוללתי את הכרטיס, בעודי נושא מבטי אל מבעד לחלון. בלילי בתים רב מפלסיים חלפו לנגד עיניי, חלומות בורגניים, מעין פריחה אורבאנית על עור שחון, פריחה שהלכה ונפתחה לשדות קמה ולשבילי עפר אקראיים.

 

לצד המסילה חלפו צמרות איקליפטוסים שהשרו צללים נידחים על אי-אילו איי אשפה וחרציות. והנה מתוך סבכי הצללים התפרץ מרחב של שממה. פניו היו חרושות, מצולעות. שיח אגבה בודד שתורנו המוצק היתמר לעננים, ניצב במרכזו. איזו מנגינה התפעמה בראשי. הדי המנגינה עלו בי בקול אנקה. אנקת מעמקים? האם הם עלו מן הקניון? לא, לא מן הקניון הממוזג והנימוח, אלא מן הקניון החשוף והנורא.

 

זיכרון עמום עלה בי. דמות פרש. פרש בודד שריסן את סוסו ממרחק. רגע... דומה היה שהכרתי אותו מקרוב. כן, זיפי זקנו, אותה צלקת שהתעקמה על לסתו, חרירי עיניו, אותו מקטורן מרופט ואקדח קולט ווקר עתיק יומין שהשתלשל מחגורתו. הקרון טס לו במהירות האור. אך מה היה זה? לחץ קטנוני מבלוטה מעיקה השיב אותי לרצפה דמוית הפרקט.

 

קמתי בכבדות, כשאני אוחז בתליון העתיק מורשת אבות אבותיי, ודידיתי אל קדמת הקרון. חציתי עוד קרון ובו אנשים ספונים בכובד ראש למושביהם. שם במעבר, ניצבה דלת הזזה צרת מידות. פתחתי אותה, חילצתי, ותחושה נפלאה של שחרור התפוגגה בראשי.  רגע... שבה והבליחה בי אותה הכרה. הלא טס אנוכי במהירות האור! יתרה מכך, הלא בנוסף, הליכתי, הגם שלא הייתה מרשימה באופן מיוחד, הוסיפה ולו מעט מזעיר אל אותה המהירות!

 

* * *

"טה טה", שמעתי פתע מעין קול חורקני. התבוננתי אל תוך אסלת האל-חלד על משקעה התכול.

"נו טוב, זה תלוי בעיני המתבונן", המשיך הקול ללעוט באזני.

"מי אתה?", שאלתי במורא כשאני מסב מבטי ומתבונן בקירות.

"אהיה אשר..."

"הזקן?", התפרצתי לדבריו. הזקן, כך כינה איינשטיין את ההוא שם למעלה.

 

"אל תזדרז לתייג. אילו המגבלות שלך ידידי. לזמן אין גיל, הזמן הוא אך היבט אחד של הפרויקט".

"רגע, אני..."

"מהנדס", הוא ענה מקרבי.

פתע רטטה רגלי הימנית. דליתי את הצורר הסלולארי הקטן.

"כן", פלטתי.

"אבנר, איפה אתה?"

"בתא עם הזקן".

"עם הזקן בתא? איזה תא?".

"תא הוידויים!", עניתי בזעם.

"תגיד: למה אתה צועק?"

"כי אני עם הזקן, נחנק פה מהאקונומיקה ועכשיו גם את עומדת לי על הראש".

"אבנר, מה עובר עליך בזמן האחרון? אתה לא יודע שאנחנו ממהרים?"

"הזמן הוא אך היבט אחד של הפרויקט!"

"מה?"

"לא, לא כלום. אני טס אלייך במהירות האור אהובתי", השבתי בנחרצות, בעודי מנתק ומשיב את הצורר הסלולארי למקומו הראוי.

 

* * *

"אני רוצה לרדת", פניתי לקיר שממולי.

"מהסולם?"

"כן, מהסולם, הפרויקט שלך גדול עלי", השבתי.

"אז איך תגיע במהירות האור?"

"לא אכפת לי מהאור, אני רוצה לחזור".

"אבנר, אני מציע לך  להישאר כאן!".

"אלהים".

"אתה אמרת".

"תגיד, אתה מציע שאשאר כאן?"

"למה לא? אני יכול לספק לך ממקור ראשון תשובות לכל מיני שאלות של מאיפה הכול התחיל וכאלו"

"ואני כבר רוצה שהכול ייגמר! עיניים לך ולא תראה? אף לך ולא תריח?"

"קודם לכל, באמת לא", ענה הזקן, "אני לא אחד מהחברים שלך שמזים על עצמם מי "בוס", לובשים חולצת ורסאצה, נועלים נעליים איטלקיות, והולכים להמר בקזינו בפראג".

"אל תחבר אותי אל האינדיאנים האלו!", עניתי לו בזעם.

"אז אמור לי בבקשה, האם אתה רוצה שאחבר אותך אל אינדיאנים אמיתיים?"

שוב התפעמה בי המנגינה הזו, אנקת המרחבים, אותם פנים צרובים, זיק התשוקה לאשר אבד, לאשר אולי לא היה מעולם.

"כמו בסרטים?", שאלתי בהתפעמות.

"לא בדיוק, למען האמת אין לי כל-כך שליטה על המחוזות ההם".

"אבל אתה הרי כל-יכול?"

"זו אחת מהטעויות הגדולות של האינדיאנים האלו שלך. פני אל העתיד, אל התחנה הסופית".

"אלוהים תעזור לי, אתה לא יודע איזה סקנדל מצפה לי?"

"אבנר, אני אביא אותך לתחנה הסופית", ענה בשלווה.

"רגע, אתה הנהג? אתה נהג הקטר פה?"

"אז מי החברים שלך? היית רוצה שהם ישקשקו בקוביות שלהם, יפלבלו מבטים למרומים ואז בום! ובאקורד סיום תמצא עצמה הרמוניקת הרכבת המופלאה הזו מתקפלת לתוך מערבל בטון? אנא, תן לי מעט קרדיט. ברשות שלי העניינים עובדים אחרת".

"תן לי קרדיט, ברשות שלי העניינים עובדים אחרת, אתה מספירה אחרת הא?"

"אמנם כך".

"תשמע צפונבון, אני אבנר שמש, אמנם לא התחלתי עם כפית זהב או טיטניום, או אני לא יודע באיזה סוג של כפית אתם משתמשים שם למעלה, אבל סיימתי חמש שנות לימוד בפקולטה להנדסה אזרחית! אתה מבין! וחוץ מזה כן, אמת, תן לי להיות עם האינדיאנים שלי בבקשה".

"בבקשה, רק לפני שאתה יוצא אל תשכח להוריד את המים".

"כן, בטח, אתם כל-כך קטנוניים וגם כל-כך חסכוניים. תאמר, הרי הגענו למהירות האור, בטח לא זרקת את האנרגיה שהלכה לאיבוד, סתם ככה לפח".

"עשיתי באמצעותה קצת סדר, החזרתי את המצב לקדמותו".

"אז מה הסיפור הזה עם האינדיאנים?"

"אבנר למה אתה כל-כך מזדהה עם החברים האלו שלך? אתה הרי במקום אחר. למדת מאז כמה דברים. לא? כשאני מחזיר את הסדר אני מחזיר אותו באופן מקומי גם בזמן – זוכר משהו?"
"אנטרופיה שלילית?" התפרצתי, "אותו תהליך חיובי, של בנייה, שמירה והשבת סדר מקומי, הצורך אנרגיה הנלקחת מהמאגרים של שאר העולם, ובעשותו כן הוא מגדיל את חוסר הסדר הכולל שבו?, כך שטחתי בפניו עד כלות נשימתי.

"נחמד שאתה מתאמץ להיות כל כך חיובי, אבל אל תסחף, שכן בכל זאת, הסביבה עם הכיוון הלא כל-כך טוב שלה, משפיעה. צר לי אך אתה עלול לחזור לספר, למערב פרוע, למקום שבו כל דאלים גבר".

"טוב, מספיק! לא אכפת לי! אני חוזר!", נקבתי בנחרצות שעה שלחצתי על כפתור הורדת המים. אחר-כך הדפתי את דלת ההזזה בהתרסה והלכתי למקומי.

(סוף קטע 1 מתוך 5. המשך יבוא)

קישור קבוע

להקה ראויה לציון. כאן בראיון ושיר עם לונדון וקירשנבאום ב-2.8.2013.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר, הוידוי האחרון

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ג', 8.10.2013, בשעה 20:00

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 23.8.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

מדי יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום ה', 29.8.2013 , בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8 פינת הירקון.

קבלת קהל בקומה הראשונה בשעה 20:15

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

יש חניה מוסדרת ברחוב. מספר המקומות מוגבל ל-15 כל הקודם זוכה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

המרכז לתיאטרון עכו

"נוואל"

הפרק השני בפרויקט "עכו אהובתי", העוקב אחר נשים עכואיות ומתמקד באנטי גיבורה נוואל זיני. היא לא הייתה בריאה ורוב שנות חייה הייתה מכורה לסמים. יצירה וביצוע: סמדר יערון

יעוץ, ליווי אמנותי, צילום וידאו ותרגום: ח'יר פודי. תאורה ויעוץ בתרגום: פיראס רובי.

איוונט בפייסבוק1 22.8.13 יום ה', בשעה 20:00, תיאטרון תמונע ת"א.

כרטיס: 45 ₪ במקום 60 ₪. להזמנות: 035611211 (יש לציין קוד מבצע- 3238)

-------

"המרכבה"

מופע מחול מאת מירב כהן. פסיפס של סיטואציות המשרטטות בחלל רשמים עדינים של כאב ומצבים של אסונות כמציאות תודעתית קולקטיבית.

כוריאוגרפיה ובימוי: מירב כהן. רקדניות: מריה רוזנפלד, יהלי אלימלך, דור פרנק

מוזיקה מקורית: אודי ברנר. תלבושות: מיכל קפלוטו. ליווי אמנותי: סמדר יערון, אסנת שנק

טריילר, איוונט בפייסבוק2, 24.8.13, מוצ"ש, בשעה 21:00. "מחולוהט 2013" סוזן דלל.

כרטיס: 60 ₪ במקום-  90₪ | זוג כרטיסים ב- 100 ₪ במקום 180 ₪  

להזמנות: 035105656 (קוד מבצע- 160)

22.8.13, יום חמישי ב- 20:30. טרום בכורה במרכז לתיאטרון של עכו

כרטיס: 45 ₪ במקום  70₪ (למנויים- כנגד תלוש מנוי)

להזמנות: 049914222 (קוד מבצע- 160)

 

איילת אהבים
הצגת היחיד של יהודה כצנשטיין, בוגר תיאטרון החדר.

כתיבה, משחק ושירה: יהודה כצנשטיין. במאי: גדעון זהבי.

מסע אישי של יוד כיפ-כפי, מהתיאטרון אל היהדות ובחזרה.

להזמנות: שולמית, 050-406-1373

 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, עד לרגעי השיא של הלידה.
היומן הופיע לראשונה באיגרת השבועית של תיאטרון החדר.

יום ג', 20.8.13, בשעה 20:30, תיאטרון הסמטה.

הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ראיון עם הילה - כאן: "לחיות טוב"

הקטע הבא צולם בחדר:





















 

יעקובי וליידנטל

בימוי: יונתן אסתרקין

22,24,25,26,27,28,29,31/8 באולם אהוד מנור

20:30 בימי חול. 21:00 במוצ"ש.

רחוב חיבת ציון 22, תיאטרון רמת גן

טלפון הקופה: 03-5799290 או 9798* מ"בזק"

 

מקום לחזרות - חינם

יש לנו חלל קטן ומקסים שיכול להכיל עד 50 איש, יש לנו קהל שצמא לכל דבר, יש לנו מקרן ובידורית. אתם מוזמנים לבוא ולנסות.... כל דבר בעצם! חומרים חדשים, להקריא שירים שכתבתם למגרה, להקרין סרטים, לדבר על תהליך יצירה, על כלכלה, על בטלה, על חתולה... כל מה שנראה לכם מעניין.

מקום לחזרות חינם תמורת הופעה.

קיבוץ מעיין צבי, ליד זכרון-יעקב

הדס גלבוע, 054-477-5893, dardashadas@yahoo.com

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

וועד הבית ודירות פח

קבוצות פייסבוק למחפשי דיור

אנחנו ועד הבית של תל אביב! מהפכת הדיור בתל אביב. ("התאגדות. כי לבד זה לא עבד!")

דירות פח בין חברים. ("אנחנו לא סוציאליסטים!”)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

מיסודו של איתי יטוב, בוגר תיאטרון החדר ומנהל אמנותי של "הקבוצה ביפו": שוטף פלוס.

-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il