הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


(סיפור על נסיעה ברכבת,

שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית, לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

קטע 1 מתוך 5)

 

ברכבות של היום כבר לא חשים בשקשוק הקטר, בזעם הקיטור, ואף לא באותה טלטלה קצובה המזיעה קלות את גו הנוסעים. הרכבות מפליגות להן בקול דממה כשמפעם לפעם עוד חולף בם זיע קל המפיג אותך לזמנים אחרים.

 

פעם נסעתי ברכבת לעירי שבדרום. לידי ישב איש בחליפה שחורה שהיה מצקצק בעודו מעיין במסמכים שונים. דומה היה ששערן המטלטל של שתי נערות מן המושב הקדמי ששיחתן השרתה רחש קליל, ודממתם של שני חיילים בכומתות שחורות שישבו מאחור, השרו בו אי-נוחות. אפשר שהיה עורך דין. היינו אמורים ללכת להורים שלה. עוד אחד מאותם ערבים שבהם דוחקים בי לטעום מן הפלפלים המתובלים, מן הדגים החריפים, מפשטידות הבצל ומהעוגות המתקתקות, עד שאתרצה.

 

ביני לבין עצמי הודיתי שלא היה לי קשה כל-כך להתרצות, וזו אולי הבעיה, הרהרתי שעה שהכרטיסן חלף על פני. שלפתי את הכרטיס, אותו הוא ניקב באכזבה מרה ואחר מוללתי את הכרטיס, בעודי נושא מבטי אל מבעד לחלון. בלילי בתים רב מפלסיים חלפו לנגד עיניי, חלומות בורגניים, מעין פריחה אורבאנית על עור שחון, פריחה שהלכה ונפתחה לשדות קמה ולשבילי עפר אקראיים.

 

לצד המסילה חלפו צמרות איקליפטוסים שהשרו צללים נידחים על אי-אילו איי אשפה וחרציות. והנה מתוך סבכי הצללים התפרץ מרחב של שממה. פניו היו חרושות, מצולעות. שיח אגבה בודד שתורנו המוצק היתמר לעננים, ניצב במרכזו. איזו מנגינה התפעמה בראשי. הדי המנגינה עלו בי בקול אנקה. אנקת מעמקים? האם הם עלו מן הקניון? לא, לא מן הקניון הממוזג והנימוח, אלא מן הקניון החשוף והנורא.

 

זיכרון עמום עלה בי. דמות פרש. פרש בודד שריסן את סוסו ממרחק. רגע... דומה היה שהכרתי אותו מקרוב. כן, זיפי זקנו, אותה צלקת שהתעקמה על לסתו, חרירי עיניו, אותו מקטורן מרופט ואקדח קולט ווקר עתיק יומין שהשתלשל מחגורתו. הקרון טס לו במהירות האור. אך מה היה זה? לחץ קטנוני מבלוטה מעיקה השיב אותי לרצפה דמוית הפרקט.

 

קמתי בכבדות, כשאני אוחז בתליון העתיק מורשת אבות אבותיי, ודידיתי אל קדמת הקרון. חציתי עוד קרון ובו אנשים ספונים בכובד ראש למושביהם. שם במעבר, ניצבה דלת הזזה צרת מידות. פתחתי אותה, חילצתי, ותחושה נפלאה של שחרור התפוגגה בראשי.  רגע... שבה והבליחה בי אותה הכרה. הלא טס אנוכי במהירות האור! יתרה מכך, הלא בנוסף, הליכתי, הגם שלא הייתה מרשימה באופן מיוחד, הוסיפה ולו מעט מזעיר אל אותה המהירות!

 

* * *

"טה טה", שמעתי פתע מעין קול חורקני. התבוננתי אל תוך אסלת האל-חלד על משקעה התכול.

"נו טוב, זה תלוי בעיני המתבונן", המשיך הקול ללעוט באזני.

"מי אתה?", שאלתי במורא כשאני מסב מבטי ומתבונן בקירות.

"אהיה אשר..."

"הזקן?", התפרצתי לדבריו. הזקן, כך כינה איינשטיין את ההוא שם למעלה.

 

"אל תזדרז לתייג. אילו המגבלות שלך ידידי. לזמן אין גיל, הזמן הוא אך היבט אחד של הפרויקט".

"רגע, אני..."

"מהנדס", הוא ענה מקרבי.

פתע רטטה רגלי הימנית. דליתי את הצורר הסלולארי הקטן.

"כן", פלטתי.

"אבנר, איפה אתה?"

"בתא עם הזקן".

"עם הזקן בתא? איזה תא?".

"תא הוידויים!", עניתי בזעם.

"תגיד: למה אתה צועק?"

"כי אני עם הזקן, נחנק פה מהאקונומיקה ועכשיו גם את עומדת לי על הראש".

"אבנר, מה עובר עליך בזמן האחרון? אתה לא יודע שאנחנו ממהרים?"

"הזמן הוא אך היבט אחד של הפרויקט!"

"מה?"

"לא, לא כלום. אני טס אלייך במהירות האור אהובתי", השבתי בנחרצות, בעודי מנתק ומשיב את הצורר הסלולארי למקומו הראוי.

 

* * *

"אני רוצה לרדת", פניתי לקיר שממולי.

"מהסולם?"

"כן, מהסולם, הפרויקט שלך גדול עלי", השבתי.

"אז איך תגיע במהירות האור?"

"לא אכפת לי מהאור, אני רוצה לחזור".

"אבנר, אני מציע לך  להישאר כאן!".

"אלהים".

"אתה אמרת".

"תגיד, אתה מציע שאשאר כאן?"

"למה לא? אני יכול לספק לך ממקור ראשון תשובות לכל מיני שאלות של מאיפה הכול התחיל וכאלו"

"ואני כבר רוצה שהכול ייגמר! עיניים לך ולא תראה? אף לך ולא תריח?"

"קודם לכל, באמת לא", ענה הזקן, "אני לא אחד מהחברים שלך שמזים על עצמם מי "בוס", לובשים חולצת ורסאצה, נועלים נעליים איטלקיות, והולכים להמר בקזינו בפראג".

"אל תחבר אותי אל האינדיאנים האלו!", עניתי לו בזעם.

"אז אמור לי בבקשה, האם אתה רוצה שאחבר אותך אל אינדיאנים אמיתיים?"

שוב התפעמה בי המנגינה הזו, אנקת המרחבים, אותם פנים צרובים, זיק התשוקה לאשר אבד, לאשר אולי לא היה מעולם.

"כמו בסרטים?", שאלתי בהתפעמות.

"לא בדיוק, למען האמת אין לי כל-כך שליטה על המחוזות ההם".

"אבל אתה הרי כל-יכול?"

"זו אחת מהטעויות הגדולות של האינדיאנים האלו שלך. פני אל העתיד, אל התחנה הסופית".

"אלוהים תעזור לי, אתה לא יודע איזה סקנדל מצפה לי?"

"אבנר, אני אביא אותך לתחנה הסופית", ענה בשלווה.

"רגע, אתה הנהג? אתה נהג הקטר פה?"

"אז מי החברים שלך? היית רוצה שהם ישקשקו בקוביות שלהם, יפלבלו מבטים למרומים ואז בום! ובאקורד סיום תמצא עצמה הרמוניקת הרכבת המופלאה הזו מתקפלת לתוך מערבל בטון? אנא, תן לי מעט קרדיט. ברשות שלי העניינים עובדים אחרת".

"תן לי קרדיט, ברשות שלי העניינים עובדים אחרת, אתה מספירה אחרת הא?"

"אמנם כך".

"תשמע צפונבון, אני אבנר שמש, אמנם לא התחלתי עם כפית זהב או טיטניום, או אני לא יודע באיזה סוג של כפית אתם משתמשים שם למעלה, אבל סיימתי חמש שנות לימוד בפקולטה להנדסה אזרחית! אתה מבין! וחוץ מזה כן, אמת, תן לי להיות עם האינדיאנים שלי בבקשה".

"בבקשה, רק לפני שאתה יוצא אל תשכח להוריד את המים".

"כן, בטח, אתם כל-כך קטנוניים וגם כל-כך חסכוניים. תאמר, הרי הגענו למהירות האור, בטח לא זרקת את האנרגיה שהלכה לאיבוד, סתם ככה לפח".

"עשיתי באמצעותה קצת סדר, החזרתי את המצב לקדמותו".

"אז מה הסיפור הזה עם האינדיאנים?"

"אבנר למה אתה כל-כך מזדהה עם החברים האלו שלך? אתה הרי במקום אחר. למדת מאז כמה דברים. לא? כשאני מחזיר את הסדר אני מחזיר אותו באופן מקומי גם בזמן – זוכר משהו?"
"אנטרופיה שלילית?" התפרצתי, "אותו תהליך חיובי, של בנייה, שמירה והשבת סדר מקומי, הצורך אנרגיה הנלקחת מהמאגרים של שאר העולם, ובעשותו כן הוא מגדיל את חוסר הסדר הכולל שבו?, כך שטחתי בפניו עד כלות נשימתי.

"נחמד שאתה מתאמץ להיות כל כך חיובי, אבל אל תסחף, שכן בכל זאת, הסביבה עם הכיוון הלא כל-כך טוב שלה, משפיעה. צר לי אך אתה עלול לחזור לספר, למערב פרוע, למקום שבו כל דאלים גבר".

"טוב, מספיק! לא אכפת לי! אני חוזר!", נקבתי בנחרצות שעה שלחצתי על כפתור הורדת המים. אחר-כך הדפתי את דלת ההזזה בהתרסה והלכתי למקומי.

(סוף קטע 1 מתוך 5. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 8 . 22