הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


 

1. הגבהה ורידוד

"אם שייקספיר (האנגלי) היה מעביר את סיפור העלילה (של המחזה "המלט") לאנגליה, מקום מושבו, ורושם בסוף המשפט "משהו רקוב בארץ..." את המילה 'אנגליה' במקום 'דנמרק' - האם אז הייתה מלכת אנגליה עורפת את ראשו כדימוי בלבד, או שראשו החי אכן היה נפרד מגופו וצונח אל הסל" (המעגל הפתוח, עמ' 96).

 

שייקספיר היה אדם זהיר מאד מבחינה פוליטית וזהירות זו - יחד עם הכישרון האדיר שלו - הפכה אותו לפופולארי בכל דור ובימיו גם הכניסה לו ממון לא מעט. את הלקח הזה מלמדים מאז ומתמיד, לכול דרדק יוצר, והוא והופך לנכס צאן ברזל של יוצרים קואליציוניים, עד כי נדמה שאלף כבאים לא יוכלו לכבות את אש האידיאולוגיה הזאת מקרבם.

 

כמובן שאם היו מסתפקים מורי ההלכה הזאת ומזהירים יוצרים רק מפני סכנת הדחייה, הנידוי, החרם ועריפת הראשים הסמלית או הפיזית, היה הדבר נחשב לפחדנות בלבד. על כן יש לעטות על הפחד את אצטלת האידיאולוגיה האמנותית: הבאה: "יצירה טובה היא זו שמרחיקה את המסר האקטואלי מהקהל, מעדנת את עצמה והופכת לאוניברסאלית".

המתח הזה שבין קירוב עדותה של יצירה לבין הרחקתה לממדים אוניברסאליים, הוא למעשה סיפורה של הדרמה הבימתית לדורותיה.

 

בימים אלו מציג התיאטרון הקאמרי מחזה אחר של שייקספיר, "מקבת". איש תקשורת, ששמו לא יוזכר כאן מחמת הנימוס, מגיב בפינתו ב"קול ישראל", על ההצגה. בין השאר הוא אומר: "ההצגה מזכירה רודנים שפעלו ופועלים היום... החיילים נראים כחיילי צהל"... עוד רגע והוא יאמר שמקבת ואשתו מסמנים את ראש ממשלתנו ואשתו, אבל הוא זהיר. הוא יודע שהוא מדבר ב"קול ישראל" המסונף, דה יורה או דה פקטו, למשרד ראש הממשלה. על כן, כמו שייקספיר בשעתו, הוא נזהר וממהר לציין: "כל ניסיון לחבר את הדמות של מקבת לדמות מסוימת בהווה שלנו היא רידוד המסר של ההצגה...".

 

הרי זה מעשה זהירות וסוף מעשה במחשבה תחילה, כי לא רק אימתו של השלטון נופלת על איש התקשורת שלנו אלא גם אימת הקהל שבחר בשלטון זה. איש זה נתון בין הפטיש של משרד ראש הממשלה לבין הסד של הקהל ועל כן הוא פולט רמזים קלושים על כוונתו והמבין יבין. בדרך כלל רובו של הקהל היום לא רוצה להבין דבר וחצי דבר על משמעותה החברתית של יצירה. רוב זה מתייחס לכל יצירה, בידורית או אמנותית, כאילו הייתה כלי להרחקתו מכל רמז חברתי אקטואלי, ואלו המבקשים להבין, גם הם תשושי נפש כמו כולנו, ולא תמיד קולטים את המובן הסמוי. וכך, המבין בקושי הוא מבין והלא מבין פשוט לא רואה, לא שומע וודאי שלא מגיב.

 

עתה, כשאנו נחשפים לאפשרות ש"עידון היצירה והפיכתה לאוניברסאלית", היא למעשה תירוץ של הישרדות, יש לעיין באידיאולוגיה זו שוב.

 

כי מהי מטרתה של יצירה מובהקת אם לא לעורר אותנו באופן אישי וחברתי? ברגע שבו אנו פתוחים להבנתה של יצירה ותהא זו מורכבת או חידתית ככל שתהיה, תחילה מתעוררות בנו תחושות, תמונות מחשבות ורגשות מן ההיסטוריה האישית שלנו. אם המסלול האישי הזה חסום, אפשר שתעלינה תמונות ומחשבות מן ההיסטוריה הסביבתית הקדומה והחדשה שלנו. אם גם מסלול זה חסום, לא נותר אלא להתענג על תיאוריות אוניברסאליות, כפי שמצווה "הקוד האוניברסאלי". ויש כמובן אלו המתענגים על תחושות בלבד, מבלי שיתנו לעצמם דין וחשבון מחשבתי או רגשי.

 

הנה, כי כן, ככל שאנו מרחיקים את היצירה מעצמנו הופכים אותה ל"אוניברסאלית", כך אנו מרדדים את המסר הכולל שהיצירה עשויה לעורר. ככל שאנו מקרבים אותה, אישית וחברתית, כך המסר נעשה מורכב ונשגב יותר.

 

כבר הוזכר כאן לא פעם שככל שהאדם או חברה מצויים בתהליך של התגבשות אישית וחברתית, כך הפתיחות שלהם ליצירה גדולה, רחבה וכוללת יותר. ככל שאדם מצוי בשלב של התנוונות אישית וחברתית, כך יכולת הקליטה שלו מוגבלת יותר והוא מעדיף את הרחקת המסר היצירתי.

(א.)

--------------

 

 

2. הספק והאמון (54)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 54)

 

יצירה בכל עת -

מקרים פרטיים וכלליים

 

- "היום אין לי כוח ליצור!"

- זהו שלב ההמתנה שהוא אחד משלבי היצירה. מצב זה הוא לגיטימי ומסמן את המעבר בין תקופת יצירה קודמת לזו שתבוא אחריה. מדובר בתקופת הבשלה פנימית, לפני היצירה הבאה, או בתקופת ביניים לקראת הופעתו של כיוון חדש ביצירה קיימת. רצוי למצות שלב זה מתוך סבלנות וקבלה, ואם התנאים מאפשרים זאת - להתמסר לחולשת החושים והאובדן הזמני של כושר היצירה בכל התענוג האפשרי. זהו מצב פרדוכסלי: לקבל מצב שמראש לא נעים לקבל אותו. הדבר אפשרי. אפשר להתפנק בתוך מצב ההמתנה, ואז הוא ממצה את עצמו ועובר.

 ("המעגל הפתוח", עמ' 144. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 8 . 29