הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 8 . 29

שנה טובה!
-------

לימודי משחק

ובימוי

- ההרשמה עכשיו!

טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------

"היטלר - הוידוי האחרון"

יום ג', 8.10.2013, בשעה 20:00

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
-------

להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: מרטין מוגילנר
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. הגבהה ורידוד. 2. הספק והאמון (54)
•   מונודיא 2013: 6. חולה
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: נצבים-וילך
•   מלכה נתנזון: גַּעְגּוּעִים
•   יואב איתמר: כיפה אדומה והזאב / בעקבות רואלד דארל
•   ירדן לב: מברשת שיניים
•   בתיה מיכלביץ': הַשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן
•   מיכאל פבזנר: אינדיאנים
•   קליפ: ארנולפיני
•   אודי בן סעדיה: מכתב לנוחי
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

מרטין מוגילנר, במאי ויוצר מדיה, מדבר על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש רכיבים מהותיים של הקשבה. יש קבלה". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

 

1. הגבהה ורידוד

"אם שייקספיר (האנגלי) היה מעביר את סיפור העלילה (של המחזה "המלט") לאנגליה, מקום מושבו, ורושם בסוף המשפט "משהו רקוב בארץ..." את המילה 'אנגליה' במקום 'דנמרק' - האם אז הייתה מלכת אנגליה עורפת את ראשו כדימוי בלבד, או שראשו החי אכן היה נפרד מגופו וצונח אל הסל" (המעגל הפתוח, עמ' 96).

 

שייקספיר היה אדם זהיר מאד מבחינה פוליטית וזהירות זו - יחד עם הכישרון האדיר שלו - הפכה אותו לפופולארי בכל דור ובימיו גם הכניסה לו ממון לא מעט. את הלקח הזה מלמדים מאז ומתמיד, לכול דרדק יוצר, והוא והופך לנכס צאן ברזל של יוצרים קואליציוניים, עד כי נדמה שאלף כבאים לא יוכלו לכבות את אש האידיאולוגיה הזאת מקרבם.

 

כמובן שאם היו מסתפקים מורי ההלכה הזאת ומזהירים יוצרים רק מפני סכנת הדחייה, הנידוי, החרם ועריפת הראשים הסמלית או הפיזית, היה הדבר נחשב לפחדנות בלבד. על כן יש לעטות על הפחד את אצטלת האידיאולוגיה האמנותית: הבאה: "יצירה טובה היא זו שמרחיקה את המסר האקטואלי מהקהל, מעדנת את עצמה והופכת לאוניברסאלית".

המתח הזה שבין קירוב עדותה של יצירה לבין הרחקתה לממדים אוניברסאליים, הוא למעשה סיפורה של הדרמה הבימתית לדורותיה.

 

בימים אלו מציג התיאטרון הקאמרי מחזה אחר של שייקספיר, "מקבת". איש תקשורת, ששמו לא יוזכר כאן מחמת הנימוס, מגיב בפינתו ב"קול ישראל", על ההצגה. בין השאר הוא אומר: "ההצגה מזכירה רודנים שפעלו ופועלים היום... החיילים נראים כחיילי צהל"... עוד רגע והוא יאמר שמקבת ואשתו מסמנים את ראש ממשלתנו ואשתו, אבל הוא זהיר. הוא יודע שהוא מדבר ב"קול ישראל" המסונף, דה יורה או דה פקטו, למשרד ראש הממשלה. על כן, כמו שייקספיר בשעתו, הוא נזהר וממהר לציין: "כל ניסיון לחבר את הדמות של מקבת לדמות מסוימת בהווה שלנו היא רידוד המסר של ההצגה...".

 

הרי זה מעשה זהירות וסוף מעשה במחשבה תחילה, כי לא רק אימתו של השלטון נופלת על איש התקשורת שלנו אלא גם אימת הקהל שבחר בשלטון זה. איש זה נתון בין הפטיש של משרד ראש הממשלה לבין הסד של הקהל ועל כן הוא פולט רמזים קלושים על כוונתו והמבין יבין. בדרך כלל רובו של הקהל היום לא רוצה להבין דבר וחצי דבר על משמעותה החברתית של יצירה. רוב זה מתייחס לכל יצירה, בידורית או אמנותית, כאילו הייתה כלי להרחקתו מכל רמז חברתי אקטואלי, ואלו המבקשים להבין, גם הם תשושי נפש כמו כולנו, ולא תמיד קולטים את המובן הסמוי. וכך, המבין בקושי הוא מבין והלא מבין פשוט לא רואה, לא שומע וודאי שלא מגיב.

 

עתה, כשאנו נחשפים לאפשרות ש"עידון היצירה והפיכתה לאוניברסאלית", היא למעשה תירוץ של הישרדות, יש לעיין באידיאולוגיה זו שוב.

 

כי מהי מטרתה של יצירה מובהקת אם לא לעורר אותנו באופן אישי וחברתי? ברגע שבו אנו פתוחים להבנתה של יצירה ותהא זו מורכבת או חידתית ככל שתהיה, תחילה מתעוררות בנו תחושות, תמונות מחשבות ורגשות מן ההיסטוריה האישית שלנו. אם המסלול האישי הזה חסום, אפשר שתעלינה תמונות ומחשבות מן ההיסטוריה הסביבתית הקדומה והחדשה שלנו. אם גם מסלול זה חסום, לא נותר אלא להתענג על תיאוריות אוניברסאליות, כפי שמצווה "הקוד האוניברסאלי". ויש כמובן אלו המתענגים על תחושות בלבד, מבלי שיתנו לעצמם דין וחשבון מחשבתי או רגשי.

 

הנה, כי כן, ככל שאנו מרחיקים את היצירה מעצמנו הופכים אותה ל"אוניברסאלית", כך אנו מרדדים את המסר הכולל שהיצירה עשויה לעורר. ככל שאנו מקרבים אותה, אישית וחברתית, כך המסר נעשה מורכב ונשגב יותר.

 

כבר הוזכר כאן לא פעם שככל שהאדם או חברה מצויים בתהליך של התגבשות אישית וחברתית, כך הפתיחות שלהם ליצירה גדולה, רחבה וכוללת יותר. ככל שאדם מצוי בשלב של התנוונות אישית וחברתית, כך יכולת הקליטה שלו מוגבלת יותר והוא מעדיף את הרחקת המסר היצירתי.

(א.)

--------------

 

 

2. הספק והאמון (54)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 54)

 

יצירה בכל עת -

מקרים פרטיים וכלליים

 

- "היום אין לי כוח ליצור!"

- זהו שלב ההמתנה שהוא אחד משלבי היצירה. מצב זה הוא לגיטימי ומסמן את המעבר בין תקופת יצירה קודמת לזו שתבוא אחריה. מדובר בתקופת הבשלה פנימית, לפני היצירה הבאה, או בתקופת ביניים לקראת הופעתו של כיוון חדש ביצירה קיימת. רצוי למצות שלב זה מתוך סבלנות וקבלה, ואם התנאים מאפשרים זאת - להתמסר לחולשת החושים והאובדן הזמני של כושר היצירה בכל התענוג האפשרי. זהו מצב פרדוכסלי: לקבל מצב שמראש לא נעים לקבל אותו. הדבר אפשרי. אפשר להתפנק בתוך מצב ההמתנה, ואז הוא ממצה את עצמו ועובר.

 ("המעגל הפתוח", עמ' 144. המשך יבוא)

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום ג', 23.7.2013, וביום ג', בתיאטרון יפו, 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

6. חולה

כתיבה: שרון שלומי. בימוי: מיכל שמש. משחק: אושרית יפה.

 

(שתי דמויות באישה אחת)

 

(האם - צעקנית)

זונה! מטומטמת! שקרנית!

את חולת נפש. שימות מי שעשה אותך. מה אני צריכה את זה? מעניין אותך גברים יותר מאימא שלך. את נולדת לסבול. אפילו לא אהבתי את אבא שלך. את טעות. את דבק. את נצמדת לכל אחד, וכמו עלוקה, לא מרפה.

שקרנית, אמרת שתחזרי בשתיים ועכשיו שלוש. איפה היית? לא יכולת לעזוב את הזין שלך, אז נשארת? הזין שלך יותר חשוב לך ממני? שרמוטה!

מי היה פה? היה פה גבר, נכון? אני יודעת הכול. הכסא של השירותים היה מורם. מטומטמת! מה חשבת שאני לא אגלה? מותק, ממני אי אפשר להסתיר כלום. את נולדת לסבול! את עם הבעלים של החברות שלך תהיי. את לא שווה כלום. אף אחד לא ירצה אותך. כלום לא ילך לך בחיים. כלום! את זבל! טפו, את כל החברים שלך המזדיינים האלה. כולם זבל. אחד אחד זונות.

 

(הבת - רכה)

אני טובה. ילך לי בחיים. יהיה לי בחור, שיאהב אותי ואני אוהב אותו. אני ילדה של אהבה. ילדה של אלוהים לא של אף אחד אחר. אני אוהבת את החברות שלי ולא יהיה לי כלום עם הבעלים שלהם. אני אוהבת אותו אימא. הוא לא סתם זיון בשבילי, בחיי הוא לא. אני לא דבק. אני נעימה ונותנת ספייס ורגישה ונולדתי לאהוב. נולדתי לאהוב. יש לי חברים מקסימים. אני נולדתי מהאהבה של אלוהים. ויהיו לי חיים מקסימים ויפים עם ילדים, בעל, בית, משפחה, כלב ואפילו חתול. ואני אהיה הכי מאושרת בעולם. אני אוהבת אותך אימא. באמת באמת. לא התכוונתי להכעיס אותך ולבוא בשלוש. כל כך פחדתי לסובב את המפתח במנעול. אני לא זבל. אני נרקיס. מלכת הביצה. אני נרקיס יפה עם כתר על הראש.

קישור קבוע

...ובכן, בא הכפיל אל הפיהרר שלו וביקש לעלות קורבן במקומו. מה אומר, הייתי כה נדהם. הודיתי לו מעומק לבי ואף הייתי מוכן לירות בו בעצמי, אבל הוא העדיף להתאבד בשקט בעצמו, ולחסוך ממני את אי-הנעימות המסוימת הזאת, וכך ירה בעצמו.

מעולם לא סבלתי מראה של דם...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה:

יום ו', 30.8.2013, בשעה 14:00
טל': 03-5171818

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

51. נצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

"אתם נצבים היום כֻּלכם לפני יהוה אלוהיכם" (נצבים: דברים כ"ט 9).

52. וילך: דברים ל"א

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל-כל-ישראל. "לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (וילך: דברים ל"א 1-2).

 

...האל מדבר אל משה ועיקרי הדברים הם אלה: אחרי מות משה עלול העם לזנות אחרי אלים אחרים, ואז האל יסתיר פניו מהם "והסתרתי פני מהם" (שם: ל"א 17). הסתר-הפנים הוא מושג מרכזי גם בתורת הקבלה, ופירושו סילוק ההשגחה וסימן לצרות שיפלו או נופלות על העם.

 

הסתר הפנים הוא אחת מהחוויות המשמעותיות הראשונות אצל הילד. כל עוד הוא רואה את הוריו לפניו, הוא בטוח בקיומם. אם ההורים נעלמים, ואפילו לרגע, חווה הילד אובדן קשה. יש הורים המשחקים עם ילדם במשחק הסתר הפנים. הם מסתירים את פניהם מאחורי כרית או שמיכה, ואחר כך מסירים את הכיסוי ומגלים את פניהם. המעבר בין הסתר הפנים לגילוי הפנים נועד, ככל הנראה, להרגיל את הילד למצבים של בדידות ועצמאות. אבל באותו הרגע של הסתר הפנים, חווה הילד מצוקה קשה, ואפילו אם היא רגעית. משמעות הדבר היא יצירת הרגל שאפילו אם ההורה מסתיר פניו, הוא עדיין קיים.

 

בהשאלה אפשר לומר שאפילו אם האל מסתיר פניו מהמאמין, הוא עדיין קיים. אותו רגע של הסתר-פנים המעורר את הספק בקיומו של ההורה או האל, הוא רגע של חסר הדורש תיקון. זהו הרגע שבו על האדם לבחור בהמשך מתן האמון בהורה או באל, הנעלמים ממנו, או לבחור באובייקט אחר שיש לתת בו אמון. רגע זה, ככל שהוא קשה ומאיים, יכול להיות רגע של אתחלתא דגאולה חדשה, התחלה של עולם חדש ושונה. שתי האפשרויות האלה, המשך מתן האמון, או יצירת אובייקט חדש שאפשר לתת בו אמון, הן לגיטימיות לאדם. לדוגמא: האדם יכול להמשיך להאמין באותו אל קדמון, בורא שמים וארץ, או להאמין באדם שברא את האל שהוא בורא שמים וארץ וכו'.

קישור קבוע

וּכְמוֹ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת

כְּשֶׁכִּסְּאוֹ הָרֵיק שֶׁל אַבָּא הָיָה מַצְלִיף בָּנוּ אֶת הַהֶעְדֵּר

הָיָה אָחִי מְלַטֵּף אֶת שׁוּלֵי מִגְבַּעַת הַלֶּבֶד הָאֲפורָה,

מְיַשֵּׁר אֶת הַצַּלַּחַת הָרֵיקָה,

וְצוּר מִשֶּׁלּוֹ

וּמִנְעָדָיו 

וְהַנִּגּוּנִים עוֹלִים וּמְמַלְּאִים

וְאָנוּ, בֵּין אִילָנוֹת הַבָּכוּת וְהַחַמָּה הַמִּתְמַהְמַהַת,

מְסִיטִים אֶת וִילוֹן הַלַּיְלָה הָעִקֵּשׁ וְקוֹרְאִים לַבּוקֶר

בּוֹא!

 

גַם הַיּוֹם, אַרְבָּעִים שָׁנָה אַחֲרֵי,

הַמִּגְבַּעַת שֶׁהָעָשׁ אֲכָלָהּ,

וְאָחִי

וְאִמִּי

וַאֲחוֹתִי,

וְרַק אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת בָּתֵּי הַנֵּרוֹת

וּפִי הֶחָתוּם מְבַקֵּשׁ

מַיִם


(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא השנה בהוצאת עקד)

קישור קבוע

בדיוק כשהזאב,

אז הרהר "אני רעב"

לסבתא הוא נקש בדלת,

היא הייתה קצת מבוהלת,

ושאל "אפשר נשנוש?"

וסבתא מיהרה לחוש.

"הוא יטרוף אותי!" בכתה,

ואכן לכך זכתה,

כה צמיגית וכה קשה.

וזאביק דרש "עוד מנה וקשה!

אני בטח כלל לא חש

ששבעתי כך ממש!"

הוא רץ סביב והתענה

"מגיעה לי עוד מנה!"

 

אז אמר בקול מפחיד

"אשאר כאן לתמיד

או לפחות, וזה ברור,

שכיפה תעשה ביקור."

 

הוא לבש בגדי הסבתא

שאותם כלל לא אכל

הוא לבש מעיל וכובע

ונעל את הסנדל

הוא עשה לו תלתלים

ודרש ביקור חולים.

 

באה כיפה אדומה

הסתכלה בתדהמה

"סבתא, אילו אוזניים גדולות!"

"שאשמע את הקולות!"

הוא הביט בה ושמח

איך אני אוכל אותך!

לעומת הסבתא כאן

תהיה היא מעדן

 

ואז כיפה'לה אמרה

"איזה מעיל! איזו גיזרה"

התבלבלת, אמר זאב,

זה לא הסדר שצריך

אבל לי זה לא כואב

הנה היכנסי אל פי.

 

הילדה רק חייכה

ושלפה את אקדחה

היא כיוונה לו אל הראש

לחצה אחת, שתיים, שלוש.

 

ביער לפני שעה תמימה

פגשתי את כיפה אדומה

אך ראו איזה שינוי

אין לה כלל כובע אדום

עם מעיל פרוות זאב

צועדת לה בשיא החום.

 

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

קישור קבוע

לפעמים קשה לי להיפרד

ממברשת השיניים שלך

ולפעמים אני לא מחכה

לרגע בו אמשיך ואחליט

להשליך את מוט הפלסטיק

עטור הסיבים שנתן לנו

אופק כחול, או כך חשבנו

 

בזמן עבר היינו אנחנו

עם שחר תם משחק הפחד

ואז חיש-קל צנח לו מושפל

מקל פלסטיק עטור סיבים

אל תהום הנשייה של פחזבל

קטן וכחול בחדר האמבטיה

מבדיל האדם מן הבהמה

 

ובצינת בוקר יום חול

מוארת אפור בהיר

אביט בזו הלבנה

שנותרה בסלסלה

(לא בכוס)

ולא יהיה זמן להתאבל

קישור קבוע

בַּשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן הִבְטַחְתִּי

לְשַׁפֵּר אֶת צִיּוּנַי.

דַּי לַהַבְרָזוֹת!

בִּשְׁעַת הָאֶפֶס הִתְיַצַּבְתִּי בְּמִגְרַשׁ הַסְּפּוֹרְט

בְּרֶגֶל כְּעוּסָה מָעַכְתִּי

אֶת בְּדַל הַסִּיגָרִיָּה הָאַחֲרוֹנָה

אֶת הַקֻּפְסָה הָרֵיקָה קָלַעְתִּי לַסַּל

מָתַחְתִּי אֶת הָרָצוֹן

כִּוַּצְתִּי אֶת הָעַצְלוּת

בְּרִיצַת מְשׂוּכוֹת אֲנִי אַלּוּפָה.

 

בְּסַלְטָה מַרְהִיבָה

הִגַּעְתִּי לְכִתַּת הָאֶזְרָחוּת

צִמְצַמְתִּי אֶת הַפַּעַר

בֵּין יְמִינִי וּבֵין שְׂמֹאלִי

בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי:

הַמְּחוֹקֶקֶת וְהַמְּבַצַּעַת.

 

הִגַּעְתִּי לְכָל חֲזָרוֹת הַמַּקְהֵלָה

הִשְׁתַּקְתִּי אֶת זִמְזוּם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

חִיַּכְתִּי לַמּוֹרֶה שֶׁיִּמְחַק אוֹתִי

מֵרְשִׁימַת הַמְּזַיְּפִים.

בִּתְעוּדַת הַגְּמָר

יָצָאתִי עֶשֶׂר.


(בתיה מיכלביץ', ספר השירים, "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", יצא לאור בהוצאת צבעונים)

קישור קבוע

(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

קטע 2 מתוך 5)

 

* * *

חציתי את נקודת הממשק בין שני הקרונות, אותה נקודה של אי ודאות, והתחלתי להלך לאורכה של הרצפה דמוית הפרקט. התבוננתי בנוסעים. דבר לא השתנה. חלקם קראו עיתונים, חלקם בהו סתם כך. "מה עובר עליך בזמן האחרון", זמזם ניגונה במוחי, ובאמת מה עובר? מה עובר? כל הקונסטרוקציות האלו, כל המומנטים, חישובי כוחות הגזירה והפיתול, ובסוף כל היציקות המגונות האלו של העובדות בשטח. למען האמת מאסתי בכל אילו, רציתי להפליג למרחבים, לקונסטרוקציה בהא הידיעה, של הא הידיעה! ושמא הפלגתי הרחק מדי?

 

התבוננתי לימיני. ראיתי גבר עוטה כובע קסקט קורא עיתון. הוא היה צעיר למדי, כמעט נער. וכי מה לקסקט מיושן שכזה ולפניו החלביות? אולי היה תייר מארץ רחוקה שקפאה על שמריה, ביטלתי בהינד-ראש. פסעתי עוד צעדים מספר והנה עלמה שחבשה שמלת סטן ארוכה, שמלה מלאת קפלים וחפתים שנראתה כמו נלקחה הישר מאלבום הצילומים הנושן. האם היא אחת מהנשים הדתיות ששומרות על צניעותן? אני מכיר רבות שכמותן, שכונתי משופעת בהן. ואם זאת היא הייתה שונה, איזו אנינות לבקנית עלתה ממראיתה. אחזתי בתליון מורשת אבות אבותיי. הבנתי שהוא קודש על ידי סב קדום, סב שנודע בשאר רוחו וביכולתו לחולל ניסים. כמעט חציתי את הקרון והגעתי לקרוני, כשסמוך למעבר פגע בי גבר זר. זר מאוד אפילו. הוא עטה כותונת בד לבנה שמעליה מוטל היה מעיל עור שהיה מעוטר בכל מיני חיצים ונקודות. על כתפו הייתה תלויה קשת. זאת ועוד, מראשו הזדקרה עטרת נוצות! כן. כרבולת נוצות אמיתית! אינדיאני?

 

תירגע אבנר - ניסיתי להרגיע את עצמי - הרי לא חסרים פריקים בעולם. זה בודאי אחד מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אך לפתע היצר הזר את עיניו, קיבע מבט חד ופראי בתליון שעל חזי, ובמין אינסטינקט בוטה של חיה אחז בו.

 

Fuck off man!, הזדקפתי בתוכחה.

You call me man?, ענה בזעם.

No, No, I mean yes, No, התחלתי לגמגם

I am not a black man. I am free!, ענה כשגופו התמיר מפליג אל-על.

נימת דבריו עוררה בי תחושה נושנה. מעין כעס עמום. שמא חרון על כבוד שנרמס?

 

פתע רטט שוב הצורר הסלולארי. דליתי אותו בעוד הזר נרתע לאחוריו.

"אבנר, הפשטידה כבר קרה קרח. אשתו של אבא מתלוננת ששוב נדפק לה ערב והילדים כבר פתחו את הבונבוניירה שאמורים היינו להביא".

Listen!, נדרכתי, !I am a free man, חרצתי בעזוז והשבתי את הצורר למקומו הראוי.

 

האינדיאני הביט בי בהשתאות. אחר-כך, כשמשהו הומה בקרבו, שאל אותי אודות התליון, איך שאל? דומה שבמין שפה שבאורח פלאי התנגנה בקרבי כמו ניב ראשוני שידעתיו  משכבר הימים.

"זה מסב סבי שכינויו היה זהר-שמש", שחתי לתומי בניב ההוא שעלה מתוך-תוכי.

"זהר שמש", חזר על דבריי. או-אז, חלפה בגוו עווית נרגשת והוא לחש-שאל במין קרבה  "Apach?"

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חשתי מחנק בגרוני.

אפאש... אפאש... אפ... שי!", התעטשתי לבסוף, מדיח מקרבי את כל עוצמת המתח והמרורים שצברתי.

 

למשמע ההתעטשות געה בהבזקי צחוק פראיים, כשכל גופו מתפתל ועיניו מזרות ברקים. אינני יודע איך וכיצד, אך האיש היה אינדיאני אמיתי. אחר-כך הגביה מבטו, הניח ימינו על כתפי והורה לי להתקדם לקרון שממנו יצאתי למסעי. לא יכולתי לסרב. אפאש? גלגלתי במוחי בעודי פוסע ביראה. אך הכיצד? אמנם עלי להודות שבני עדתי מכונים לעיתים בכל מיני כינויים לא יאים, אך מכאן ועד לאינדיאנים אמיתיים? להרף אחזתי בקמע ההוא ובחנתי אותו מקרוב. שמש מוזהבת שלחה קרני פז לשוליו. היא זרחה! האומנם כך הוא זכור לי?

(סוף קטע 2 מתוך 5. המשך יבוא)

קישור קבוע

נעמה יעקובוביץ ודניאל לבנון, בוגרי קבוצת המשחק בתיאטרון החדר, בתרגיל קליפי עצמאי. במאי: רגב ברקוביץ. נישואי הזוג ארנולפיני הוא ציור של יאן ואן אייק שנעשה בשנת 1434.

קישור קבוע

ראש השנה מגיע אוטוטו ואצלי כרגיל עולות וצפות כל השאלות הרגילות:

יש אלוהים? מה עם הפנסיה? מי יאכל השנה תפוח בדבש בארוחת החג אצל רני רהב?

ומה עם נוחי דנקנר? יכניס או לא יכניס עוד שותף?

 

פגשתי אותו אתמול. טוב לא ממש. הוא היה על המסך ואני כרגיל עם עיניים חצי עצומות מעולף מהחום על הספה. אמרתי לו: נוחי. תקשיב רגע. שנינו כבר לא צעירים, אתה יודע.

איך שלא תסתכל על זה, שנינו פחות או יותר באותו הגיל. עשינו צבא. התחתנו. ילדים. משכנתא. מילואים. אוטו בתשלומים עם מכה קטנה בשאסי. אנחנו לא צריכים את הרנטגן בשביל לדעת שעבדו עלינו בעיניים עם הפחחות והצבע. ככה זה. אותנו כבר אי אפשר לרמות. אתה כבר לא תהיה ביל גייטס ואני סובל מבעיות בשלפוחית השתן. לא שאני משווה את עצמי חלילה לביל או אליך, אבל אתה יודע איך זה, בגלל הבעיות בשלפוחית גם לי עולה לפעמים השתן לראש.

 

גז טבעי?

תגיד תודה שאתה לא סובל מגזים בבטן כמוני.

אז אבדת שליטה. קורה.

אני כבר מזמן אבדתי שליטה, תאמין לי. בהתחלה זה הרגיש לי קצת קשה אבל אחר כך זרמתי עם זה. לאט לאט אפילו התחלתי ליהנות מזה. יש ימים שאני כבר לא ממש שולט על מה שנכנס וגם על מה שיוצא לי מהפה. מדבר חופשי. כמו רני.

 

כשהוא אוסף אצלו בבית חמשת אלפים איש בבית ואומר להם: "לא תגנוב", זה משהו לא? תאמין לי, יש לזה כוח אדיר. אנשים מוכנים לשבור חסכונות ולשלם עוד כסף מהפנסיה שלהם רק כדי לשמוע אותו אומר את זה.

הכי אני אוהב שהוא מחלק להם עותק חתום של עשרת הדברות.

אנשים לא מבינים. לפני שהמשרד שלו טיפל בזה, מי בכלל שמע על הר סיני?

הסנה בוער ולא אוכל? הצחקתם אותי.

כשרני נותן להם את הספיצ' על עגל הזהב אנשים בוכים, אני אומר לך, פשוט בוכים.

הבחור הזה פשוט יודע לרגש ברמות.

מילה שלו זה מילה. מבריק. פשוט מבריק. אפילו הקדוש ברוך הוא קצת פוחד לפתוח את הפה לידו.

גם הוא זוכר טוב טוב מה קרה לשלי יחימוביץ כשהיא הצליחה להרגיז את רני.

 

אבל האמת, שיחקנו אותה, אה? המחאה החברתית בכל זאת הצליחה, אל תגיד!

תראה מה זה! הקוטג' עכשיו רק שישה שקלים!

יום אחד, נאום אדוני, אני אוכל לקנות ארגז שלם של קוטג' ולחלק לבנות שלי.

מי אמר שגם אני לא אוכל להשאיר משהו אחרי?

בקיצור הכול עניין של פרופורציות נוחי.

 

תאמין לי, יום אחד אתה תצא מהמסך ותבוא איתי לאכול שווארמה בפיתה. את תראה איך בשנייה כל החיים שלך משתנים. רק דבר אחד קטן אני מבקש ממך נוחי. עכשיו שיש לך עוד פה ושם קשרים. תעשה לי טובה. נמאס לי כבר לגמרי מכל השקרים שמוכרים לנו כל היצרנים של המכשירים הניידים. הנה, שמתי עכשיו את הנייד שלי על מצב טיסה. צברתי מהירות ממש גבוהה וקיבינימט – שוב פעם לא הצלחתי להמריא.

רמאים אני אומר לך פשוט רמאים!

עשה טובה נוחי.

יש מצב שאתה מדבר עם רני על זה?

שיעשה איזה קומבינה קטנה בשבילי לכבוד החגים.

 

(אודי בן סעדיה, כתיבה בימוי הרצאות)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר, הוידוי האחרון

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ג', 8.10.2013, בשעה 20:00

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 20.9.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

מדי יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום ה', 29.8.2013 , בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8 פינת הירקון.

קבלת קהל בקומה הראשונה בשעה 20:15

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

יש חניה מוסדרת ברחוב. מספר המקומות מוגבל ל-15 כל הקודם זוכה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות, ירון: 050-657-7027

 

המרכז לתיאטרון עכו

להזמנות: 04-991-4222

 

יעקובי וליידנטל

בימוי: יונתן אסתרקין

29,31/8 באולם אהוד מנור

20:30 בימי חול. 21:00 במוצ"ש.

רחוב חיבת ציון 22, תיאטרון רמת גן

טלפון הקופה: 03-5799290 או 9798* מ"בזק"

 

חשופות

שלוש משוררות, שרה אהרונוביץ קרפנוס, שושנה ויג וחיה בנצל, שצמחו מהווי החיים הישראלי, שונות אחת מהשנייה, במופע המבוסס על שירים בנושאים מגוונים: משפחה, אהבה, תשוקה, זהות, שכול ואובדן ועוד.

המלחינה והזמרת רחלי וולשטיין מבצעת שירים שהלחינה מרפרטואר השלוש וגם משל מלחינים נוספים: נימה פולטורק וזיו גליק.

אורך המופע: שעה. מדיטק בחולון, 30.10.13. לפרטים נוספים: 050-540-8737.

 

מקום לחזרות - חינם

יש לנו חלל קטן ומקסים שיכול להכיל עד 50 איש, יש לנו קהל שצמא לכל דבר, יש לנו מקרן ובידורית. אתם מוזמנים לבוא ולנסות.... כל דבר בעצם! חומרים חדשים, להקריא שירים שכתבתם למגרה, להקרין סרטים, לדבר על תהליך יצירה, על כלכלה, על בטלה, על חתולה... כל מה שנראה לכם מעניין.

מקום לחזרות חינם תמורת הופעה.

קיבוץ מעיין צבי, ליד זכרון-יעקב

הדס גלבוע, 054-477-5893, dardashadas@yahoo.com

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il