הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

קטע 2 מתוך 5)

 

* * *

חציתי את נקודת הממשק בין שני הקרונות, אותה נקודה של אי ודאות, והתחלתי להלך לאורכה של הרצפה דמוית הפרקט. התבוננתי בנוסעים. דבר לא השתנה. חלקם קראו עיתונים, חלקם בהו סתם כך. "מה עובר עליך בזמן האחרון", זמזם ניגונה במוחי, ובאמת מה עובר? מה עובר? כל הקונסטרוקציות האלו, כל המומנטים, חישובי כוחות הגזירה והפיתול, ובסוף כל היציקות המגונות האלו של העובדות בשטח. למען האמת מאסתי בכל אילו, רציתי להפליג למרחבים, לקונסטרוקציה בהא הידיעה, של הא הידיעה! ושמא הפלגתי הרחק מדי?

 

התבוננתי לימיני. ראיתי גבר עוטה כובע קסקט קורא עיתון. הוא היה צעיר למדי, כמעט נער. וכי מה לקסקט מיושן שכזה ולפניו החלביות? אולי היה תייר מארץ רחוקה שקפאה על שמריה, ביטלתי בהינד-ראש. פסעתי עוד צעדים מספר והנה עלמה שחבשה שמלת סטן ארוכה, שמלה מלאת קפלים וחפתים שנראתה כמו נלקחה הישר מאלבום הצילומים הנושן. האם היא אחת מהנשים הדתיות ששומרות על צניעותן? אני מכיר רבות שכמותן, שכונתי משופעת בהן. ואם זאת היא הייתה שונה, איזו אנינות לבקנית עלתה ממראיתה. אחזתי בתליון מורשת אבות אבותיי. הבנתי שהוא קודש על ידי סב קדום, סב שנודע בשאר רוחו וביכולתו לחולל ניסים. כמעט חציתי את הקרון והגעתי לקרוני, כשסמוך למעבר פגע בי גבר זר. זר מאוד אפילו. הוא עטה כותונת בד לבנה שמעליה מוטל היה מעיל עור שהיה מעוטר בכל מיני חיצים ונקודות. על כתפו הייתה תלויה קשת. זאת ועוד, מראשו הזדקרה עטרת נוצות! כן. כרבולת נוצות אמיתית! אינדיאני?

 

תירגע אבנר - ניסיתי להרגיע את עצמי - הרי לא חסרים פריקים בעולם. זה בודאי אחד מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אך לפתע היצר הזר את עיניו, קיבע מבט חד ופראי בתליון שעל חזי, ובמין אינסטינקט בוטה של חיה אחז בו.

 

Fuck off man!, הזדקפתי בתוכחה.

You call me man?, ענה בזעם.

No, No, I mean yes, No, התחלתי לגמגם

I am not a black man. I am free!, ענה כשגופו התמיר מפליג אל-על.

נימת דבריו עוררה בי תחושה נושנה. מעין כעס עמום. שמא חרון על כבוד שנרמס?

 

פתע רטט שוב הצורר הסלולארי. דליתי אותו בעוד הזר נרתע לאחוריו.

"אבנר, הפשטידה כבר קרה קרח. אשתו של אבא מתלוננת ששוב נדפק לה ערב והילדים כבר פתחו את הבונבוניירה שאמורים היינו להביא".

Listen!, נדרכתי, !I am a free man, חרצתי בעזוז והשבתי את הצורר למקומו הראוי.

 

האינדיאני הביט בי בהשתאות. אחר-כך, כשמשהו הומה בקרבו, שאל אותי אודות התליון, איך שאל? דומה שבמין שפה שבאורח פלאי התנגנה בקרבי כמו ניב ראשוני שידעתיו  משכבר הימים.

"זה מסב סבי שכינויו היה זהר-שמש", שחתי לתומי בניב ההוא שעלה מתוך-תוכי.

"זהר שמש", חזר על דבריי. או-אז, חלפה בגוו עווית נרגשת והוא לחש-שאל במין קרבה  "Apach?"

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חשתי מחנק בגרוני.

אפאש... אפאש... אפ... שי!", התעטשתי לבסוף, מדיח מקרבי את כל עוצמת המתח והמרורים שצברתי.

 

למשמע ההתעטשות געה בהבזקי צחוק פראיים, כשכל גופו מתפתל ועיניו מזרות ברקים. אינני יודע איך וכיצד, אך האיש היה אינדיאני אמיתי. אחר-כך הגביה מבטו, הניח ימינו על כתפי והורה לי להתקדם לקרון שממנו יצאתי למסעי. לא יכולתי לסרב. אפאש? גלגלתי במוחי בעודי פוסע ביראה. אך הכיצד? אמנם עלי להודות שבני עדתי מכונים לעיתים בכל מיני כינויים לא יאים, אך מכאן ועד לאינדיאנים אמיתיים? להרף אחזתי בקמע ההוא ובחנתי אותו מקרוב. שמש מוזהבת שלחה קרני פז לשוליו. היא זרחה! האומנם כך הוא זכור לי?

(סוף קטע 2 מתוך 5. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 8 . 29