1. קלרינט ומיקרופון

(תכנית סדרתית ב"קול ישראל". משתתפים: מראיין ומוסיקאי. שניהם ידוענים, כל אחד בתחומו. כשהם מופיעים בציבור, לשניהם יש ציפיות גבוהות להיות במרכז העניינים. מאבק על בכורה. קול חיצוני וקול פנימי. הטקסט המובא כאן מבוסס על דברים ששודרו בתכנית מסוימת, אך כלשונם כאן הם משל בלבד ולא באו כדי לציין אדם מסוים)

מוסיקאי:

אדם חייב להקשיב לקול הפנימי שלו. משם בא הכול. לכל אחד יש קול פנימי וכל אדם חייב למצוא אותו. תלמיד בא ואומר לי, "אין לי קול פנימי!", ואז אני אומר לו, "עצום את העיניים, ותחשוב על השם שלך ותאמר אותו לעצמך בתוך הראש שלך, עשית את זה?". "כן", הוא אומר לי. "זה הקול הפנימי שלך והוא נמצא שם עשרים וארבע שעות ביממה, בזרימה מתמדת. אני לא יכול ללמד אותך אותו. אתה צריך למצוא אותו בעצמך. המורה שלי אמר לי פעם: "I can't teach you anything. You must learn!".

מראיין:

(הוא מדבר יותר מדי, האגו מניאק הזה. משתלט לי על התכנית. אני חייב לאגוף אותו ממקום מפתיע בעוד הוא לא מוכן לכך. אולי הבדואי? כן! זו דוגמא טובה. עובדת תמיד. הבדואי המנגן).

זה לא רק הקול הפנימי. הבדואי שיושב בפתח האוהל שלו במדבר ומנגן על שלושה מיתרים, לפעמים שניים. הוא מתחבר לשמיים, לשמש, לחול המדבר, לקולות העדר שלו ונותן ביטוי לקולות הבאים מן החוץ.

(טוב מאד. הוא המום לרגע. אבל אני עדיין לא סיימתי. עכשיו אני אראה לו מי מנהל כאן את העניינים)

ועכשיו אני מבקש שתיקח את הקלרינט ותנגן משהו שנותן ביטוי למה שקורה לך עכשיו.

מוסיקאי:

(ארור תהיה! הפיל אותי לקרשים. אבל אני המאסטר! אני הכוכב! והוא מה? סתם מגיש תוכניות ברדיו! מי הוא שיגיד לי מה לעשות? אני גדול ממנו. מתח עולה מהבטן שלי למעלה. אני מתוסכל. אני כועס. אני לא יכול סתם ככה להרים את הקלרינט ולנגן. צריך זמן. אני מוכרח לנטרל אותו. צריך תגובה. מה התגובה? תרגיל ה"תודה"! עובד תמיד)

אני רוצה לומר לך תודה! תודה גדולה על כל מה שאמרת. זה נכון מאד! נכון מאד! אבל אתה יודע שבלי הקול הפנימי, אי אפשר לשמוע את הקולות החיצוניים!

מראיין:

(הוא סותר את דבריי, החצוף הזה. אני אראה לו מאיפה משתין הדג)

נגן בבקשה.

מוסיקאי:

(הפלתי אותו לקרשים! הצלחתי לערער את הביטחון העצמי שלו. "נגן בבקשה", נו באמת! זה כל מה שיש לך לתת לי? "נגן בבקשה"?! האיש הזה הוא בדיחה. מה אני עושה עכשיו? לוקח זמן. כך, בדיוק! לא עונה לו ולוקח זמן! שתיקה וזמן! המון זמן! אולי אפילו עשרים שניות. זה הרבה מאד בזמן שידור. שיתפוצץ. עכשיו הוא לא יכול לעשות שום דבר מלבד להתפוצץ בשקט. כי הנה אני לוקח את הקלרינט ביד. וזה לעצמו כבר כמעט שבע שניות. טוב מאד. כל שנייה של שקט היא עוד טיפה של נקטר האלים לגביע הניצחון שלי. הנה כבר לקחתי את הכלי ביד. עכשיו אני מלחלח מעט את העלה בפומית. הלכו עוד חמש שניות. נראה לי שעכשיו פניו של המגיש הזה מאדימות מעט. מכעס? טוב מאד. הוא לא יכול לעשות שום דבר. כל מה שהוא יגיד עכשיו ייחשב כפגיעה בתהליך הריכוז שלי לפני הנגינה. את זה כל ילד יודע. עכשיו אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני שולט בו והוא השפוט שלי. אני יכול להשתעל, לכחכח בגרון, לאלתר משהו בפיאניסימו, להפסיק את הנגינה ולשתוק. רק לא לדבר. מי צריך מילים כשיש לך מתנת אלוה כזאת, המוסיקה! אלוהים, אני אוהב אותך! אתה הגדול מכולם ואני המבורך שלך לנצח נצחים! היכן כל התסכול שהיה בי לפני רגע? היכן הכעס? כל האנרגיה שהייתה עצורה בתסכול ובכעס, כל האנרגיה הזאת זורמת עכשיו לאהבה אותך, אלוהי המוסיקה השמימית. ואני כבר לא עבדך הנאמן. לא עוד! אני אחיך! בן דמותך! הנשמה התאומה שלך, אלוהים. ואני גדול ממך, אלוהים אהוב שלי, אני גדול ממך! כי אתה רק האלוהים שמפיח נשמה באפי ורוח בפומית שלי, ואילו אני הוא יוצר המוסיקה השמימית. אני האלוהים! נגן, מבורך שלי! נגן וינועו אמות הסיפים והעולם כולו כבר לא יהיה מה שהיה, כי אני יוצר אותו מחדש ברגע זה לנצח נצחים!)

(מנגן)

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (55)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 54)

יצירה בכל עת -

מקרים פרטיים וכלליים

- "כתבתי שירה, אבל אף אחד לא אהב את כתיבתי, לכן החלטתי להפסיק לכתוב!"

- נכון שהיצירה מתעוררת לחיים במגע עם קהל, ובמקרה זה קהל-קוראים. קהל המורכב מאדם אחד בלבד הוא קהל לכל דבר. די באדם אחד שיעריך את היצירה, כדי לספק ליוצר עידוד חיצוני שיכול לחזקו. נניח שלא נמצא אדם כזה. אין פירוש הדבר שיש להפסיק לכתוב. יצירה איננה נבחנת על פי קהלה, אלא על פי החלטת היוצר. אם יצירות היו נבחנות רק על פי התגובה המיידית של הקהל, כי אז רוב היצירות המהפכניות, שתחילה נדחו ולאחר זמן הפכו לקלאסיקה, היו נעלמות.

אם מגמתה של היצירה היא קואליציונית, ומראש היא נוצרת כדי להשביע את רצונו של קהל זה, והקהל איננו מקבל אותה, כי אז יכול היוצר למצוא מה הקהל מעדיף ולספק לו את הסחורה המתאימה. גם אם היצירה מכוונת לקהל אופוזיציוני, אפשר לברר את העדפותיו ולפעול בהתאם. אבל אם אי אפשר להגדיר את הקהל על פי היצירה, כנראה שהיא אופוזיציונית של יוצר בלבד. במקרה כזה היצירה מלאה את תפקידה כבר בעצם היווצרותה. יתכן כי עליה להמתין עד שקהל כלשהו יבשיל לקבלה. בכל מקרה הגוף הלגיטימי המרכזי להערכת יצירה הוא היוצר עצמו, וכל תגובה על יצירה מלמדת על המגיב, כלומר הקהל, יותר מאשר על היצירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 144. המשך יבוא)