הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 9 . 12

תחל שנה וברכותיה
שנה טובה!
-------

לימודי משחק

ו/או בימוי

ההרשמה עכשיו

טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------

עדכון: אנחנו נשארים בחדר הקלאסי!

-------

היטלר - הוידוי האחרון

יום ג', 8.10.2013, בשעה 20:00

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
-------

להזמנת מקום בהצגות החדר

טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   מדברים על תיאטרון החדר: ינון צפריר
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. קלרינט ומיקרופון. 2. הספק והאמון (55)
•   מונודיא 2013: 7. זכר אלפא
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: (ציטוט)
•   פרשת השבוע: יום כיפור - הערה
•   רון גֵּרָא: יוֹם הַכִּפּוּרִים
•   ורד זינגר: אלוהים רעב
•   בילי לרנר: יוצא שַׁעַר האלוהים
•   יואב איתמר: גן חיות
•   אודי בן סעדיה: ליהיא גרינר האמתית
•   מיכאל פבזנר: אינדיאנים 3
•   קליפ: המפוזר מכפר אז"ר - נוסטלגיה
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

ינון צפריר, שחקן, במאי ומנהל אמנותי של קבוצת התיאטרון "אורתו-דה", מדבר על לימודיו בקבוצות המשחק והבימוי בתיאטרון החדר.

קישור קבוע

 

 

1. קלרינט ומיקרופון

(תכנית סדרתית ב"קול ישראל". משתתפים: מראיין ומוסיקאי. שניהם ידוענים, כל אחד בתחומו. כשהם מופיעים בציבור, לשניהם יש ציפיות גבוהות להיות במרכז העניינים. מאבק על בכורה. קול חיצוני וקול פנימי. הטקסט המובא כאן מבוסס על דברים ששודרו בתכנית מסוימת, אך כלשונם כאן הם משל בלבד ולא באו כדי לציין אדם מסוים)

 

מוסיקאי:

אדם חייב להקשיב לקול הפנימי שלו. משם בא הכול. לכל אחד יש קול פנימי וכל אדם חייב למצוא אותו. תלמיד בא ואומר לי, "אין לי קול פנימי!", ואז אני אומר לו, "עצום את העיניים, ותחשוב על השם שלך ותאמר אותו לעצמך בתוך הראש שלך, עשית את זה?". "כן", הוא אומר לי. "זה הקול הפנימי שלך והוא נמצא שם עשרים וארבע שעות ביממה, בזרימה מתמדת. אני לא יכול ללמד אותך אותו. אתה צריך למצוא אותו בעצמך. המורה שלי אמר לי פעם: "I can't teach you anything. You must learn!".

 

מראיין:

(הוא מדבר יותר מדי, האגו מניאק הזה. משתלט לי על התכנית. אני חייב לאגוף אותו ממקום מפתיע בעוד הוא לא מוכן לכך. אולי הבדואי? כן! זו דוגמא טובה. עובדת תמיד. הבדואי המנגן).

זה לא רק הקול הפנימי. הבדואי שיושב בפתח האוהל שלו במדבר ומנגן על שלושה מיתרים, לפעמים שניים. הוא מתחבר לשמיים, לשמש, לחול המדבר, לקולות העדר שלו ונותן ביטוי לקולות הבאים מן החוץ.

(טוב מאד. הוא המום לרגע. אבל אני עדיין לא סיימתי. עכשיו אני אראה לו מי מנהל כאן את העניינים)

ועכשיו אני מבקש שתיקח את הקלרינט ותנגן משהו שנותן ביטוי למה שקורה לך עכשיו.

 

מוסיקאי:

(ארור תהיה! הפיל אותי לקרשים. אבל אני המאסטר! אני הכוכב! והוא מה? סתם מגיש תוכניות ברדיו! מי הוא שיגיד לי מה לעשות? אני גדול ממנו. מתח עולה מהבטן שלי למעלה. אני מתוסכל. אני כועס. אני לא יכול סתם ככה להרים את הקלרינט ולנגן. צריך זמן. אני מוכרח לנטרל אותו. צריך תגובה. מה התגובה? תרגיל ה"תודה"! עובד תמיד)

אני רוצה לומר לך תודה! תודה גדולה על כל מה שאמרת. זה נכון מאד! נכון מאד! אבל אתה יודע שבלי הקול הפנימי, אי אפשר לשמוע את הקולות החיצוניים!

 

מראיין:

(הוא סותר את דבריי, החצוף הזה. אני אראה לו מאיפה משתין הדג)

נגן בבקשה.

 

מוסיקאי:

(הפלתי אותו לקרשים! הצלחתי לערער את הביטחון העצמי שלו. "נגן בבקשה", נו באמת! זה כל מה שיש לך לתת לי? "נגן בבקשה"?! האיש הזה הוא בדיחה. מה אני עושה עכשיו? לוקח זמן. כך, בדיוק! לא עונה לו ולוקח זמן! שתיקה וזמן! המון זמן! אולי אפילו עשרים שניות. זה הרבה מאד בזמן שידור. שיתפוצץ. עכשיו הוא לא יכול לעשות שום דבר מלבד להתפוצץ בשקט. כי הנה אני לוקח את הקלרינט ביד. וזה לעצמו כבר כמעט שבע שניות. טוב מאד. כל שנייה של שקט היא עוד טיפה של נקטר האלים לגביע הניצחון שלי. הנה כבר לקחתי את הכלי ביד. עכשיו אני מלחלח מעט את העלה בפומית. הלכו עוד חמש שניות. נראה לי שעכשיו פניו של המגיש הזה מאדימות מעט. מכעס? טוב מאד. הוא לא יכול לעשות שום דבר. כל מה שהוא יגיד עכשיו ייחשב כפגיעה בתהליך הריכוז שלי לפני הנגינה. את זה כל ילד יודע. עכשיו אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני שולט בו והוא השפוט שלי. אני יכול להשתעל, לכחכח בגרון, לאלתר משהו בפיאניסימו, להפסיק את הנגינה ולשתוק. רק לא לדבר. מי צריך מילים כשיש לך מתנת אלוה כזאת, המוסיקה! אלוהים, אני אוהב אותך! אתה הגדול מכולם ואני המבורך שלך לנצח נצחים! היכן כל התסכול שהיה בי לפני רגע? היכן הכעס? כל האנרגיה שהייתה עצורה בתסכול ובכעס, כל האנרגיה הזאת זורמת עכשיו לאהבה אותך, אלוהי המוסיקה השמימית. ואני כבר לא עבדך הנאמן. לא עוד! אני אחיך! בן דמותך! הנשמה התאומה שלך, אלוהים. ואני גדול ממך, אלוהים אהוב שלי, אני גדול ממך! כי אתה רק האלוהים שמפיח נשמה באפי ורוח בפומית שלי, ואילו אני הוא יוצר המוסיקה השמימית. אני האלוהים! נגן, מבורך שלי! נגן וינועו אמות הסיפים והעולם כולו כבר לא יהיה מה שהיה, כי אני יוצר אותו מחדש ברגע זה לנצח נצחים!)

(מנגן)

(אמיר)

--------------

 

 

2. הספק והאמון (55)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 54)

 

יצירה בכל עת -

מקרים פרטיים וכלליים

 

- "כתבתי שירה, אבל אף אחד לא אהב את כתיבתי, לכן החלטתי להפסיק לכתוב!"

- נכון שהיצירה מתעוררת לחיים במגע עם קהל, ובמקרה זה קהל-קוראים. קהל המורכב מאדם אחד בלבד הוא קהל לכל דבר. די באדם אחד שיעריך את היצירה, כדי לספק ליוצר עידוד חיצוני שיכול לחזקו. נניח שלא נמצא אדם כזה. אין פירוש הדבר שיש להפסיק לכתוב. יצירה איננה נבחנת על פי קהלה, אלא על פי החלטת היוצר. אם יצירות היו נבחנות רק על פי התגובה המיידית של הקהל, כי אז רוב היצירות המהפכניות, שתחילה נדחו ולאחר זמן הפכו לקלאסיקה, היו נעלמות.

 

אם מגמתה של היצירה היא קואליציונית, ומראש היא נוצרת כדי להשביע את רצונו של קהל זה, והקהל איננו מקבל אותה, כי אז יכול היוצר למצוא מה הקהל מעדיף ולספק לו את הסחורה המתאימה. גם אם היצירה מכוונת לקהל אופוזיציוני, אפשר לברר את העדפותיו ולפעול בהתאם. אבל אם אי אפשר להגדיר את הקהל על פי היצירה, כנראה שהיא אופוזיציונית של יוצר בלבד. במקרה כזה היצירה מלאה את תפקידה כבר בעצם היווצרותה. יתכן כי עליה להמתין עד שקהל כלשהו יבשיל לקבלה. בכל מקרה הגוף הלגיטימי המרכזי להערכת יצירה הוא היוצר עצמו, וכל תגובה על יצירה מלמדת על המגיב, כלומר הקהל, יותר מאשר על היצירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 144. המשך יבוא)

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום ג', 23.7.2013, וביום ג', בתיאטרון יפו, 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

7. זכר אלפא

כתיבה: פלג יפת. בימוי: עדי חג'בי. משחק: יוני כפרי.

 

אני רעב.

אני זכר אלפא

ואני רעב.

ואני כאן בחוץ איפה שאת לא מעזה להסתובב אפילו ביום. משוטט. משחר לטרף.

 

אני זכר אלפא וכשאני רעב צומחים לי ניבים והרוק שלי חומצה.

ואני כאן באפלה. ממתין.

 

אני מנהיג להקות טורפים שמתחברות באקראי ומתפזרות עם שחר.

כל אחד לעצמו. אכזרי.

 

ובאחד הלילות הקרובים, ללא כל הכנה מוקדמת, תפגשי בי.

את ברום תומתך. לבנה. קרירה כמצולות הים. עדוית פנינים ועטופה באריג משי תכול.

עינייך פעורות כשני משפכים האוספים לקרבך את אור העולם. אישונייך הכסופים נועלים אותו בתוכך.

את טובה.

 

ואני רעב.

אני זכר אלפא מולד ואני משוטט חופשי.

וכשאני רעב העור שלי לוהט ואישוניי אדומים ובמרכז המצח צומחת לי קרן.

 

וכשניפגש העור הצח שלך יצטמרר לרגע אחד וזה יהיה כל מה שתגידי ואם לא אני מי שאני לא אבחין בזה.

כן, אני אכבול אותך בלשונות של אש אל המזבח.

נכון, אני אייסר אותך.

נאמן לטבעי אטעימך ברשעות צרופה.

וזה ישרוף אותי. זה ישטוף אותי בנחשולים של לבה רותחת. זה יציף אותי עד מחנק.

עד שהזין המצולק שלי יהפוך למוט ברזל מלובן.

 

אבל במשך כל הזמן הזה אביט עמוק אל תוך עינייך. מעבר למסך האפור, מעבר לאישיותך, מעבר למחשבותייך.

 

אני זקוק לך.

אני זקוק לנפשך.

ודעי, אם לא אמצא בך את אשר ביקשתי, תמותי.

כי הרעב הארור הזה מטריף אותי!

 

אני רעב.

אני זכר אלפא,

ואני רעב.

קישור קבוע

...תמונה זו אזכור לנצח...

יום שני, שלושים באפריל, אלף תשע מאות ארבעים וחמש,

השעה שלוש ושלושים בדיוק. שלוש ושלושים לפנות ערב.

ראשו נח על השולחן,

איש עייף נח את מנוחת הצהרים...

על-ידו אשתו היפה אווה ישנה וראשה נח על מסעד הכורסא...

טיפות ארגמן מראשו מותזות כמו זר פרחים למנצח...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה:

יום א', 6.10.2013, בשעה 19:30
טל': 03-5171818

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

יום כיפור – הערה

...עינוי הנפש בצום הוא עינוי כולל. הרמב"ם אומר שעינוי הנפש הוא עינוי הגוף. הגוף והנפש כרוכים בו יחד. הרב סולובייצ'יק טוען שעיקרו של הצום ביום הכיפורים הם הייסורים שבהם מתייסר האדם. הצום כחלק מהפולחן הדתי, מצוי בכל דת. בדתות המזרח, בדרך כלל נתפס הצום כפעולת זיכוך שאינה כרוכה בייסורים, והם מדגישים את חווית ההתעלות שחווה האדם בצום.

 

מהטמה גנדי, המנהיג ההודי שחי בתקופת המעבר שבין השלטון הבריטי בהודו לשלטון העצמי, השתמש בצום כפעולה פוליטית דו-כיוונית. ביחס לבני עמו ההודים הדגיש הצום את תהליך זיכוך הנפש הכרוך בצום, ואת האידיאולוגיה של ההתנגדות הפסיבית לשלטון הזר, שגנדי הטיף לה. כלפי השלטון הבריטי סימל הצום את מחאתו של המדוכא, המבקש לעורר בבריטים את רגש האשמה ואת המצפון החברתי, שיביא לשחרור העם ההודי מעול הכיבוש. נזירים רוסיים צמים לפני שהם ניגשים לצייר צלמם של קדושים. הנזירים מאמינים שהצום המזכך מקנה לציור שלהם כוחות של קדושה.

 

המנהג היהודי ללבוש נעלי-בד ולא נעלי-עור ביום הכיפורים, הוא רמז להימנעות מכל סימן של פגיעה בבעל-חיים. נזירים בודהיסטים נוהגים בימי הצום לכסות את פיהם ואפם, שלא יחדור אפילו חרק קטן אל גופם ויהיו נמצאים הורגים יצור חי. ההימנעות מגרימת נזק לכל חי, הוא דימוי להימנעות מפגיעה בזולת, ורמז לניקיונו המוסרי של האדם.

 

מהי אותה ההתעלות, או החוויה הרוחנית, שאליה שואפים בני אדם בצום? ביהדות פירושה חיבור טוב יותר של האדם, באמצעות כתבי הקודש, לעבודת האל ביראה. במזרח פירושה ביטול האני והתחברות לזרם האנרגיה הכללית שהיא יסודו של עולם. אף שבבודהיזם גרעין ההוויה הוא זרימה נצחית, הרי למעשה שתי גישות אלו משיקות זו לזו, בתכלית הפולחן שלהן. ביטול האני מצוי ביהדות כמו גם בתרבויות המזרח. שתי גישות אלו הן טוטליות ביחסן אל האדם. האדם הוא חלק מתוך הגדול ממנו. ההשתתפות בחוויה החברתית של הצום מקנה לאדם את תחושת השייכות. זוהי ההיסטוריה של שתי הגישות.

 

שני תופעות אלו - הפיכת האדם לעבד-האל וביטול האני - עלולות לעמוד בסתירה לעקרון היצירה האנושית של הפרט. אין פירושו של דבר שלא תיתכן יצירה בהשראת החוויה הדתית, אולם יצירה במהותה הגרעינית האמנותית היא פעולת האני הפרטי של היוצר, המשמש כלי לחיבור מרכיבי האישיות היוצרת, בזיקה אל העולם. אפשר לומר שהאדם-היוצר פועל לא מתוך ביטול עצמי, אלא מתוך הגדרת עצמו, בתוך דיאלוג פעיל, שבין עצמו כישות נפרדת, שבתוכה כלול האל כפוטנציאל היצירה שלו, לבין העולם, שהוא מצידו כולל בתוכו פוטנציאל יצירה, המוגדר כאלוהותו של העולם.

 

בתודעת רבים קיים הצום כפעולה החשובה ביותר שיש לבצע ביום הכיפורים. בשכונות הדתיות בירושלים, בני-ברק, או ניו-יורק, מתחילה בערבו של היום שלפני תחילת הצום, תכונה רבתי של משפחות המתרוצצות בהתלהבות להכנת הסעודה המפסקת שאחרי הצום, עד כי לאדם מן החוץ נדמה שעיקרו של יום הכיפורים הוא הסעודה שלפני הצום והסעודה שאחרי הצום. בשנים האחרונות נופלת אותה דממה גם על השכונות החילוניות-חופשיות, כפועל יוצא של המשיכה אל המסורת היהודית, המאפיינת עתה רבים במגזר החילוני-חופשי.

 

אחר כך יורד הערב ודממה נופלת על הארץ. תחילה לוחשים מנחה ליום הכיפורים ו"על חטא שחטאנו לפניך", מדליקים נרות וממתינים עד שנשמע קולו של החזן בתפילת "כל נדרי".

קישור קבוע

בְּמַלְבּוּשׁ שַׁבָּת

רָחוּץ בְּשַעַר  הַקְּדֻשָּׁה

נִכְנַס.

 

זוֹלְגִים חַיַּי לְנֶגֶד

עֵינַי.

 

הַחֲטָאִים עוֹלִים בַּסֻּלָּם,

הַשְּׁעוֹנִים מְאִיצִים בַּזְּמַן,

הַמִּצְווֹת אַף הֵם רְחוּצוֹת

מִתְכַּנְּסוֹת.

 

לוֹ יָכולְתִּי לִפְרושׁ חֲטָאַי

לִפְרוּסוֹת:

עָבוֹת,

דַּקּוֹת,

לְעַכֵּל אוֹתָן אַחַת לְאַחַת,

לִגְמול עַצְמִי

לא בְּיוֹם אֶחָד.

 

כָּךְ גַּם אֶת הַמִּצְווֹת.

 

(רון גרא)

קישור קבוע

אשכולות של פרחים יבשים

נערמים תחת עץ הסְרק שלי.

אם הייתי מצמיחה

אשכולות של מילים

מדויקות, מילים יפות,

הייתה רוח אלוהים

מנשבת מעליי

ומפזרת רחוק-רחוק

נשורת של אותיות יבשות.

 

אלוהים רעב

למילים מיותרות.

 

(ורד זינגר, יוצרת ועורכת מילים, 052-222-3116)

קישור קבוע

יוצא שַׁעַר האלוהים

קורֵא לַאלוהות

מחשיךְ עולמוֹ

מחשיך עולמי

יוצא שַׁער פֶּתַח הבַּיִת

יוצא שער האלוהים

יוצא - -

 

אין אלוהים בלבוֹ

ויָרֵא –

דֶרֶךְ המֶלֶך דֶרֶך

האלוהות

דֶרֶך הנִפעֶמת

דֶרֶך העקרבים

 

דֶרֶך האַיילות

הגשָרים המַטים לנפול

הגֶשֶר מַט לנפול

הגשֶר

ידיים שלוחות

ידַי שלוחות

 

לפִי בקשַת האֵל

לפִי מצוַות האֵל

אֲחוֹלֵלָה –

לפי מצוות האל

אֲשירה –

שירוּ לַאדונַי כי גָאֹה גָאָה

-

השַׁער נסגר

שַׁער האשפָּתות

שַער המלוּכה

שַער האַיִן

 

שַער העיר

כי יבוא בָּרָק על העיר

כי הֵציב לו מצֵבָה

 

והקרשים מַטים לנפול

והמלוּכה –

אני אוחזת בידֵי

האלוהות בכל המקום

האלוהות בַּכל. 

 

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

מחווה לקן נסביט

 

"אל תביאו גמלים לכיתה.

אל תביאו עקרבים לבית הספר.

אל תביאו קרנפים, חולדות, או איילים.

אסור להביא עכבר, פר או פרד.

 

השאר את הפינגווין שלך במגרש המשחקים.

שים את הנחש על עץ.

הנח את הברווז בכל מקום,

שלדעתך הברווז חפץ.

 

שחרר את הנמר והלמור.

השאר בבית את הלמה.

קח את הנמר שלך, הקרפדה, והטוקאן

כי אני אמרתי - זה למה.

 

תגיד לכלב ולסמור ללכת הביתה

עם הצרעה והדבורה.

הסתר את הקיפוד והצבוע שלך

שלא יפריעו למורה.

 

אנא היפטר מהגורילה שלך.

האיגואנות עושות לי בעיות.

לא, המורה לא התכוונה לזה

כשהיא אמרה שהיא בגן חיות".

 

(ספר השירים של יואב איתמר "חוד הלב", יצא לאור בהוצאת קשב)

קישור קבוע

באמצע היום ליהיא גרינר האמתית עמדה באמצע קניון עזריאלי. טוב. אני לא יכול להישבע  לכם עכשיו שזה היה בדיוק באמצע היום או בדיוק באמצע הקניון, אבל על דבר אחד אני כן מוכן להישבע:

 

היו שם שלושה מגדלים – המשולש, המרובע והעיגול, והייתה שם ליהיא גרינר, האמיתית, ולא, שלא תהיה לכם שום טעות. היא לא רצתה להיות משולש או מרובע או עיגול. היא לא רצתה להיות שום דבר אחר חוץ מליהיא גרינר. לא כמוני, שרוצה כל יום לחשוב כמוה מחוץ לקופסה ומת להיות כל פעם מישהו אחר.

 

אם בכל זאת אתם צריכים הוכחה, אני אגיד לכם שהיו שם גם המון צרחות של ילדים, וילדים זה המבחן היחידי. אם הם לא צורחים זה לא אמיתי. כמו שחני נחמיאס אמרה לפני שבוע בראיון לעיתון. ילדים צוחקים רק אם מצחיקים אותם. היא אמרה גם שמאז שצילמו אותה ל"בלי סודות" היא עשתה רק שינוי קטן באורך של הפוני, אבל אני לא בטוח שזה ממש קשור לסיפור שלי.

 

בכל אופן זה היה ליד החנות של התיקים ליד רולדין. אני יודע. הייתי שם. אכלתי כמה עוגות שמרים, אחת אחרי השנייה, כי בדיוק כמה דקות לפני זה, החברה שלי הודיעה לי שהיא עוזבת אותי. היא ארזה כמה דברים, לקחה טיק טק איזה תיק ועזבה באמצע היום. זאת אומרת שיהיה ברור: היא לא לקחה תיק מהחנות. את זה מרשים רק לליהיא גרינר האמתית. היא לקחה תיק מתוך הבית שלי. תיק שנשאר לי מהמילואים האחרונים בג'נין. את כל זה אני מספר לכם כדי שתדעו שלא הייתי חלילה במצב של ללגלג על ליהיא גרינר האמיתית. לא הייתי במצב ללגלג על אף אחד. נשארו לי כמה שקלים בודדים בשביל הקפה והמאפה, וכמו תמיד כשאני יוצא מאיזון, לא עשיתי חישוב מדויק וטרפתי בלי לשים לב עוד שלוש עוגות שמרים.

 

ליהיא גרינר האמתית הצטלמה אז עם הילדים ואמרה להם שהיא מתה עליהם, אבל אני לא הייתי כבר ממש מרוכז באותו רגע, ולא זכרתי מה בדיוק עשיתי עם השלושה קליעים שנשארו בתוך התיק שלי מהמילואים. ידעתי רק שאם ליהיא גרינר האמיתית עומדת שם ומדברת עם הילדים, דברים לא יצאו משליטה. בטח לא דברים שמצטלמים כל כך יפה בטלוויזיה.

 

אבל אחר כך ליהיא גרינר האמיתית הלכה, ואני באמת כבר לא זכרתי מה עשיתי עם הקליעים שהיו בתוך התיק שלי. אולי פשוט תקעתי אותם טיק טק בראש של החברה שלי שלקחה פתאום תיק באמצע היום והלכה, או שפשוט הוצאתי ממנה את האוויר והחזרתי אותה כמו חדשה לתוך האריזה. הייתי מוכרח עוד קצת זמן בשביל לברר את זה, אבל בדיוק אז הגיעה למקום ליהיא גרינר חדשה במקום האמתית, והילדים המשיכו לצרוח למרות שחני נחמיאס כתבה בעיתון שילדים תכף מבחינים מה אמיתי ומה לא.

זה קצת הרגיז אותי, מודה.

 

פתאום לא יכולתי לסבול יותר את זה שעומדת שם ליהיא גרינר החדשה במקום ליהיא גרינר האמיתית. זה הוציא אותי מהכלים. עמדתי והתחלתי להתגרד ולהגיד כל מיני דברים שהיו דחוסים לי בתוך הפה יחד עם הקפה והמאפה. הוצאתי כמו קוסם את המחשבות השחורות שתפחו כל השנים כמו שמרים בתוך הראש שלי. התחלתי לצרוח ממש על ליהיא גרינר החדשה. "תלכי מפה. תלכי מפה זונה אחת", אמרתי לה, "איך את לא מתביישת, טינופת". אני יודע. לא הייתי צריך להגיד את זה לפני כולם. ערב חג. אנשים ממהרים לרכבת או שהם רוצים לעשות בשקט חשבון נפש בלי שאף אחד יפריע להם, אבל באותו רגע הייתי במין מצב נפשי קשה. בקושי יכולתי לחשב כמה זה קפה ומאפה כשכל העולם התהפך עלי פתאום.

היו לי הרבה דברים לחשב. איזה רכבת לקחת. לאן אני ממשיך מכאן. כמה שווה היום הדולר? אבל במקום לחשב, דחפתי לתיק שלי עוד עוגת שמרים, בזמן שכל הילדים והילדות המשיכו לצרוח.

הם צרחו וגם אני צרחתי אבל האנשים ניסו להרגיע אותי.

 

הם אמרו לי: מה אתה לוקח ללב?  כל יום צצה פה כמו פטרייה אטומית ליהיא גרינר חדשה. אתה לא צריך להתפרק ככה בגלל זה. אבל במקום להירגע, תפסתי עוד יותר עצבים.

"חתיכת חארות", אמרתי להם, "מנוולים. אתם לא רואים שעובדים עליכם". ובאותו רגע לא היה לי ברור אם אני מתכוון לאנשים או למגדלים, ואם בכל זאת למגדלים – לאיזה מהם בדיוק? לעיגול? למשולש? למרובע? התחלתי להעיף תיקים באוויר ואנשים כמעט רצו לרסק אותי לחתיכות כי אחרי ליהיא גרינר החדשה הגיעה למקום ליהיא גרינר אחרת או שזאת הייתה בכלל חני נחמיאס, שעמדה שם עם תת מקלע עוזי או עם פוני יותר קצר ואמרה לאנשים שהם צריכים להרגיש חופשיים ומשוחררים כמו ילדים.

 

הם רצו לסלק אותי משם ולקרוע אותי לגזרים, אבל אז הגיעה שוב ליהיא גרינר האמיתית והצילה אותי. היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי: תנשום עמוק. אל תפחד. אתה לא לבד. גם אני הרגשתי בדיוק כמוך שנייה אחת לפני שהכריזו על הזוכה ב"אח הגדול". היא חיבקה אותי חזק ואני התחלתי לבכות. בכיתי על כל החיים האומללים שהיו לי כאן לפני שפגשתי אותה. בכיתי ויצאתי איתה מחובק מתוך המגדלים. העולם מת. היינו שוב רק ליהיא גרינר האמיתית ואני.

 

סוף נפלא? נכון? החברה שלי שעזבה אותי אמרה לי שאם הייתי חושב כל הזמן רק על סופים כאלה היה לי הרבה יותר טוב בחיים. היא אמרה לי את זה שנייה לפני שהיא עזבה אותי ובמקום שזה ישמח אותי, תקעתי לה בראש את השלושה קליעים שנשארו לי מהמילואים בג'נין. כן. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר טוב כמו בסרט, אבל אחרי רגע לא היה לי ברור פתאום גם עם מי יצאתי החוצה.

מי בכלל יכול לדעת?

 

אולי בטעות אני מחובק עכשיו עם ליהיא גרינר החדשה במקום עם האמתית, ועכשיו כשהכרטיס אשראי שלי תקוע עמוק בתוכה, אני אף  פעם לא אדע איזה ילדים ייוולדו לנו, חדשים או אמתיים?

 

הוצאתי גם ממנה את האוויר והחזרתי אותה כמו חדשה לאריזה.

השמיים היו ריקים.

 

העיניים שלי התמלאו כתמים שחורים, אבל אז הגיע מלמעלה דוד עזריאלי, חייך אלי כמו סבא טוב ועל הזקן שלו היו המון פירורים של עוגת שמרים כמו שאני אוהב.

השער של הקריה היה נעול, אז פניתי שמאלה ויצאתי דרך שער הרחמים.

 

(אודי בן סעדיה, כתיבה בימוי הרצאות)

קישור קבוע

(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.      

קטע 3 מתוך 5)

 

* * *

"אבנר, אבנר", שמעתי פתע קול מוכר.

"אבי, אבי", קראתי בהתפעמות.

"טא, טא, אני לא אבי אביך ואתה אינך לא נכד, לא שילש, לא ריבע ואף לא מחומש".

"תפסיק כבר עם החידות הילדותיות האלו!", עלה בי שביב של הכרה מרה.

"אבנר, אמרתי לך שאין לי שליטה מלאה, הדברים אינם יכולים להיות בדיוק כפי שהיו".

"באלוהים, היא תעשה ממני שיפוד!"

"ראשית, תודה לך, אבל אני מסתפק בתואר: הזקן. כך כינה אותי פרופסור איינשטיין. שנית, אתה מפחד שהיא תעשה ממך שיפוד אבל תחשוב על האלטרנטיבה".

"ומהי?"

"אבנר, אתה רוצה לשוב אל ספסל הלימודים וללמוד חוזק חומרים, חשבון אינפיניטיסמלי? תחשוב על הלילות האין-סופיים. ולפני-כן, האם ברצונך לחזור אל הטיול השנתי שבו טפטפו חברייך, האינדיאנים היקרים שלך, טיפות של נוזל צהבהב על ראשך? ולפני-כן, האם ברצונך לחוות שוב את רצועת העור של אביך? זוכר את האבזם? חוויה מעוררת חשיבה, לא כן? ואז לזעוק מרה ולשוב למקום שממנו יצאת אל עמק הבכא הזה? ובכלל הרי אינך רוצה להרוס לי את המסובב והמסובב!", קרא בקול שלא נעדרה ממנו תוקפנות.

"מי מסובב?"

"צר לי אבל אתה שלא שעית להצעתי. אז לך תפגוש 99% מסבך הקדום.

"למה 99% ?! - שאלתי במורא.

"מצטער מאוד אבנר, איני כל-יכול, עם 100% זה לא מסתדר לי. בשום פנים ואופן לא!", יצא משלוותו ונדם.

 

* * *

רעש עלה. מעין טלטלה וקולות שקשוק, כאילו משהו במחברים התרופף. משהו מהימים שהפסים עוד לא היו מרותכים האחד למשנהו, משהו מאותה תחושה נושנה של התמסרות לתהפוכות הגורל. אלפסו, טונסון, סיירה נבדה, מכרות הזהב, עלו בראשי אי-אילו ציוני דרך מעורפלים. בעיני רוחי ראיתי פרצופים מעוקמי חיוכים, שריפים משופמים עוטים מבטים נועזים, שרשראות כדורים, כרכרות מטלטלות, סוסים פראיים, דלתות מסבאה סבות על צירים דו-צדדיים, פלצורים מושלכים, אקדחים מעשנים ודמויות מתבוססות בדם המלחשות דברי הגות אחרונים. והנה, לפני... היטבתי אחיזתי בתליון... לא, לא היה זה מקסם שווא! עשרות פנים שהתקבעו נכחי בנוקשות. הן היו מרוחות במשחות צבעוניות, עטויות במעילי עור ונוצות הדורות הקשיתו בשלל צבעים מראשם. ערב-רב של קשתות, אשפות חיצים, אקדחים ואף רובים אימתניים היו אחוזים ומוטלים על כתפיהם.

 

בחנתי את הרצפה שלרגלי. במרכזה הייתה מוטלת גופה. גרזן קצר ידית, טומהוק, היה נעוץ בחזה המדמם. חבושה הייתה בחולצה כחולה שמכנסיים אפורים ומאובקים השתלשלו ממנה ונסתיימו בנעלי עור שחודן הזדקר לתקרה. האם היה זה הכרטיסן? אותו כרטיסן שניקב את הכרטיס שבידי כשאיזו אכזבה מרה נישאת על שפתיו? משהו הכסיף ממעלה חזהו. כוכב? כסלע החצוב היו פניו. אם-כן אין ספק שזהו שריף אמיץ שמצא מותו בצהרי-יום. התבוננתי בחלונות שמסביב. חלקם הגדול היה חבול, שבור, פרוץ. מאדן של אחד מהם היטלטלו מכנסי חאקי מסורבלים שנסתיימו בספק נעליים, ספק מגפיים שחורים. האם היה זה אחד מהחיילים שישבו דמומים מאחורי? חשתי בצריבה ושמא, אחד מאנשי המשמר הפדראלי שנזעק לעזרתו של השריף האמיץ? על אדן אחר הוטלה גופה זכה, בובתית, עטויה בשמלת מלמלה לבנבנה ששפעת קפליה התבדרו במין שלווה מוזרה בהמיית הרוחות. האם הייתה זו אחת מהנערות שפטפטו? שקשקשו את עצמן לדעת? אך מה לשמלה עשירה וחגיגית שכזו ולהן? הרחקתי מבטי לירכתי הקרון. איש לבוש ספק בבלייזר, ספק במקטורן שחור ומיושן היה שעון על הקיר כשמכנסי הצמר השחורים שלו מסתרחים על פני רצפת הקרשים. אמנם כך! לא רצפה דמוית פרקט הייתה זו, כי-אם רצפת קרשים גסים, בלתי מהוקצעים, רוטטים. ניירות ותיקים היו פזורים על גבם. האם היה זה עורך הדין שישב לצידי מעלעל במסמכיו? גבותיו העבות היו כבושות על כובד פדחתו שכמו המשיכה ושיקללה איזו מציאות אחרת, אך חץ בעל זנב נוצה צהבהבה קבע עובדה בלתי ניתנת לערעור בלבו.

 

פתע חלף בי להב: ומה עלי? חרש השפלתי מבטי וסקרתי את חולצתי. מטה ממפתח הלב ניגר כתם כחול וענקי. מה היה זה? אמנם יש לי יחוס לא מבוטל כפי שמעיד התליון, אך כדי-כך שדם כחול יזרום בעורקיי? זקפתי בלאט מבטי אל בעלי האובות הללו שהמשיכו לנעוץ בי מבטים בוחנים. והנה רטט מוכר. מצא לו הצורר הסלולארי הקטן זמן ראוי. דליתיו ביד רועדת.

"כן", לחשתי בקול נכאים.

"אבנר, אני עוזבת את הבית!"

"רגע, חכי".

"לחכות? בשביל מה? בשביל שתואיל לכבד אותי בנוכחותך הילדותית? מספיקים לי שני ילדים".

"אילנה.. אני פה.. יש הרבה אינדיאנים מסביבי".

"שוב אתה עם הקבלנים?"

"הם פגעו בי אילנה. איזה כתם כחול ומכוער התפשט לי על החולצה".

"תסלח לי, אבל מי שפגע בך, זה אתה בעצמך. תסגור את העט הנובע שלך, אידיוט!", חתכה וניתקה.

 

*  * *

נותרתי עירום מכל נכסיי. בלי בית, בלי אישה, בלי ילדים. אחוז אחד ממה שהייתי בימי הזוהר שלי, כשאני שרוי בתוך חלום בלהות מימים עברו. הבטתי על כיסי. חץ ה"פרקר" הזעיר היה מהודק למכפלת הכיס. שלפתי אותו ואמנם אי-אילו טיפות כחלחלות דמדמו מחודו. רחש עבר בקהל. ובאמת היכן המכסה שלו? טפחתי על כיסי, ואחר דליתי בזה אחר זה: צרור מפתחות מגודל, ארנק תפוח, מחשבון כיס, פנקס ועוד איזה ברווזון פלסטיק זעיר שהשמיע ציוץ.

 

למשמע הציוץ גבר הרחש בקהל. שיהוקים וחרחורים החלו להישמע והנה קול צחוק. צחוק בודד, והנה מצטרפים אליו בזה אחר זה עוד קולות, והנה כל הקרון רוטט מגעיות ומפעיות של שמחה שאליהם מצטרפים הלמות קצבית של תופים. הקירות נרעשו, אגרופים הלומי שכרון חבטו בם.

 

חשתי אבוד. ליצן בעל כורחי. השלכתי במיאוס את הברווזון המכוער הזה כשאני מקלל מעומק הלב את הקופאית השמנה שדחפה לי אותו עם אריזת גלילי הטואלט, וכן את כל הקבלנים, הזבלנים והקזבלנים לדורותיהם! אחר-כך הוספתי קלל את כל חיי האומללים, כשאני מוסיף ומשליך גם את מחשבון הכיס, הפנקס, הארנק, צרור המפתחות ואת העט ההוא המזורגג. דמעות של זעם וייאוש נקוו בעיני. חשתי כילד אבוד.

 

לפתע, כמו להוסיף קלון על החרפה, הגביה המארח האינדיאני שלי את התליון שלי והציגו לנוכח הקהל. כבמעשה פלאים, רפו קולות הצהלה וחרש התחלפו בהמהומים תוהים.  המהומים של כובד ראש. שקט זר ומתוח השתרר. נשמעו רק טלטולי הקרון, אוושת הרוח ונחירתו העמומה של הקטר הרחוק.

 

או-אז, מפאתי הקרון, החלה להינשא לאיטה, דמות כבודה ועם זאת קלילה כאוושת הרוח. דמות שעטתה על ראשה עטרת נוצות מלכותית ושחבשה מעיל מהודר. שתי שמשות גדולות עטרו את שתי כנפותיו. והנה היא מתייצבת גאיונית מכל השאר. שתי צמות עיטרו את פניה.  מתוכן נבטו שני חריצי עיניים קשים, יוקדים, עמוקים כבארות. משנעמדה, אחזה הדמות בידה האחת בדש מעילה, בעוד האחרת נפשטת לפנים, מורה לי להתקרב. נשאבתי אליה. משהגעתי הורתה לי לעמוד לצידה. או-אז הניחה זרוע מעוררת יראה על שכמי.

 

(קטע 3 מתוך 5. המשך יבוא)

קישור קבוע

המפוזר מכפר אז"ר - ספר ילדים שכתבה ואיירה לאה גולדברג בשנת 1968. מבוסס על יצירה רוסית של סמואיל מרשק. הקטע צולם באולפני הטלוויזיה הלימודית. פנטומימאי: עזרא דגן. קריין: אמיר אוריין.

(העברה: יגאל רם)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר, הוידוי האחרון

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת... (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ג', 8.10.2013, בשעה 20:00

יום ד', 9.10.2013, בשעה 20:00
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 20.9.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

מדי יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

חשופות

שלוש משוררות, שרה אהרונוביץ קרפנוס, שושנה ויג וחיה בנצל, שצמחו מהווי החיים הישראלי, שונות אחת מהשנייה, במופע המבוסס על שירים בנושאים מגוונים: משפחה, אהבה, תשוקה, זהות, שכול ואובדן ועוד.

המלחינה והזמרת רחלי וולשטיין מבצעת שירים שהלחינה מרפרטואר השלוש וגם משל מלחינים נוספים: נימה פולטורק וזיו גליק.

אורך המופע: שעה. מדיטק בחולון, 30.10.13. לפרטים נוספים: 050-540-8737.

 

מקום לחזרות - חינם

יש לנו חלל קטן ומקסים שיכול להכיל עד 50 איש, יש לנו קהל שצמא לכל דבר, יש לנו מקרן ובידורית. אתם מוזמנים לבוא ולנסות.... כל דבר בעצם! חומרים חדשים, להקריא שירים שכתבתם למגרה, להקרין סרטים, לדבר על תהליך יצירה, על כלכלה, על בטלה, על חתולה... כל מה שנראה לכם מעניין.

מקום לחזרות חינם תמורת הופעה.

קיבוץ מעיין צבי, ליד זכרון-יעקב

הדס גלבוע, 054-477-5893, dardashadas@yahoo.com

 

טיפולית

אחרי החגים תיפתח קבוצה דינמית לגברים הומואים בגילאי 45-65. הקבוצה תעסוק בסוגיות של אמצע החיים הבוגרים: מימוש עצמי, יציאה מהארון בגיל מתקדם, חיי האהבה, יחסים בין-אישיים, בריאות ועוד.

אילן רוב, עו"ס קליני ומנחה קבוצות מוסמך 054-490-6279

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

עצרו את הסחר בנשים - הסחר בבני אדם

אפריל 2013, אטלנטה. מיצג רחוב.





















אריה גולן נפרד מן השידור הציבורי





















-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il