הצטרפו לאיגרת השבועית

הצלחה היא לא מה שאחרים אומרים עליך, אלא היא היכולת שלך להתמיד ביצירה מתוך אמונה בצדקת הדרך.


(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.      

קטע 3 מתוך 5)

 

* * *

"אבנר, אבנר", שמעתי פתע קול מוכר.

"אבי, אבי", קראתי בהתפעמות.

"טא, טא, אני לא אבי אביך ואתה אינך לא נכד, לא שילש, לא ריבע ואף לא מחומש".

"תפסיק כבר עם החידות הילדותיות האלו!", עלה בי שביב של הכרה מרה.

"אבנר, אמרתי לך שאין לי שליטה מלאה, הדברים אינם יכולים להיות בדיוק כפי שהיו".

"באלוהים, היא תעשה ממני שיפוד!"

"ראשית, תודה לך, אבל אני מסתפק בתואר: הזקן. כך כינה אותי פרופסור איינשטיין. שנית, אתה מפחד שהיא תעשה ממך שיפוד אבל תחשוב על האלטרנטיבה".

"ומהי?"

"אבנר, אתה רוצה לשוב אל ספסל הלימודים וללמוד חוזק חומרים, חשבון אינפיניטיסמלי? תחשוב על הלילות האין-סופיים. ולפני-כן, האם ברצונך לחזור אל הטיול השנתי שבו טפטפו חברייך, האינדיאנים היקרים שלך, טיפות של נוזל צהבהב על ראשך? ולפני-כן, האם ברצונך לחוות שוב את רצועת העור של אביך? זוכר את האבזם? חוויה מעוררת חשיבה, לא כן? ואז לזעוק מרה ולשוב למקום שממנו יצאת אל עמק הבכא הזה? ובכלל הרי אינך רוצה להרוס לי את המסובב והמסובב!", קרא בקול שלא נעדרה ממנו תוקפנות.

"מי מסובב?"

"צר לי אבל אתה שלא שעית להצעתי. אז לך תפגוש 99% מסבך הקדום.

"למה 99% ?! - שאלתי במורא.

"מצטער מאוד אבנר, איני כל-יכול, עם 100% זה לא מסתדר לי. בשום פנים ואופן לא!", יצא משלוותו ונדם.

 

* * *

רעש עלה. מעין טלטלה וקולות שקשוק, כאילו משהו במחברים התרופף. משהו מהימים שהפסים עוד לא היו מרותכים האחד למשנהו, משהו מאותה תחושה נושנה של התמסרות לתהפוכות הגורל. אלפסו, טונסון, סיירה נבדה, מכרות הזהב, עלו בראשי אי-אילו ציוני דרך מעורפלים. בעיני רוחי ראיתי פרצופים מעוקמי חיוכים, שריפים משופמים עוטים מבטים נועזים, שרשראות כדורים, כרכרות מטלטלות, סוסים פראיים, דלתות מסבאה סבות על צירים דו-צדדיים, פלצורים מושלכים, אקדחים מעשנים ודמויות מתבוססות בדם המלחשות דברי הגות אחרונים. והנה, לפני... היטבתי אחיזתי בתליון... לא, לא היה זה מקסם שווא! עשרות פנים שהתקבעו נכחי בנוקשות. הן היו מרוחות במשחות צבעוניות, עטויות במעילי עור ונוצות הדורות הקשיתו בשלל צבעים מראשם. ערב-רב של קשתות, אשפות חיצים, אקדחים ואף רובים אימתניים היו אחוזים ומוטלים על כתפיהם.

 

בחנתי את הרצפה שלרגלי. במרכזה הייתה מוטלת גופה. גרזן קצר ידית, טומהוק, היה נעוץ בחזה המדמם. חבושה הייתה בחולצה כחולה שמכנסיים אפורים ומאובקים השתלשלו ממנה ונסתיימו בנעלי עור שחודן הזדקר לתקרה. האם היה זה הכרטיסן? אותו כרטיסן שניקב את הכרטיס שבידי כשאיזו אכזבה מרה נישאת על שפתיו? משהו הכסיף ממעלה חזהו. כוכב? כסלע החצוב היו פניו. אם-כן אין ספק שזהו שריף אמיץ שמצא מותו בצהרי-יום. התבוננתי בחלונות שמסביב. חלקם הגדול היה חבול, שבור, פרוץ. מאדן של אחד מהם היטלטלו מכנסי חאקי מסורבלים שנסתיימו בספק נעליים, ספק מגפיים שחורים. האם היה זה אחד מהחיילים שישבו דמומים מאחורי? חשתי בצריבה ושמא, אחד מאנשי המשמר הפדראלי שנזעק לעזרתו של השריף האמיץ? על אדן אחר הוטלה גופה זכה, בובתית, עטויה בשמלת מלמלה לבנבנה ששפעת קפליה התבדרו במין שלווה מוזרה בהמיית הרוחות. האם הייתה זו אחת מהנערות שפטפטו? שקשקשו את עצמן לדעת? אך מה לשמלה עשירה וחגיגית שכזו ולהן? הרחקתי מבטי לירכתי הקרון. איש לבוש ספק בבלייזר, ספק במקטורן שחור ומיושן היה שעון על הקיר כשמכנסי הצמר השחורים שלו מסתרחים על פני רצפת הקרשים. אמנם כך! לא רצפה דמוית פרקט הייתה זו, כי-אם רצפת קרשים גסים, בלתי מהוקצעים, רוטטים. ניירות ותיקים היו פזורים על גבם. האם היה זה עורך הדין שישב לצידי מעלעל במסמכיו? גבותיו העבות היו כבושות על כובד פדחתו שכמו המשיכה ושיקללה איזו מציאות אחרת, אך חץ בעל זנב נוצה צהבהבה קבע עובדה בלתי ניתנת לערעור בלבו.

 

פתע חלף בי להב: ומה עלי? חרש השפלתי מבטי וסקרתי את חולצתי. מטה ממפתח הלב ניגר כתם כחול וענקי. מה היה זה? אמנם יש לי יחוס לא מבוטל כפי שמעיד התליון, אך כדי-כך שדם כחול יזרום בעורקיי? זקפתי בלאט מבטי אל בעלי האובות הללו שהמשיכו לנעוץ בי מבטים בוחנים. והנה רטט מוכר. מצא לו הצורר הסלולארי הקטן זמן ראוי. דליתיו ביד רועדת.

"כן", לחשתי בקול נכאים.

"אבנר, אני עוזבת את הבית!"

"רגע, חכי".

"לחכות? בשביל מה? בשביל שתואיל לכבד אותי בנוכחותך הילדותית? מספיקים לי שני ילדים".

"אילנה.. אני פה.. יש הרבה אינדיאנים מסביבי".

"שוב אתה עם הקבלנים?"

"הם פגעו בי אילנה. איזה כתם כחול ומכוער התפשט לי על החולצה".

"תסלח לי, אבל מי שפגע בך, זה אתה בעצמך. תסגור את העט הנובע שלך, אידיוט!", חתכה וניתקה.

 

*  * *

נותרתי עירום מכל נכסיי. בלי בית, בלי אישה, בלי ילדים. אחוז אחד ממה שהייתי בימי הזוהר שלי, כשאני שרוי בתוך חלום בלהות מימים עברו. הבטתי על כיסי. חץ ה"פרקר" הזעיר היה מהודק למכפלת הכיס. שלפתי אותו ואמנם אי-אילו טיפות כחלחלות דמדמו מחודו. רחש עבר בקהל. ובאמת היכן המכסה שלו? טפחתי על כיסי, ואחר דליתי בזה אחר זה: צרור מפתחות מגודל, ארנק תפוח, מחשבון כיס, פנקס ועוד איזה ברווזון פלסטיק זעיר שהשמיע ציוץ.

 

למשמע הציוץ גבר הרחש בקהל. שיהוקים וחרחורים החלו להישמע והנה קול צחוק. צחוק בודד, והנה מצטרפים אליו בזה אחר זה עוד קולות, והנה כל הקרון רוטט מגעיות ומפעיות של שמחה שאליהם מצטרפים הלמות קצבית של תופים. הקירות נרעשו, אגרופים הלומי שכרון חבטו בם.

 

חשתי אבוד. ליצן בעל כורחי. השלכתי במיאוס את הברווזון המכוער הזה כשאני מקלל מעומק הלב את הקופאית השמנה שדחפה לי אותו עם אריזת גלילי הטואלט, וכן את כל הקבלנים, הזבלנים והקזבלנים לדורותיהם! אחר-כך הוספתי קלל את כל חיי האומללים, כשאני מוסיף ומשליך גם את מחשבון הכיס, הפנקס, הארנק, צרור המפתחות ואת העט ההוא המזורגג. דמעות של זעם וייאוש נקוו בעיני. חשתי כילד אבוד.

 

לפתע, כמו להוסיף קלון על החרפה, הגביה המארח האינדיאני שלי את התליון שלי והציגו לנוכח הקהל. כבמעשה פלאים, רפו קולות הצהלה וחרש התחלפו בהמהומים תוהים.  המהומים של כובד ראש. שקט זר ומתוח השתרר. נשמעו רק טלטולי הקרון, אוושת הרוח ונחירתו העמומה של הקטר הרחוק.

 

או-אז, מפאתי הקרון, החלה להינשא לאיטה, דמות כבודה ועם זאת קלילה כאוושת הרוח. דמות שעטתה על ראשה עטרת נוצות מלכותית ושחבשה מעיל מהודר. שתי שמשות גדולות עטרו את שתי כנפותיו. והנה היא מתייצבת גאיונית מכל השאר. שתי צמות עיטרו את פניה.  מתוכן נבטו שני חריצי עיניים קשים, יוקדים, עמוקים כבארות. משנעמדה, אחזה הדמות בידה האחת בדש מעילה, בעוד האחרת נפשטת לפנים, מורה לי להתקרב. נשאבתי אליה. משהגעתי הורתה לי לעמוד לצידה. או-אז הניחה זרוע מעוררת יראה על שכמי.

 

(קטע 3 מתוך 5. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 9 . 12