באמצע היום ליהיא גרינר האמתית עמדה באמצע קניון עזריאלי. טוב. אני לא יכול להישבע לכם עכשיו שזה היה בדיוק באמצע היום או בדיוק באמצע הקניון, אבל על דבר אחד אני כן מוכן להישבע:
היו שם שלושה מגדלים – המשולש, המרובע והעיגול, והייתה שם ליהיא גרינר, האמיתית, ולא, שלא תהיה לכם שום טעות. היא לא רצתה להיות משולש או מרובע או עיגול. היא לא רצתה להיות שום דבר אחר חוץ מליהיא גרינר. לא כמוני, שרוצה כל יום לחשוב כמוה מחוץ לקופסה ומת להיות כל פעם מישהו אחר.
אם בכל זאת אתם צריכים הוכחה, אני אגיד לכם שהיו שם גם המון צרחות של ילדים, וילדים זה המבחן היחידי. אם הם לא צורחים זה לא אמיתי. כמו שחני נחמיאס אמרה לפני שבוע בראיון לעיתון. ילדים צוחקים רק אם מצחיקים אותם. היא אמרה גם שמאז שצילמו אותה ל"בלי סודות" היא עשתה רק שינוי קטן באורך של הפוני, אבל אני לא בטוח שזה ממש קשור לסיפור שלי.
בכל אופן זה היה ליד החנות של התיקים ליד רולדין. אני יודע. הייתי שם. אכלתי כמה עוגות שמרים, אחת אחרי השנייה, כי בדיוק כמה דקות לפני זה, החברה שלי הודיעה לי שהיא עוזבת אותי. היא ארזה כמה דברים, לקחה טיק טק איזה תיק ועזבה באמצע היום. זאת אומרת שיהיה ברור: היא לא לקחה תיק מהחנות. את זה מרשים רק לליהיא גרינר האמתית. היא לקחה תיק מתוך הבית שלי. תיק שנשאר לי מהמילואים האחרונים בג'נין. את כל זה אני מספר לכם כדי שתדעו שלא הייתי חלילה במצב של ללגלג על ליהיא גרינר האמיתית. לא הייתי במצב ללגלג על אף אחד. נשארו לי כמה שקלים בודדים בשביל הקפה והמאפה, וכמו תמיד כשאני יוצא מאיזון, לא עשיתי חישוב מדויק וטרפתי בלי לשים לב עוד שלוש עוגות שמרים.
ליהיא גרינר האמתית הצטלמה אז עם הילדים ואמרה להם שהיא מתה עליהם, אבל אני לא הייתי כבר ממש מרוכז באותו רגע, ולא זכרתי מה בדיוק עשיתי עם השלושה קליעים שנשארו בתוך התיק שלי מהמילואים. ידעתי רק שאם ליהיא גרינר האמיתית עומדת שם ומדברת עם הילדים, דברים לא יצאו משליטה. בטח לא דברים שמצטלמים כל כך יפה בטלוויזיה.
אבל אחר כך ליהיא גרינר האמיתית הלכה, ואני באמת כבר לא זכרתי מה עשיתי עם הקליעים שהיו בתוך התיק שלי. אולי פשוט תקעתי אותם טיק טק בראש של החברה שלי שלקחה פתאום תיק באמצע היום והלכה, או שפשוט הוצאתי ממנה את האוויר והחזרתי אותה כמו חדשה לתוך האריזה. הייתי מוכרח עוד קצת זמן בשביל לברר את זה, אבל בדיוק אז הגיעה למקום ליהיא גרינר חדשה במקום האמתית, והילדים המשיכו לצרוח למרות שחני נחמיאס כתבה בעיתון שילדים תכף מבחינים מה אמיתי ומה לא.
זה קצת הרגיז אותי, מודה.
פתאום לא יכולתי לסבול יותר את זה שעומדת שם ליהיא גרינר החדשה במקום ליהיא גרינר האמיתית. זה הוציא אותי מהכלים. עמדתי והתחלתי להתגרד ולהגיד כל מיני דברים שהיו דחוסים לי בתוך הפה יחד עם הקפה והמאפה. הוצאתי כמו קוסם את המחשבות השחורות שתפחו כל השנים כמו שמרים בתוך הראש שלי. התחלתי לצרוח ממש על ליהיא גרינר החדשה. "תלכי מפה. תלכי מפה זונה אחת", אמרתי לה, "איך את לא מתביישת, טינופת". אני יודע. לא הייתי צריך להגיד את זה לפני כולם. ערב חג. אנשים ממהרים לרכבת או שהם רוצים לעשות בשקט חשבון נפש בלי שאף אחד יפריע להם, אבל באותו רגע הייתי במין מצב נפשי קשה. בקושי יכולתי לחשב כמה זה קפה ומאפה כשכל העולם התהפך עלי פתאום.
היו לי הרבה דברים לחשב. איזה רכבת לקחת. לאן אני ממשיך מכאן. כמה שווה היום הדולר? אבל במקום לחשב, דחפתי לתיק שלי עוד עוגת שמרים, בזמן שכל הילדים והילדות המשיכו לצרוח.
הם צרחו וגם אני צרחתי אבל האנשים ניסו להרגיע אותי.
הם אמרו לי: מה אתה לוקח ללב? כל יום צצה פה כמו פטרייה אטומית ליהיא גרינר חדשה. אתה לא צריך להתפרק ככה בגלל זה. אבל במקום להירגע, תפסתי עוד יותר עצבים.
"חתיכת חארות", אמרתי להם, "מנוולים. אתם לא רואים שעובדים עליכם". ובאותו רגע לא היה לי ברור אם אני מתכוון לאנשים או למגדלים, ואם בכל זאת למגדלים – לאיזה מהם בדיוק? לעיגול? למשולש? למרובע? התחלתי להעיף תיקים באוויר ואנשים כמעט רצו לרסק אותי לחתיכות כי אחרי ליהיא גרינר החדשה הגיעה למקום ליהיא גרינר אחרת או שזאת הייתה בכלל חני נחמיאס, שעמדה שם עם תת מקלע עוזי או עם פוני יותר קצר ואמרה לאנשים שהם צריכים להרגיש חופשיים ומשוחררים כמו ילדים.
הם רצו לסלק אותי משם ולקרוע אותי לגזרים, אבל אז הגיעה שוב ליהיא גרינר האמיתית והצילה אותי. היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי: תנשום עמוק. אל תפחד. אתה לא לבד. גם אני הרגשתי בדיוק כמוך שנייה אחת לפני שהכריזו על הזוכה ב"אח הגדול". היא חיבקה אותי חזק ואני התחלתי לבכות. בכיתי על כל החיים האומללים שהיו לי כאן לפני שפגשתי אותה. בכיתי ויצאתי איתה מחובק מתוך המגדלים. העולם מת. היינו שוב רק ליהיא גרינר האמיתית ואני.
סוף נפלא? נכון? החברה שלי שעזבה אותי אמרה לי שאם הייתי חושב כל הזמן רק על סופים כאלה היה לי הרבה יותר טוב בחיים. היא אמרה לי את זה שנייה לפני שהיא עזבה אותי ובמקום שזה ישמח אותי, תקעתי לה בראש את השלושה קליעים שנשארו לי מהמילואים בג'נין. כן. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר טוב כמו בסרט, אבל אחרי רגע לא היה לי ברור פתאום גם עם מי יצאתי החוצה.
מי בכלל יכול לדעת?
אולי בטעות אני מחובק עכשיו עם ליהיא גרינר החדשה במקום עם האמתית, ועכשיו כשהכרטיס אשראי שלי תקוע עמוק בתוכה, אני אף פעם לא אדע איזה ילדים ייוולדו לנו, חדשים או אמתיים?
הוצאתי גם ממנה את האוויר והחזרתי אותה כמו חדשה לאריזה.
השמיים היו ריקים.
העיניים שלי התמלאו כתמים שחורים, אבל אז הגיע מלמעלה דוד עזריאלי, חייך אלי כמו סבא טוב ועל הזקן שלו היו המון פירורים של עוגת שמרים כמו שאני אוהב.
השער של הקריה היה נעול, אז פניתי שמאלה ויצאתי דרך שער הרחמים.
(אודי בן סעדיה, כתיבה בימוי הרצאות)
