1. טיפול ויצירה – חרדים וחילונים-חופשיים

הטיפול הפסיכולוגי דומה למעשה היצירה.

הצורך בטיפול והצורך ביצירה מתעוררים בעקבות מצוקה, חסר או הכרח:

"אני כבר לא יכול לשאת את הכאב." או: "אני כבר לא יכול לשאת את המצב הזה, אני מוכרח לכתוב אותו, לשיר אותו, לרקוד אותו והדד-ליין לוחץ ואני מוכרח להעמיד את היצירה הזאת..."

 

הטיפול הפסיכולוגי חושף ידע שעימו אמור המטופל להתמודד, מתוך תקווה להגיע לתיקון כלשהו.
בתהליך היצירה – בכל מעשה יצירה, בידורי או אמנותי – נחשף ידע שעימו אמור היוצר להתמודד. כל מעשה יצירה הוא תהליך טיפולי שבו היצירה היא מעשה תיקון לעצמו, ליוצר ולקהלו.

 

מעשה הטיפול ומעשה היצירה, כל אחד לעצמו, בשלב מסוים, עשויים לעורר התנגדות.

 

כל עוד הטיפול מאשר למטופל את מערכת האמונות והדעות המקובלת עליו, הוא מקבל על עצמו את התובנות המתעוררות ללא התנגדות, והטיפול נמצא במצב תודעתי קואליציוני. ידע שנחשף בטיפול הסותר את המקובל ייחשב לאופוזיציוני.

 

בדרך כלל, יצירה קואליציונית אינה מעוררת התנגדות.

יצירה אופוזיציונית עשויה לעורר התנגדות רב צדדית:

א. אצל היוצר בעצם תהליך היצירה, בין אם הוא מזדהה עם המסר האמנותי הנחשף ובין אם לא.

ב. אצל הקהל בזמן הצגת היצירה, בהיותה חורגת מטווח ההסכמה שלו, ובכך היא מאתגרת את הידע המקובל על הקהל.

 

חרדים וחילונים - מצבי התנגדות

אצל האדם החרדי הנימוק העיקרי להתנגדות לטיפול מוגדרת באמצעות עיקרון קידוש הקיים ודחיית "החדש". "החדש, אסור מן התורה בכל מקום":

(משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט) "...החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים..."

כמו כן התנגדות יכולה לבוא לידי ביטוי גם באמצעות הטיעון שאסור לעסוק במה שמעבר להבנת אדם, כלומר ב"מופלא":

(תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א) "...שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות..."

 

אצל החילוני-חופשי ההתנגדות מוגדרת באופנים אישיים שונים: "אני כבר מודע לעצמי", "טיפול הוא בזבוז זמן וכסף", "אני לא משוגע", "שום טיפול פסיכולוגי לא יעזור לי, אני צריך כדור נגד כאב ראש וזהו", וכן הלאה.

 

ההתנגדות לטיפול אצל אדם חרדי דומה לזו של החילוני-חופשי.

בשני המקרים אפשר למצוא את התגובות האלה, חלקן או כולן:

פחד מפני הלא-ידוע.

התנגדות אוטומטית לכל "חדש".

הטיעון שהדבר אסור או חסר ערך.

הידע הנחשף עלולה לערער את תמונת העולם הקיימת.

חשיפת ידע תאלץ את האדם לשינויים קשים למימוש.

מחשבות מאיימות עלולות לשתק ולגרום לרגשות אשם.

הידע הנחשף עלול לפגום בספונטניות של ההתנהגות האישית והיצירתית.

כל אלו הם רציונליזציה על מצב מאיים, כלומר, טיעונים שכלתניים המעוותים את המחשבה הישירה והמתקנת ומונעים את הצמיחה היצירתית של האדם.

 

מה ראוי לומר, לחרד ו/או לחילוני?

כל הידע הנחוץ לנו הוא לא חדש. הוא כבר קיים. לא בשמיים הוא.

(דברים פרק ל) (יב) לא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמור מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אותָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמור מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אותָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂותוֹ:

 

טיפול פסיכולוגי, כמו גם מעשה יצירה בידורית או אמנותית, הם צורך חיוני, בסיסי, הכרחי.

כל הידע הנחוץ לנו קיים בתוכך.

עלינו לגלות אותו.

כמובן שיש בו ניצוץ אלוהי.

אולם זהו ידע מפורק, מפוזר ועלינו לאחות אותו ולתקנו כדי להגיע לתובנה שבהמשך הדרך היא מתחזקת ומחזקת. כדי לחבר את המפורק לכלל יצירה.

זהו מעשה תיקון הכלים השבורים, שהוא גם תכליתו של האדם הדתי הקבלי בהתייחסותו לעולמות העליונים.

על מנת לסייע בתיקון הכלים השבורים, עלינו לתקן את עצמנו.

זהו מעשה תיקון שהשפעתו על העולם גדולה:

אתה משפר את עצמך כדי לממש את ייעודך כאדם-יוצר.

כי כל אדם יוצר דבר כלשהו בחייו בכל תחום שבו הוא עוסק והתיקון עצמו הוא מעשה יצירה.

כל מעשה יצירה יסודותיו בכל הידע הקיים בנו.

חשיפתו של ידע זה היא תנאי ליצירה.

 

שלבים בתהליך טיפולי ויצירתי

התהליך הטיפולי דומה לתהליך היצירתי וכולל שלושה שלבים נפשיים:

א. ידע נחשף.

מתוך מצוקה או חסר או הכרח, מופיע הידע הפסיכולוגי האישי.

מתוך מצוקה או חסר או הכרח, מופיעה הידיעה הראשונית של יצירה.

ב. הגדרת הידע.

ידע נחשף עשוי להיות קואליציוני או אופוזיציוני.

אם הוא קואליציוני הוא מחזק ידע מקובל אינו מעורר קושי חברתי ועל כן פוטנציאל הצמיחה התודעתית שבו שואף לאפס.

אם הוא אופוזיציוני, הוא יוצר קונפליקט עם הסביבה החיצונית. מאיים על יציבות המערכת היוצרת. קונפליקט זה יוצר פחד מפני ביטוי הידע. קונפליקט זה הוא גם סימפטום של ידע מהותי שפוטנציאל הצמיחה התודעתית שבו הוא מובהק.

ג. הבחירה.

זה הרגע שבו על המטופל, בחדרו של הפסיכולוג, להכריע האם הוא מאמץ לעצמו את הידע שהתגלה ומוציא מתוכו מסקנות חדשות על חייו, מסקנות שהן קריאה לפעולה חדשה, או שהוא מעדיף לאחוז בידע המתגלה וגם במערכת האמונות והדעות הישנה שלו, מבלי שחל כל שינוי גלוי בחייו, למעט השינוי שידע נחשף עשוי לחולל באופן סביל.

זה הרגע שבו על היוצר להכריע האם הוא מאמץ לעצמו את הידע האופוזיציוני שהתגלה ומוציא מתוכו מסקנות חדשות על חייו, מסקנות שהן קריאה לפעולה יצירתית חדשה, או שהוא הולך במסלולים המוכרים של יצירה קואליציונית ומתייחס אל האפשרויות החדשות כאל הרפתקה חולפת.

 

רוב היוצרים בוחרים בדרך השנייה, הקואליציונית, ואיש אינו יכול לבוא אליהם בטענה כלשהי. תרבות מקיימת את עצמה על בסיס מקובל של יצירה קואליציונית. באופן אוטומטי היא תהיה מופתעת ומתנגדת לכל שינוי, אך האימות של עצמה עם השינוי, הוא ערובה להתפתחותה.

 

כל מטופל חייב לדעת מראש שהוא עשוי לבוא אל השלב שבו נצר קונפליקט בין ידע מקובל לבין ידע נחשף. יחד עם זאת הוא חייב לדעת שבכל מקרה הבחירה בידו.

 

כל יוצר חייב לדעת מראש שתהליך היצירה עשוי לאמת אותו עם קונפליקטים אישיים. הבחירה בידו.

 

(אמיר)

--------------

 

 

2. הספק והאמון (56)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 56)

 

יצירה בכל עת -

- "אמרו לי שאם אני רוצה ליצור, עלי להפסיק לחשוב ולהתחיל לחוש ולהרגיש!"

 

יתכן כי מי שאמרו זאת נמצאים במצוקה קיומית כלשהי, שבה מרכיב המחשבה עלול לאיים עליהם. באופן כללי, בכל שלב של יצירה מעורבים כל מרכיבי החוויה האישית הכוללת, וזה כמובן כולל גם מחשבה. מי שיוצר היררכיה של מרכיבי החוויה האישית, ומבקש להעדיף מרכיב אחד על פני האחרים, יוצר בכך מודל תרבותי טוטליטרי וזהו דבר שעלול לסתור את טבע היצירה עצמו. יתכן גם כי זה היוצר מודל היררכי, עושה זאת משום שעבורו המרכיב המוגדר כנחות הוא גם המאיים ביותר. במקרה זה מרכיב המחשבה נחשב למשהו שיש לדכאו, כלומר הוא המרכיב המאיים.

חוויה יכולה להיווצר כתחושה - תגובה פיזית בגוף, כתמונה - מה שנראה בעין ומה שנראה בעיני רוחנו, כמחשבה - כולל מה שמכונה אינטואיציה, וכרגש. כל מרכיב נמצא בזיקה למרכיבים אחרים ואיננו יכול להתקיים בלעדיהם. הניסיון לביטול מרכיב אחד או להדחיקו עלול ליצור מצב של נכות ביצירה.

ברוב המקרים אלו המבקשים להפסיק לחשוב, מבלבלים בין מרכיב המחשבה, שהוא הכרחי ליצירה ככל מרכיב אחר, לבין מצבי ההתנגדות שעלולים להופיע בהקשר לכל מרכיב של החוויה האישית הכוללת. כלומר, מי שמבקש להפסיק לחשוב כדי לפתוח את התודעה ליצירה, מתכוון למעשה להסרת העכבה מעל היצירתיות כתופעה כוללת. יתכן כי אותו אדם איננו מוכן להתמודד עם מצבי ההתנגדות, או שאיננו ערוך להתמודדות כזאת. על פי תפיסת המעגל הפתוח, הטיפול במצבי ההתנגדות יכול להיות חלק מתהליך היצירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 145. המשך יבוא)