ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

1. טיפול ויצירה – חרדים וחילונים-חופשיים

הטיפול הפסיכולוגי דומה למעשה היצירה.

הצורך בטיפול והצורך ביצירה מתעוררים בעקבות מצוקה, חסר או הכרח:

"אני כבר לא יכול לשאת את הכאב." או: "אני כבר לא יכול לשאת את המצב הזה, אני מוכרח לכתוב אותו, לשיר אותו, לרקוד אותו והדד-ליין לוחץ ואני מוכרח להעמיד את היצירה הזאת..."

הטיפול הפסיכולוגי חושף ידע שעימו אמור המטופל להתמודד, מתוך תקווה להגיע לתיקון כלשהו.
בתהליך היצירה – בכל מעשה יצירה, בידורי או אמנותי – נחשף ידע שעימו אמור היוצר להתמודד. כל מעשה יצירה הוא תהליך טיפולי שבו היצירה היא מעשה תיקון לעצמו, ליוצר ולקהלו.

מעשה הטיפול ומעשה היצירה, כל אחד לעצמו, בשלב מסוים, עשויים לעורר התנגדות.

כל עוד הטיפול מאשר למטופל את מערכת האמונות והדעות המקובלת עליו, הוא מקבל על עצמו את התובנות המתעוררות ללא התנגדות, והטיפול נמצא במצב תודעתי קואליציוני. ידע שנחשף בטיפול הסותר את המקובל ייחשב לאופוזיציוני.

בדרך כלל, יצירה קואליציונית אינה מעוררת התנגדות.

יצירה אופוזיציונית עשויה לעורר התנגדות רב צדדית:

א. אצל היוצר בעצם תהליך היצירה, בין אם הוא מזדהה עם המסר האמנותי הנחשף ובין אם לא.

ב. אצל הקהל בזמן הצגת היצירה, בהיותה חורגת מטווח ההסכמה שלו, ובכך היא מאתגרת את הידע המקובל על הקהל.

חרדים וחילונים - מצבי התנגדות

אצל האדם החרדי הנימוק העיקרי להתנגדות לטיפול מוגדרת באמצעות עיקרון קידוש הקיים ודחיית "החדש". "החדש, אסור מן התורה בכל מקום":

(משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט) "...החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים..."

כמו כן התנגדות יכולה לבוא לידי ביטוי גם באמצעות הטיעון שאסור לעסוק במה שמעבר להבנת אדם, כלומר ב"מופלא":

(תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א) "...שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות..."

אצל החילוני-חופשי ההתנגדות מוגדרת באופנים אישיים שונים: "אני כבר מודע לעצמי", "טיפול הוא בזבוז זמן וכסף", "אני לא משוגע", "שום טיפול פסיכולוגי לא יעזור לי, אני צריך כדור נגד כאב ראש וזהו", וכן הלאה.

ההתנגדות לטיפול אצל אדם חרדי דומה לזו של החילוני-חופשי.

בשני המקרים אפשר למצוא את התגובות האלה, חלקן או כולן:

פחד מפני הלא-ידוע.

התנגדות אוטומטית לכל "חדש".

הטיעון שהדבר אסור או חסר ערך.

הידע הנחשף עלולה לערער את תמונת העולם הקיימת.

חשיפת ידע תאלץ את האדם לשינויים קשים למימוש.

מחשבות מאיימות עלולות לשתק ולגרום לרגשות אשם.

הידע הנחשף עלול לפגום בספונטניות של ההתנהגות האישית והיצירתית.

כל אלו הם רציונליזציה על מצב מאיים, כלומר, טיעונים שכלתניים המעוותים את המחשבה הישירה והמתקנת ומונעים את הצמיחה היצירתית של האדם.

מה ראוי לומר, לחרד ו/או לחילוני?

כל הידע הנחוץ לנו הוא לא חדש. הוא כבר קיים. לא בשמיים הוא.

(דברים פרק ל) (יב) לא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמור מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אותָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יג) וְלא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמור מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אותָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂותוֹ:

טיפול פסיכולוגי, כמו גם מעשה יצירה בידורית או אמנותית, הם צורך חיוני, בסיסי, הכרחי.

כל הידע הנחוץ לנו קיים בתוכך.

עלינו לגלות אותו.

כמובן שיש בו ניצוץ אלוהי.

אולם זהו ידע מפורק, מפוזר ועלינו לאחות אותו ולתקנו כדי להגיע לתובנה שבהמשך הדרך היא מתחזקת ומחזקת. כדי לחבר את המפורק לכלל יצירה.

זהו מעשה תיקון הכלים השבורים, שהוא גם תכליתו של האדם הדתי הקבלי בהתייחסותו לעולמות העליונים.

על מנת לסייע בתיקון הכלים השבורים, עלינו לתקן את עצמנו.

זהו מעשה תיקון שהשפעתו על העולם גדולה:

אתה משפר את עצמך כדי לממש את ייעודך כאדם-יוצר.

כי כל אדם יוצר דבר כלשהו בחייו בכל תחום שבו הוא עוסק והתיקון עצמו הוא מעשה יצירה.

כל מעשה יצירה יסודותיו בכל הידע הקיים בנו.

חשיפתו של ידע זה היא תנאי ליצירה.

שלבים בתהליך טיפולי ויצירתי

התהליך הטיפולי דומה לתהליך היצירתי וכולל שלושה שלבים נפשיים:

א. ידע נחשף.

מתוך מצוקה או חסר או הכרח, מופיע הידע הפסיכולוגי האישי.

מתוך מצוקה או חסר או הכרח, מופיעה הידיעה הראשונית של יצירה.

ב. הגדרת הידע.

ידע נחשף עשוי להיות קואליציוני או אופוזיציוני.

אם הוא קואליציוני הוא מחזק ידע מקובל אינו מעורר קושי חברתי ועל כן פוטנציאל הצמיחה התודעתית שבו שואף לאפס.

אם הוא אופוזיציוני, הוא יוצר קונפליקט עם הסביבה החיצונית. מאיים על יציבות המערכת היוצרת. קונפליקט זה יוצר פחד מפני ביטוי הידע. קונפליקט זה הוא גם סימפטום של ידע מהותי שפוטנציאל הצמיחה התודעתית שבו הוא מובהק.

ג. הבחירה.

זה הרגע שבו על המטופל, בחדרו של הפסיכולוג, להכריע האם הוא מאמץ לעצמו את הידע שהתגלה ומוציא מתוכו מסקנות חדשות על חייו, מסקנות שהן קריאה לפעולה חדשה, או שהוא מעדיף לאחוז בידע המתגלה וגם במערכת האמונות והדעות הישנה שלו, מבלי שחל כל שינוי גלוי בחייו, למעט השינוי שידע נחשף עשוי לחולל באופן סביל.

זה הרגע שבו על היוצר להכריע האם הוא מאמץ לעצמו את הידע האופוזיציוני שהתגלה ומוציא מתוכו מסקנות חדשות על חייו, מסקנות שהן קריאה לפעולה יצירתית חדשה, או שהוא הולך במסלולים המוכרים של יצירה קואליציונית ומתייחס אל האפשרויות החדשות כאל הרפתקה חולפת.

רוב היוצרים בוחרים בדרך השנייה, הקואליציונית, ואיש אינו יכול לבוא אליהם בטענה כלשהי. תרבות מקיימת את עצמה על בסיס מקובל של יצירה קואליציונית. באופן אוטומטי היא תהיה מופתעת ומתנגדת לכל שינוי, אך האימות של עצמה עם השינוי, הוא ערובה להתפתחותה.

כל מטופל חייב לדעת מראש שהוא עשוי לבוא אל השלב שבו נצר קונפליקט בין ידע מקובל לבין ידע נחשף. יחד עם זאת הוא חייב לדעת שבכל מקרה הבחירה בידו.

כל יוצר חייב לדעת מראש שתהליך היצירה עשוי לאמת אותו עם קונפליקטים אישיים. הבחירה בידו.

(אמיר)

--------------

2. הספק והאמון (56)

(באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 56)

יצירה בכל עת -

- "אמרו לי שאם אני רוצה ליצור, עלי להפסיק לחשוב ולהתחיל לחוש ולהרגיש!"

יתכן כי מי שאמרו זאת נמצאים במצוקה קיומית כלשהי, שבה מרכיב המחשבה עלול לאיים עליהם. באופן כללי, בכל שלב של יצירה מעורבים כל מרכיבי החוויה האישית הכוללת, וזה כמובן כולל גם מחשבה. מי שיוצר היררכיה של מרכיבי החוויה האישית, ומבקש להעדיף מרכיב אחד על פני האחרים, יוצר בכך מודל תרבותי טוטליטרי וזהו דבר שעלול לסתור את טבע היצירה עצמו. יתכן גם כי זה היוצר מודל היררכי, עושה זאת משום שעבורו המרכיב המוגדר כנחות הוא גם המאיים ביותר. במקרה זה מרכיב המחשבה נחשב למשהו שיש לדכאו, כלומר הוא המרכיב המאיים.

חוויה יכולה להיווצר כתחושה - תגובה פיזית בגוף, כתמונה - מה שנראה בעין ומה שנראה בעיני רוחנו, כמחשבה - כולל מה שמכונה אינטואיציה, וכרגש. כל מרכיב נמצא בזיקה למרכיבים אחרים ואיננו יכול להתקיים בלעדיהם. הניסיון לביטול מרכיב אחד או להדחיקו עלול ליצור מצב של נכות ביצירה.

ברוב המקרים אלו המבקשים להפסיק לחשוב, מבלבלים בין מרכיב המחשבה, שהוא הכרחי ליצירה ככל מרכיב אחר, לבין מצבי ההתנגדות שעלולים להופיע בהקשר לכל מרכיב של החוויה האישית הכוללת. כלומר, מי שמבקש להפסיק לחשוב כדי לפתוח את התודעה ליצירה, מתכוון למעשה להסרת העכבה מעל היצירתיות כתופעה כוללת. יתכן כי אותו אדם איננו מוכן להתמודד עם מצבי ההתנגדות, או שאיננו ערוך להתמודדות כזאת. על פי תפיסת המעגל הפתוח, הטיפול במצבי ההתנגדות יכול להיות חלק מתהליך היצירה.

("המעגל הפתוח", עמ' 145. המשך יבוא)

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום ג', 23.7.2013, וביום ג', בתיאטרון יפו, 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

8. ערס

כתיבה ובימוי: ירדן לב.

אורן רובשטיין (ערס). נעמה יעקובוביץ (בחורה)

ערס: תגידי, אפשר להזמין אותך לאיזה בירה? מה את אומרת?

בחורה: אני לא שותה בירה, זה משמין.

ערס: מה את שותה?

בחורה: דיאט-קולה.

ערס: ואת שותה משהו שעושה סטלה?

בחורה: כן! MDMA!

ערס: נשמע טוב, לועזי. אז נשטוף את הלילה הזה עם איזה MDMA?

בחורה: אמממ, אני לא יכולה. אני צריכה לקום מוקדם מחר.

ערס: הלו, גברת כמה תירוצים יש לך? מה את פולניה? תגידי מה בזין שלך! תגידי לי לך ממני יא ערס מכוער, לא רוצה שום קשר אליך! תעיפי אותי! למה את כל-כך עדינה איתי??

בחורה: כי אתה נראה לי נורא עדין. אתה פתאום מתעצבן ואני מפחדת (פורצת בבכי).

ערס: לא, נו, אל תבכי כפרה אל תבכי, בכי לא יוביל אותנו לשום מקום, נכון? די ממי שלי, די (מלטף אותה) יפה שלי איזה יפה את...

בחורה: (ממררת בבכי) בגלל זה עזבתי את החבר האחרון שלי. אמרתי לו, אתה צריך לפתוח את המעגל שלך, אתה במעגל סגור. אתה גבר. ואז הוא קטע אותי ולא נתתי לו לקטוע אותי! אמרתי לו: אני הקשבתי לך עכשיו אתה תקשיב לי טוב! אתה צריך לפתוח את המעגל הסגור שלך. לא יכול להיות שהתשובה היחידה היא אלימות! זה משתלם לסלוח, להושיט יד. הוא שמע אותי, אבל לא באמת הקשיב. לא באמת הבין. בסוף ימצא לו איזה פוסטמה שתקבל אותו כמו שהוא, נכה. העיקר שאני בטוב. אני אסתדר. למה לי להתפשר? אני משקיעה זמן וכסף בפילאטיס שלוש פעמים בשבוע כדי שיהיו לי כל האופציות. בסוף הם הרי כולם חוזרים, על ארבע. ואני יש לי משפט קבוע: לך חפש מה אתה לא רוצה במקום אחר ותחזור על ארבע כשיהיה מאוחר מידי. עובד כל פעם.

את זה למדתי מכם, הגברים. האכזריות. הנקמה המתוקה. הקשיחות. "זה עולם של גברים בובה" אז כדאי שנשחק לפי הכללים שלהם. נמשיך עם הצומות, ההקאות והספורט הנרקוטי, נספק את הסחורה – את העור החלק, את השיער הגולש, את הגזרה המושלמת, את האיפור, את העקבים. ואתם לכו תאכלו את הדייסה שבישלתם!

ערס: את יודעת, את ההוכחה לקיום הנצרות – התגלמות האלוהי שבבן אדם. התגלמות האלוהי שבתחת של הבן אדם. איזה תחת יש לך אינעל-דינאק! אז מה, אפשר להזמין אותך לדרינק?  (הבחורה לא עונה. מביטה הצידה בפרצוף מתנשא)

למה, למה, את שותקת נסיכה? "סייג לחכמה שתיקה", מה? אין בעיה (הצידה) מטומטמת אחושרמוטה.

בחורה: יא מטומטם! יופי לא חייב להיות אלוהי. לא שמעת על הברירה הטבעית? הדינוזאורים שהיו גדולים וחזקים נכחדו והג'וקים שהם קטנים וחלשים קיימים עד היום. זה בגלל שהם התאימו את עצמם. הברירה הטבעית.

ערס: יפה שלי, זה לא נראה לך קצת לא מנומס לדבר על הברירה הטבעית במדינת היהודים? באמת, אנחנו העם הנבחר.

בחורה: אויש נכון, אתה צודק. לא חשבתי על זה... סליחה, אלוהים...

ערס: זה בסדר נסיכה, בשביל זה יש את יום כיפור. אבל היום לא יום כיפור אז אפשר אולי לקחת אותך לאיזה ערב רומנטי?

בחורה: יש לי תכניות. אני אישה מאוד עסוקה.

ערס: אולי איזה אייס ארומה...

בחורה: דיאט-קולה! אני שותה דיאט-קולה!!!

ערס: בסדר, בסדר, דיאט-קולה, מה שתרצי. אני אפנק אותך! תני להיות ג'נטלמן בשבילך!

בחורה: אי אפשר לנהל אתך שיחה רצינית.(קמה. עוצרת) אבל אני אבוא איתך בכל זאת כי אתה מצחיק אותי!

(הוא קם, מחווה בידו בתנועה אבירית. יוצאים)

...יצאתי אל האוויר הצונן, כן, סוף אפריל,... אביב ממש,  השעה כבר ארבע ושלושים לפנות ערב,

האפלה מוארת בקצות האופק, רעמים מתגלגלים והאוויר מלא זעם.

שעה גדולה...   שעה של בין הזמנים...,

בין העולם הזה לעולם הבא, בין נצח לאין-סוף...

("היטלר, הוידוי האחרון".

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין.

בימוי: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין.

משחק: אמיר אוריין.

ההצגה הבאה:

יום א', 6.10.2013, בשעה 19:30
טל': 03-5171818

מצב צבירה דומם וקר

ניכור על פני האדמה

עלייה ביוקר המחייה

טיפוח מרצון של השפלה

השניים מתו בעודם בחיים

מתים מהלכים מתים ליפול

שקר קטן מחזיק שקר גדול

שקר הירח הקטן לאוהבים

חומר סינטטי משתלט

תוכן קריטי מתרוקן

צורה חלולה עומדת

על תילה מתערטלת

עיניים נישאות אליה

ושום דבר לא נוגע

לא מעיר דובים מתים

מתים יושבים מתים הולכים

מתים מוחאים כפיים

מתים מנויים בהנחה

מתים לכל עת ומועד

מתים לכל המשפחה

בגופותיהם מזינים תולעים

תולעים מזינות נחשים

מתים לא קמים

לא לפני

שנדלק האור.

לא בְּעֶרְגָּה לא בְּזַעַם

גַּם אֵינִי מַבִּיטָה לְאָחוֹר

אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה הוֹתִירָה אֶבֶן

קֻפַּת הַשָּׁנִים מִתְרוֹקֶנֶת.

תִּחְיִי אֶת הָרֶגַע, אֲנִי אוֹמֶרֶת

לָעַצְמִי שֶׁנִּסְחַט כְּלִימוֹן

כָּל הָעוֹלָם מִיץ לִימוֹן.

(בתיה מיכלביץ', ספר השירים, "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", יצא לאור בהוצאת צבעונים)

(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

דמויות ויצורים המופיעים כאן לקוחים מהמיתולוגיה של שבט האפאשים האינדיאני)

(קטע 4 מתוך 5)

* * *

..."בני אפאש", לחשה אז בקול שקט שהתנגן מתוך תוכי, "התבוננו על החלונות שמימין".   

כל הנוכחים הסבו מבטיהם כשאלו שמצדו השני של המעבר נוטשים את מושביהם ועטים בסקרנות זה על גבו של זה.

"הרואים אתם את אישה שבלול לבן?" כן, כך, "אישה שבלול לבן" שמעתי היטב את דבריו.

הסבתי עימם את מבטי והנה צוק ורוד, פלאי מעל לפסגתו הפציעה הלבנה.

"ועתה", שבה ואמרה, "הרחיקו נדוד מערבה, אל מעבר לרכס העורבים האפורים".

הרחקתי עימם על פני שקט האפרים שהסתיים ברכס זר, מתון.

"הרואים אתם את השמש?" והנה מעל לצלליתו של רכס העורבים, נראה כדור השמש מקרין בשלות, נוגה משהו, חסרה.

"היום הייתה אי-הבנה", אמר בקול שקט, "אישה שבלול לבן לא הבינה את נושא השמש שלי ונושא השמש שלי...", קולו נשבר בעודו מקרב אותי אליו עוד, "לא הבין את אישה שבלול לבן ובמצב כזה נוצרת כידוע, מפלצת".

אישה שבלול לבן? תמהתי, מפלצת?, חלף בי רעד, והוא המשיך, "מי היא המפלצת בני אפאש?"

רחש עבר בקרב הנוכחים והם זעו בחוסר נוחות, כאילו היו מביטים זה על זה בחשד וביראה. או-אז הסיט אישוניו לחלון, ומיד השיבם לנוכח קהלו.

"ועכשיו הביטו על האדמה".

במהרה סר הרחש והמבטים נקבעו בחלונות שנית

"זו האדמה שבמעמקיה חיו אבות-אבותינו, אנשי התולעים. בטן האדמה אשר ממנה נלקחנו  בחמלה על-ידי אשת העכביש, שיצרה אותנו מהתירס הצהוב והלבן".

איך האוזניים שלי, עוד ניסיתי להתקומם בתוך תוכי, כלומר האוזניים של אבנר שמש שהוא מהנדס מדופלם, מסוגלות לשמוע את כל זה? לכסנתי אליו מבט, מנסה לדלות ממבעו ולו בדל, אך כשהוא עוטה ברק של מסתורין המשיך, "האם האדמה היא מפלצת?"

"לא!", נשמעו קולות נחרצים כשהם מנערים כתפיהם במחאה נמרצת.

"והאם העשב שמכסה את האדמה, הוא המפלצת?"

"לא!", נשמעו שוב קולות מחאה, אף כי ניכרה מהם יתר מתינות. אי-שם מעבר לשמלה שרפרפה מאדן החלון, נראו מעין עננים זעירים.

"הרואים אתם את כבשי הבר המלחכות את העשב? האם הכבשים הם מפלצות?"

האנשים זעו בחוסר מנוח כשאשפות החצים התלויות על ירכיהם משקשקות בהתלהמות כבושה.

"לא!", חרץ זוהר בקולו החידתי, "אמנם הכבשים כבר אינם מאמינים בבני האדם מאז שנפרדו דרכינו, בשעה שפליטי העולם הראשון נפרדו מאנשי הנמלים ועברו לעולם השני, אך הכבשים שצמרם מגן עלינו מצינת החורף אינם המפלצות", קבע באופן שאף לאזניי, דהיינו לאוזניי המהנדס שבי, החליק במן שלווה מפתיעה.

לפתע נראו גושי הצמר הללו נמהלים זה בזה, כאילו הם משלחים אותות מצוקה. במרחק מה מהם נראו שני צללים שואטים בגהירה,כשמלועם ניגר ריר. קולות יבבה, שהזכירו לי צקצוק, כן, צקצוק שפתיים של מישהו שהיה מוטל עתה בפאתי הקרון, עלו מקרבם.

"הרואים אתם את הצבועים?", נקב, "אלו המשמיעים קולות בכי בעוד שיניהם כבר ננעצות בבשר? האם הם המפלצות?"

זעם חלף בקהל. מספר קשתות הוסרו מהשכמות וזרועות מגויידות נשלחו אל אשפות החיצים.

"אנשי אפאש", שמר על שלוות רוחו, "האם אתם עצמכם אינכם משמיעים קולות של צבועים שעה שאתם עומדים לצוד את התאואים הגדולים? האם לבבכם אינו לב צבועים?"

ענן עכור ניצב בקרון.

או-אז נשמעו קולות שאטה, טיפופי דהרה משוריינת, עזה. יבבת הצבועים התגבהה לכדי דקיקות צורמנית. זו הייתה אזעקת אמת. צל, מעין מכונת מלחמה דוהרת, העלתה מאחוריה ענן.

נד עלה מאובך זכרוני. אבק. מעבר לערפוליו עלו שרשראות, מרכבות של ברזל. הרי היו כאן שני חיילים שנשאו בגאווה את כומתותיהם השחורות. בספסל שלידם ישבו שתי נערות. שמא הושמעה מפיהם איזו הערה שבשלה עלעל עורך-הדין במסמכיו בתסכול וזעף? אך הלא שתקו הם כאגמים. מכנסי חאקי שנסתיימו במגפיים שחורות, היטלטלו מאדן החלון - פילח אותי המראה שניצב לנגד עיני במלוא אמיתותו הכעורה וחסרת הרחמים... זהר, שכמו הרגיש בסערת נפשי, נעץ בי בתקיפות שאינה משתמעת לשני פנים את אצבעותיו.

"הרפו!" – קרא שעה שהידיים נשלחו פעם נוספת לאשפות – "הסתכלו בעצמכם"

הנוכחים הרפו מאחיזתם והביטו זה על זה.

"בדקו את כסותכם בני אפאש. מדוע אינכם תוקפים איש את אחיו?" 

עיניים תמהות נשאו לעברו.

"האם כסותכם אינה עשויה מעור תאו? האם גבורתכם אינה כגבורתו? האם אתם מפלצות, בני אפאש?"

המבטים היו נבוכים. המהום של מחאה חלף.  ובשעה בה הוסרו הקשתות והחיצים והושבו בשקשוקי מחאה אל אשפותיהם, דומה היה לי ששתי אדוות, אדוותינו? מתאבכות קמעה זו בזו.

"החיות וכל החיות! החל מהנמלים וכלה בתאואים, הם אחיכם בני דמותכם!", קרא בקול גדול, "כולנו ברואיי האדמה. הבורא הטוב הוא איש אדמה".

* * *

"טוב, רע", דשדשה פתע איזו נימה זרה שהגיחה מן האין, "רבותי, יש חוקים!"

מאין נבע הקול הספון במין זחיחות... אכן במין זחיחות דעת קרה ומנוכרת שכזו? הוא הזכיר לי דבר-מה. כן. משהו או מישהו שכאילו הגיח מאיזה עולם שהשארתי הרחק מאחורי.

"קאוטו", קרא זוהר, כמו הכיר את הישות הזו זה מכבר, "זמנך טרם הגיע".

מצמוצים עלו בפני האנשים, כאילו דלו את זכר הישות גם מזיכרונם שלהם. האומנם היה זה...? הו, הרי אני אבנר שמש, מהנדס הבניין אבנר שמש. הרי שמעתי כבר את הקול הזה, התכווצתי על מכוני. זוהר האיץ בי באגרופו לשוב ולהזדקף.

"אך ראו את הלבנים", המשיך בקול שליו.

באחת התכווצו הגבות, ואישונים מדממים מכעס הוסטו לחלונות. מעבר להם נראו שני סוסים דוהרים כשעל גוום, רכונים לפנים, שני ציידים. שני פלצורים נופפו בידיהם בעוד שני רובי וינצ'סטר כפולי קנה, מתחדדים מלחיים. התאו המשיך, ספק רודף, ספק נרדף, לשעוט, כשראשו מכונס לגופו באימה.

"אלו האנשים הלבנים", הרים קמעה את קולו בעוד סנטרו מתגבה,"אלו האנשים שחורצים את אדמותינו במסילות, שמפלחים את נחלותינו בתילים מחודדים, שמבראים, שמיישרים, שדוהרים מערבה בעצמת הברזל המשקשק, המקטיר", כחכך קלות, "אלו האנשים שבבהילותם לחפון עפרות זהב", היתמר קולו בהתרגשות, "חרב העולם השני!"

(קטע 4 מתוך 5. המשך יבוא)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר, הוידוי האחרון

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר, מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

-------
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 20.9.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.