הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


(סיפור על נסיעה ברכבת, שעיקרו עימות בין תפישה מדעית-רציונאלית מערבית,

לבין מיתולוגיה אינדיאנית.

דמויות ויצורים המופיעים כאן לקוחים מהמיתולוגיה של שבט האפאשים האינדיאני)

(קטע 4 מתוך 5)

 

* * *

..."בני אפאש", לחשה אז בקול שקט שהתנגן מתוך תוכי, "התבוננו על החלונות שמימין".   

כל הנוכחים הסבו מבטיהם כשאלו שמצדו השני של המעבר נוטשים את מושביהם ועטים בסקרנות זה על גבו של זה.

"הרואים אתם את אישה שבלול לבן?" כן, כך, "אישה שבלול לבן" שמעתי היטב את דבריו.

הסבתי עימם את מבטי והנה צוק ורוד, פלאי מעל לפסגתו הפציעה הלבנה.

"ועתה", שבה ואמרה, "הרחיקו נדוד מערבה, אל מעבר לרכס העורבים האפורים".

הרחקתי עימם על פני שקט האפרים שהסתיים ברכס זר, מתון.

"הרואים אתם את השמש?" והנה מעל לצלליתו של רכס העורבים, נראה כדור השמש מקרין בשלות, נוגה משהו, חסרה.

"היום הייתה אי-הבנה", אמר בקול שקט, "אישה שבלול לבן לא הבינה את נושא השמש שלי ונושא השמש שלי...", קולו נשבר בעודו מקרב אותי אליו עוד, "לא הבין את אישה שבלול לבן ובמצב כזה נוצרת כידוע, מפלצת".

אישה שבלול לבן? תמהתי, מפלצת?, חלף בי רעד, והוא המשיך, "מי היא המפלצת בני אפאש?"

 

רחש עבר בקרב הנוכחים והם זעו בחוסר נוחות, כאילו היו מביטים זה על זה בחשד וביראה. או-אז הסיט אישוניו לחלון, ומיד השיבם לנוכח קהלו.

"ועכשיו הביטו על האדמה".

במהרה סר הרחש והמבטים נקבעו בחלונות שנית

"זו האדמה שבמעמקיה חיו אבות-אבותינו, אנשי התולעים. בטן האדמה אשר ממנה נלקחנו  בחמלה על-ידי אשת העכביש, שיצרה אותנו מהתירס הצהוב והלבן".

איך האוזניים שלי, עוד ניסיתי להתקומם בתוך תוכי, כלומר האוזניים של אבנר שמש שהוא מהנדס מדופלם, מסוגלות לשמוע את כל זה? לכסנתי אליו מבט, מנסה לדלות ממבעו ולו בדל, אך כשהוא עוטה ברק של מסתורין המשיך, "האם האדמה היא מפלצת?"

"לא!", נשמעו קולות נחרצים כשהם מנערים כתפיהם במחאה נמרצת.

"והאם העשב שמכסה את האדמה, הוא המפלצת?"

"לא!", נשמעו שוב קולות מחאה, אף כי ניכרה מהם יתר מתינות. אי-שם מעבר לשמלה שרפרפה מאדן החלון, נראו מעין עננים זעירים.

"הרואים אתם את כבשי הבר המלחכות את העשב? האם הכבשים הם מפלצות?"

האנשים זעו בחוסר מנוח כשאשפות החצים התלויות על ירכיהם משקשקות בהתלהמות כבושה.

"לא!", חרץ זוהר בקולו החידתי, "אמנם הכבשים כבר אינם מאמינים בבני האדם מאז שנפרדו דרכינו, בשעה שפליטי העולם הראשון נפרדו מאנשי הנמלים ועברו לעולם השני, אך הכבשים שצמרם מגן עלינו מצינת החורף אינם המפלצות", קבע באופן שאף לאזניי, דהיינו לאוזניי המהנדס שבי, החליק במן שלווה מפתיעה.

 

לפתע נראו גושי הצמר הללו נמהלים זה בזה, כאילו הם משלחים אותות מצוקה. במרחק מה מהם נראו שני צללים שואטים בגהירה,כשמלועם ניגר ריר. קולות יבבה, שהזכירו לי צקצוק, כן, צקצוק שפתיים של מישהו שהיה מוטל עתה בפאתי הקרון, עלו מקרבם.

"הרואים אתם את הצבועים?", נקב, "אלו המשמיעים קולות בכי בעוד שיניהם כבר ננעצות בבשר? האם הם המפלצות?"

זעם חלף בקהל. מספר קשתות הוסרו מהשכמות וזרועות מגויידות נשלחו אל אשפות החיצים.

"אנשי אפאש", שמר על שלוות רוחו, "האם אתם עצמכם אינכם משמיעים קולות של צבועים שעה שאתם עומדים לצוד את התאואים הגדולים? האם לבבכם אינו לב צבועים?"

ענן עכור ניצב בקרון.

 

או-אז נשמעו קולות שאטה, טיפופי דהרה משוריינת, עזה. יבבת הצבועים התגבהה לכדי דקיקות צורמנית. זו הייתה אזעקת אמת. צל, מעין מכונת מלחמה דוהרת, העלתה מאחוריה ענן.

נד עלה מאובך זכרוני. אבק. מעבר לערפוליו עלו שרשראות, מרכבות של ברזל. הרי היו כאן שני חיילים שנשאו בגאווה את כומתותיהם השחורות. בספסל שלידם ישבו שתי נערות. שמא הושמעה מפיהם איזו הערה שבשלה עלעל עורך-הדין במסמכיו בתסכול וזעף? אך הלא שתקו הם כאגמים. מכנסי חאקי שנסתיימו במגפיים שחורות, היטלטלו מאדן החלון - פילח אותי המראה שניצב לנגד עיני במלוא אמיתותו הכעורה וחסרת הרחמים... זהר, שכמו הרגיש בסערת נפשי, נעץ בי בתקיפות שאינה משתמעת לשני פנים את אצבעותיו.

"הרפו!" – קרא שעה שהידיים נשלחו פעם נוספת לאשפות – "הסתכלו בעצמכם"

הנוכחים הרפו מאחיזתם והביטו זה על זה.

"בדקו את כסותכם בני אפאש. מדוע אינכם תוקפים איש את אחיו?" 

עיניים תמהות נשאו לעברו.

"האם כסותכם אינה עשויה מעור תאו? האם גבורתכם אינה כגבורתו? האם אתם מפלצות, בני אפאש?"

המבטים היו נבוכים. המהום של מחאה חלף.  ובשעה בה הוסרו הקשתות והחיצים והושבו בשקשוקי מחאה אל אשפותיהם, דומה היה לי ששתי אדוות, אדוותינו? מתאבכות קמעה זו בזו.

"החיות וכל החיות! החל מהנמלים וכלה בתאואים, הם אחיכם בני דמותכם!", קרא בקול גדול, "כולנו ברואיי האדמה. הבורא הטוב הוא איש אדמה".

 

* * *

"טוב, רע", דשדשה פתע איזו נימה זרה שהגיחה מן האין, "רבותי, יש חוקים!"

מאין נבע הקול הספון במין זחיחות... אכן במין זחיחות דעת קרה ומנוכרת שכזו? הוא הזכיר לי דבר-מה. כן. משהו או מישהו שכאילו הגיח מאיזה עולם שהשארתי הרחק מאחורי.

"קאוטו", קרא זוהר, כמו הכיר את הישות הזו זה מכבר, "זמנך טרם הגיע".

מצמוצים עלו בפני האנשים, כאילו דלו את זכר הישות גם מזיכרונם שלהם. האומנם היה זה...? הו, הרי אני אבנר שמש, מהנדס הבניין אבנר שמש. הרי שמעתי כבר את הקול הזה, התכווצתי על מכוני. זוהר האיץ בי באגרופו לשוב ולהזדקף.

"אך ראו את הלבנים", המשיך בקול שליו.

באחת התכווצו הגבות, ואישונים מדממים מכעס הוסטו לחלונות. מעבר להם נראו שני סוסים דוהרים כשעל גוום, רכונים לפנים, שני ציידים. שני פלצורים נופפו בידיהם בעוד שני רובי וינצ'סטר כפולי קנה, מתחדדים מלחיים. התאו המשיך, ספק רודף, ספק נרדף, לשעוט, כשראשו מכונס לגופו באימה.

"אלו האנשים הלבנים", הרים קמעה את קולו בעוד סנטרו מתגבה,"אלו האנשים שחורצים את אדמותינו במסילות, שמפלחים את נחלותינו בתילים מחודדים, שמבראים, שמיישרים, שדוהרים מערבה בעצמת הברזל המשקשק, המקטיר", כחכך קלות, "אלו האנשים שבבהילותם לחפון עפרות זהב", היתמר קולו בהתרגשות, "חרב העולם השני!"

 

(קטע 4 מתוך 5. המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 9 . 18