(שאלת קורא: "כלב מדבר? כותב? מה השטויות האלה?".

תשובתי: אם הייתי מדבר, מה הייתי כותב? זו כל התורה כולה על שתי רגליים אחוריות")

"בן עשרים שנה היה פייר במותו. האם ישנם בני אדם, ילדים, דגים, ציפורים או קקטוסים שמסוגלים להבין מה פירוש הכאב כאשר כלב אהוב מת? איך נפער חור עמוק ואין במה למלא אותו? פייר שלנו לא נולד. הוא הוליד את עצמו בתוך פח זבל ברמת גן. בתי מצאה אותו בפח הזבל הזה ליד בית צבי. הוא היה כבן חודש . גור אפור שחור שכב רועד בפח האשפה. ישב בתוך הצחנה והביט בבתי בעיניים שנפקחו לכבודה מתוך הייאוש שאליו נולד והיא הייתה האדם הראשון שלא רק הביט בו אלא גם ראה..."

זהו קטע מספרו של יורם קניוק ז"ל, "פייר". אני ממליץ עליו בחום, באהבה. הספד נפלא על כלב נפלא. ספר לאוהבי כלבים ואפילו לאוהבי חתולים. ספר לאוהבי אדם. ספר שיעשה בני אדם לטובים יותר לעצמם ולזולתם בני האדם ולבעלי החיים כולם.

איש ענק היה יורם קניוק, זכרו לברכה. אמיר כינה אותו "האזרח הגדול יורם", בעיקר בגלל מאבקיו לזכויות אדם ולהגדרה עצמית. דיבורו כלאחר-יד אבל פיו מפיק מרגליות, כמו שאומרים סופרים עתיקים.

כשבא לבקר את אמיר קפצתי עליו כהרגלי בכל פעם שמישהו בא, מרחרח ונובח אליו בבקשה שילטף אותי, אבל מיד ראיתי שהוא גבר של כלב אחד וזה לא אני, כי הכלב של יורם כבר הלך לעולמו. הוא הביט בי בעצב שלא יכולתי לשאת וגם ידעתי שאין בכוחי להתמודד עם עצב כזה ועל כך הלכתי לחדר השני, ואולי היה זה מבטו של אדם שמת בחייו יותר מדי פעמים וחזר לחיים הרבה פעמים ועכשיו הוא מביט בנו כמלאך שיודע סודות שבני אדם וכלבים עדיין לא יודעים.

ממרחק השנים אני מתאבל על פייר ומקווה שלאחר מותי מישהו יתאבל עלי כמו שאני מתאבל על פייר, וגם יניח על קברי עוגת פירורים שאני כל כך אוהב ובלילה רוחי תשוטט מעל לעוגה ותתענג עליה.

הנה פרטים על הספר: יורם קניוק, פייר, איור: קרן לי ונדריגר, ידיעות ספרים 2013

האתר של המאיירת קרן לי ונדריגר

שלכם באהבה,

תיאודור