יצירה בכל עת -

(קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 60)

- "הילד שלי הוא היצירה הגדולה ביותר שלי!"

- הבאת ילד לעולם נחשבת כיצירתו המקודשת ביותר של האדם. הדבר מעוגן במורשת התרבות כמו גם במורשת הביולוגית. נהוג לומר שהצורך בהבאת ילדים לעולם מקורו במשאלתו של האדם להנציח את עצמו באמצעות צאצאיו. אובדן ילד נתפס אצל ההורה השכול כקשה יותר מאובדנם של קרובים אחרים. היחס אל הילד משתנה מתרבות אחת לאחרת. בסרט תעודה אחד של נשונל ג'יאוגרפיק, משנות התשעים המוקדמות, נראית אישה בת שבט אפריקאי פרימיטיבי עונה לשאלה מדוע היא מביאה ילדים לעולם: את הבנים אנחנו מגדלים כדי שיהיו לוחמים שיגנו עלינו ואת הבנות אנחנו מגדלים כדי למכור אותן לכל המרבה במחיר.

בתרבויות אחדות אי הבאת ילדים לעולם נחשבת כתופעה של חסר קיומי, כאי הגשמת היעוד האנושי. באחרות יכול האדם להגשים את עצמו גם בלא שהביא ילדים לעולם. הילד הוא יצירתו המורכבת והטעונה ביותר של האדם בגלל מכלול סיבות. החוויה האישית הכוללת מעורבת בהפריה, בהריון, בלידה ובצמיחה, וחוויה זו מתפתחת בזיקה לחוויותיו של כל פרט במשפחה הגרעינית והיא פועלת בתוך מערכת היחסים המורכבת שבין הילד להוריו והחברה שבתוכה הם חיים.

מנקודת מבטו של אדם-יוצר, סיפור לידתו, טיפוחו, גידולו, צמיחתו האישית של הילד, התבגרותו ועמידתו ברשות עצמו, הוא משל לתהליך הורתה ולידתה של כל יצירה אנושית. מבחינתו של היוצר רגע היווצרותה של היצירה הינו רגע של הארה כוללת, שיש בו תחושות, רגשות וחזיונות פנימיים, יותר מאשר חשיבה רציונאלית. היוצר יודע שהוא רוצה ליצור משהו, שלפי שעה הוא קיים כמושג כולל בלבד, כתמונה בעלת בהירות משתנה, והוא מלווה בתחושות בעוצמה גבוהה, שהגדרתן משתנה מאדם לאדם וברגשות חזקים. זהו רגע ההתעלות הראשון והמלא ביותר.

כל הרעיונות נפלאים ברגע היוולדם, או לפחות כך הם נראים בעיני המוליד אותם. העובדה שאתה מיטיב להגות רעיונות ליצירה עדיין איננה מוכיחה דבר על היצירה עצמה. העולם מלא בבני אדם שהוגים רעיונות נפלאים ליצירות שאינן מתממשות או שמתממשות למחצה. העובדה שאדם מסוגל מבחינה ביולוגית, או מתוך צורך אישי וחברתי חזקים, להביא ילדים לעולם, עדיין איננה מוכיחה דבר על יכולתו לגדל אותם כראוי. העולם מלא בבני אדם שהוכיחו את יכולתם בהולדת ילדים ותו לא. לידה היא מושג המתאר את יציאתה הראשונה לאור של היצירה, כטיוטה ראשונה של מה שיתפתח לאחר מכן, בסדנתו של היוצר, לכלל יצירה הראויה לדעתו להתחיל במסע אל העולם הפתוח, כלומר ליצירת הקשר עם קהל.

התבגרותה של היצירה, כהתבגרותו של הילד, תלויים בצוות היוצרים, ביצירה עצמה ובמערכת ההפקה שלה, כלומר בסביבה המיידית התומכת ביצירה. לאחר שהיצירה עוצבה בקווים המיוחדים לה, היא הופכת לתופעה בעלת מערכת תכונות משלה. על היוצר להקשיב ליצירתו ולבחון מה נכון ומה לא נכון לעשות בה, לא רק מצד עצמו והקהל, אלא בעיקר מצד היצירה עצמה. יוצר שאיננו מקשיב ליצירתו משול להורה שאיננו מקשיב לילדו. כמו הורה לילד, כך גם היוצר, לעולם איננו בטוח שיצירתו מוכנה למפגש עם קהל. תמיד קיים הספק שמא מוקדם מדי לחשוף אותה לפגעי העולם. היוצר חווה רגשות סותרים. מצד אחד הוא משתוקק להציג את יצירתו בפני העולם. מצד שני הוא חושש מביקורתה של הסביבה החיצונית, ביקורת שתפגע ביצירה ומתוך כך תפגע גם בו.

ככל שההשקעה הרגשית ביצירה גדולה יותר, כך תהיה רגישותו של היוצר לכל תגובה חזקה יותר. כמו ההורה, גם היוצר מערב בתהליך היצירה מרכיבים עמוקים מתוך חווייתו כאדם, ביניהם מרכיבים ראשוניים ואינפנטיליים. כביכול היצירה היא לעולם חלק ממנו. יצירה יכולה להתנהג כמו האדם. האדם הסגור, זה המתייחס אל עצמו ואל העולם בקשיחות, זה שכולו היסטוריה, שבעבר עוצבה אישיותו בנוקשות, ומאז איננו מסוגל ללמוד דבר חדש, והוא תמיד בטוח בצדקת דרכו, דומה ליצירה מתה שכולה היסטוריה ואין בה חוויה אישית מיידית. יצירה חיה, כמו האדם הפתוח לעולם ומשתנה עם הזמן ועם התנאים המשתנים, היא תמיד יצירה בתהליך, ויש בה מיזוג הרמוני של היסטוריה וחוויה אישית מיידית ואותנטית.

("המעגל הפתוח", עמ' 150-151. המשך יבוא)