- הבאת ילד לעולם נחשבת כיצירתו המקודשת ביותר של האדם. הדבר מעוגן במורשת התרבות כמו גם במורשת הביולוגית. נהוג לומר שהצורך בהבאת ילדים לעולם מקורו במשאלתו של האדם להנציח את עצמו באמצעות צאצאיו. אובדן ילד נתפס אצל ההורה השכול כקשה יותר מאובדנם של קרובים אחרים. היחס אל הילד משתנה מתרבות אחת לאחרת. בסרט תעודה אחד של נשונל ג'יאוגרפיק, משנות התשעים המוקדמות, נראית אישה בת שבט אפריקאי פרימיטיבי עונה לשאלה מדוע היא מביאה ילדים לעולם: את הבנים אנחנו מגדלים כדי שיהיו לוחמים שיגנו עלינו ואת הבנות אנחנו מגדלים כדי למכור אותן לכל המרבה במחיר.
בתרבויות אחדות אי הבאת ילדים לעולם נחשבת כתופעה של חסר קיומי, כאי הגשמת היעוד האנושי. באחרות יכול האדם להגשים את עצמו גם בלא שהביא ילדים לעולם. הילד הוא יצירתו המורכבת והטעונה ביותר של האדם בגלל מכלול סיבות. החוויה האישית הכוללת מעורבת בהפריה, בהריון, בלידה ובצמיחה, וחוויה זו מתפתחת בזיקה לחוויותיו של כל פרט במשפחה הגרעינית והיא פועלת בתוך מערכת היחסים המורכבת שבין הילד להוריו והחברה שבתוכה הם חיים.
מנקודת מבטו של אדם-יוצר, סיפור לידתו, טיפוחו, גידולו, צמיחתו האישית של הילד, התבגרותו ועמידתו ברשות עצמו, הוא משל לתהליך הורתה ולידתה של כל יצירה אנושית. מבחינתו של היוצר רגע היווצרותה של היצירה הינו רגע של הארה כוללת, שיש בו תחושות, רגשות וחזיונות פנימיים, יותר מאשר חשיבה רציונאלית. היוצר יודע שהוא רוצה ליצור משהו, שלפי שעה הוא קיים כמושג כולל בלבד, כתמונה בעלת בהירות משתנה, והוא מלווה בתחושות בעוצמה גבוהה, שהגדרתן משתנה מאדם לאדם וברגשות חזקים. זהו רגע ההתעלות הראשון והמלא ביותר.
כל הרעיונות נפלאים ברגע היוולדם, או לפחות כך הם נראים בעיני המוליד אותם. העובדה שאתה מיטיב להגות רעיונות ליצירה עדיין איננה מוכיחה דבר על היצירה עצמה. העולם מלא בבני אדם שהוגים רעיונות נפלאים ליצירות שאינן מתממשות או שמתממשות למחצה. העובדה שאדם מסוגל מבחינה ביולוגית, או מתוך צורך אישי וחברתי חזקים, להביא ילדים לעולם, עדיין איננה מוכיחה דבר על יכולתו לגדל אותם כראוי. העולם מלא בבני אדם שהוכיחו את יכולתם בהולדת ילדים ותו לא. לידה היא מושג המתאר את יציאתה הראשונה לאור של היצירה, כטיוטה ראשונה של מה שיתפתח לאחר מכן, בסדנתו של היוצר, לכלל יצירה הראויה לדעתו להתחיל במסע אל העולם הפתוח, כלומר ליצירת הקשר עם קהל.
התבגרותה של היצירה, כהתבגרותו של הילד, תלויים בצוות היוצרים, ביצירה עצמה ובמערכת ההפקה שלה, כלומר בסביבה המיידית התומכת ביצירה. לאחר שהיצירה עוצבה בקווים המיוחדים לה, היא הופכת לתופעה בעלת מערכת תכונות משלה. על היוצר להקשיב ליצירתו ולבחון מה נכון ומה לא נכון לעשות בה, לא רק מצד עצמו והקהל, אלא בעיקר מצד היצירה עצמה. יוצר שאיננו מקשיב ליצירתו משול להורה שאיננו מקשיב לילדו. כמו הורה לילד, כך גם היוצר, לעולם איננו בטוח שיצירתו מוכנה למפגש עם קהל. תמיד קיים הספק שמא מוקדם מדי לחשוף אותה לפגעי העולם. היוצר חווה רגשות סותרים. מצד אחד הוא משתוקק להציג את יצירתו בפני העולם. מצד שני הוא חושש מביקורתה של הסביבה החיצונית, ביקורת שתפגע ביצירה ומתוך כך תפגע גם בו.
ככל שההשקעה הרגשית ביצירה גדולה יותר, כך תהיה רגישותו של היוצר לכל תגובה חזקה יותר. כמו ההורה, גם היוצר מערב בתהליך היצירה מרכיבים עמוקים מתוך חווייתו כאדם, ביניהם מרכיבים ראשוניים ואינפנטיליים. כביכול היצירה היא לעולם חלק ממנו. יצירה יכולה להתנהג כמו האדם. האדם הסגור, זה המתייחס אל עצמו ואל העולם בקשיחות, זה שכולו היסטוריה, שבעבר עוצבה אישיותו בנוקשות, ומאז איננו מסוגל ללמוד דבר חדש, והוא תמיד בטוח בצדקת דרכו, דומה ליצירה מתה שכולה היסטוריה ואין בה חוויה אישית מיידית. יצירה חיה, כמו האדם הפתוח לעולם ומשתנה עם הזמן ועם התנאים המשתנים, היא תמיד יצירה בתהליך, ויש בה מיזוג הרמוני של היסטוריה וחוויה אישית מיידית ואותנטית.
(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)
אמיר אוריין - תפיסתו האישית ופועלו
ספרו של אוריין (1998) כולל כתבים של שאלות והארות על חיי האדם, על מקומו של האדם בעולם ועל מהות הקיום. הוא מעלה את השאלה: מהו ה"אני האמיתי", מה קדוש או לא קדוש (בחיינו בכלל, ובעולם התיאטרון בפרט), ונותן לקוראים את הזכות לענות:
"שייקספיר, מולייר, איסכילוס, הם שמות. אל תניחו לשם דבר להכריע אתכם. דורות של במאים, שחקנים ומבקרי תיאטרון מסרו בירושה מחזות עטופים בחרדת קודש מסרסת. מחברים אלה מציעים תפקיד. דמות לביצוע. לא דמות, אלא אידיאה של דמות. תווי אופי והתנהגות. קחו את האידיאה ועיינו בה, גלגלו אותה, קרעו אותה לגזרים והרכיבו אותה שוב. עשו בה כבתוך שלכם, כי שלכם היא! עניין של סבלנות, תקווה, סבל ואושר"
(עמ' 32).
עוד מתייחס אוריין אל הוויית האדם בהקשר של תכנים פסיכולוגיים (פרויד, יונג, גשטאלט ועוד), דתיים (קבלה, יהדות, נצרות, אסלאם ועוד), רוחניים (אסטרולוגיה ועוד), מדעיים (תורת הכאוס ועוד), תופעות תרבותיות (היפנוזה, WWF ועוד) ותכנים אמנותיים (תחומי האמנות השונים וטכניקות הופעה מגוונות). בספרו נבחנות הנחות מקובלות של עולם התיאטרון בפן האנושי בכל תחום: הביקורת, ההצלחה, תרבות קואליציונית ותרבות אופוזיציונית, בידור מול אמנות, פולחן האמנות של היוצר מול פולחן האמונה של כוהן הדת, ועוד.
בטקסטים, שיטות, תובנות ומתודות לעבודה, מתוארת השיטה, שהתפתחה לאורך מחקר רב וממושך עם עמיתים למקצוע. באמצעות השיטה מתוארת תפיסה שבה האמן המופיע על הבמה ער לחווייתו האישית המיידית בעת ביצוע תפקידו. באמצעות המתודיקות השונות מתפתחת מודעותם של המופיעים לחוויה הפסיכו-פיזית שמתרחשת בעת ההופעה, ובעקבות כך נוצר חופש פעולה רחב יותר ואירוע אמנותי אמין יותר...
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם...".
(תולדות: בראשית כ"ה 19)
יצחק בן ארבעים שנה בקחתו לאישה את רבקה בת-בתואל הארמי. הם מולידים את עשיו ואת יעקב.
"ורב יעבוד צעיר"
(תולדות: בראשית כ"ה 23)
נאום הנבואה של האל אל רבקה. האל מבטיח לרבקה. שבנה הצעיר יעקב, יהיה אישיות דגולה. רב הוא כינוי לבכור, מבוגר, ראשון בין שווים וגדול מהם בתחום כלשהו. עשיו הבכור הביולוגי, יעבוד את יעקב הצעיר ממנו. הבכורה הביולוגית או החומרית, אינה הדבר החשוב ביותר בעיני האל, המגלם את המצפון החברתי, ואת פוטנציאל היצירה שבאדם. הבכורה הראשונה בחשיבותה היא זו הרוחנית, והיא ניתנת לבעל התכונות האנושיות הטובות, המכוונות להטבת מצבו של האדם. יוצר ויצירתו, אינם חייבים להיות גדולים בהיקף הפיזי שלהם או בפרסומם. בכורתם באה לידי ביטוי בכוונה המגולמת בהם לתיקונו של העולם. כל הרבנים הגדולים העסוקים בענייני חומר ופרסום עצמי, דמותם ההיסטורית מתגמדת אל מול צעיר אחד, הפועל לתיקון העולם, ואפילו הוא עושה זאת באמצעים דלים.
במסורת היהודית נתפס סיפור יחסיהם של עשיו ויעקב כמשל ליחסי ישראל והגויים. התורה מרבה בתיאורי נחמה והבטחות גדולה, הצלחה, ניצחון והכנעת עמים אחרים. מבחינה פסיכולוגית-חברתית בהחלט נראה סביר שקבוצות העברים, שמקורם בשבטי נוודים, ובקבוצות עניות של איכרים, הנחשבות לנחותות בעיני קבוצות אחרות ומבוססות יותר, מפגרות בהתפתחותן הכלכלית או התרבותית אחרי הממלכות הגדולות סביבן, יטפחו כפיצוי רוחני מסורת שמציגה אותן כנבחרות מכל הגויים. חברה איתנה ברוחה, אינה זקוקה לאשליית-נחמה שכזאת. ואכן, לאחר שהתבססו העברים בארץ כנען ותפסו את השלטון, הם אינם זקוקים עוד להבטחות מעורפלות בנוסח "עם הסגולה" ומאפשרים לעצמם גם ביקורת עצמית מפי הנביאים.
רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.
האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.
בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.
12. שתי נשים בתור
כתב: אמיר אוריין
ביימה: צליל חרלופסקי
שחקניות: נעמה יעקובוביץ (א'). אביגיל לזר (ב').
(ב' עומדת בתור. נכנסת א')
א': סליחה, גברת, את אחרונה?
ב': מה?
א': את אחרונה בתור?
ב': סליחה?! לְמָה את מתכוונת כשאת אומרת לי "אחרונה"?!
א': בתור. את אחרונה?
ב': תסלחי לי, את לא מתביישת? איך את מדברת?
א': מה קרה? מה אמרתי?
ב': את קראת לי "אחרונה"? מי את שתגידי לי "אחרונה?", אני אחרונה? אני בחיים לא הייתי אחרונה.
א': בסדר, את לא אחרונה. אז מי אחרון?
ב': מה אכפת לי מי אחרון ומי לא אחרון! איך אני נראית לך? המנהלת של התור הזה? מה? נו! תגידי, נראה אותך, תגידי! אני המנהלת? מה?! את רואה? אין לך מה להגיד, אה? אין לך אין לך!
א': בסדר, תירגעי!
ב': מה תירגעי? מי תירגעי? מי את שתגידי לי "תירגעי"? "אחרונה!" באמת! בחיים שלי אף אחד לא יגיד לי שאני אחרונה. אני האחרונה שמישהו יגיד לה שהיא אחרונה. גם כשהייתי אחרונה, לא הייתי אחרונה. בחיים לא! אני ראשונה! תמיד! ראשונה! אני נולדתי ראשונה ואני אמות ראשונה ואת לא תגידי לי איפה אני עומדת איפה אני לא עומדת.
א': בסדר.
ב': מה בסדר? מה בסדר? זה לא בסדר! זה בהחלט לא בסדר! אומרת לי בסדר! זה אף פעם לא בסדר. אף פעם! אבל אני התגברתי! בשיניים ובציפורניים – התגברתי! תראו מי שמדברת! את יודעת מה אני עשיתי בחיים? את יודעת מה אני עברתי בחיים? מה אני לא עברתי?
הכול!
הכול!
והשואה ?!
(דממה)
אה? אה? את רואה? עכשיו אין לך מה להגיד, אה? לכי מפה! לכי מפה! תחפשי לך תור אחר! קרצייה!
(א' יוצאת, מתייפחת)
איזה אנשים!
(ב' עומדת בידיים שלובות. מביטה בשעון, מגלה שאין לה פנאי לעמידה בתור ויוצאת)
אדם אומר את דברו והדבר לא משכנע את זולתו. הרי הוא מאמץ את מוחו למצוא אסמכתא מנצחת שתשכנע את זולתו בתוקפם של הדברים. אם יצטט מדברי חכמים, מדענים ידועי שם או רבנים נערצים, חזקה עלינו שיקבלו את דבריו. הוא מצטט ודבריו מתקבלים. כך עובדת שגרת התהליך המדעי וכך עובדת שגרת הפסיקה הדתית. ד"ר מאן-דהוא בעל המוניטין קבע כי בלה-בלה-בלה... ודבריו מתקבלים כאסמכתא להמשך המחקר. הרבי הנערץ אמר כי בלה-בלה-בלה... ודבריו מתקבלים כתורה מסיני. אם נקשיב לדברי הזולת ונתייחס אליהם על פי גוף הדברים ולא על פי גוף המדבר – אפשר שיגיעו ימות המשיח ואולי דווקא אז יגבר עלינו יצרנו לסובב את גלגל הזמן לאחור. פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל טען, מעת לעת, שאם הוא מביא אסמכתא מן המקורות, הרי היא נועדה לקשט את דבריו ולאו דווקא לחזק אותם. הנה עשיתי בדיוק את הדבר שביקשתי להימנע ממנו. הבאתי מדבריו של גדול בתורה ובמדע כדי לחזק את הדיבור שלי. כוחו של הרגל. אבל באמת הריני מעז להצהיר שלא הבאתי מדבריו כדי לחזק, אלא כדי לקשט ובא לציון גואל.
"זהו מבצע של משחק נדיר! (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)
"הצגת יחיד מופלאה!"
(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
טרגי-קומדיה אפלה
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
יום ג', 5.11.2013, בשעה 20:00 טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח (לקבלת התוכנייה)
--------------
העלמה והמוות
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
"גיבסון בר-אל הצליח לתת לדרמה חזות חדשה ומרעננת. זוהי בהחלט הצגה מעניינת ומגרה, שמצליחה בשפתה התיאטרונית המיוחדת"
(שי בר-יעקב, "ידיעות אחרונות")
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
AUF WIEDERSEHN
אני נרגש להזמין אתכם לערב אישי מאוד עבורי, בו תעלה היצירה. זוהי עבודת סולו שנוצרה בשיתוף מיכל הירש שמופיעה בה. היצירה עלתה בגרסה מוקדמת שלה בפסטיבל המחול הבינלאומי בביטום, פולין, 2013, ועכשיו היא עולה לראשונה בארץ. אשמח מאוד לראותכם! - תומר צירקלביץ
מופעים קרובים בתיאטרון תמונע
10.11.13 ראשון 20:00.08.12.13 ראשון 20:00.קוד הנחה... J
תומר הוא בוגר תיאטרון החדר 2007.
עצומה - יידיש
בימים אלה, על רקע השיח על בריחת מוחות והגירת צעירים, נאבקת עמותה קטנה בעקשנות על קיומה במדינת ישראל, ועל פועלה התרבותי הייחודי בלב תל אביב. עמותת "יונג יידיש" ("יידיש צעירה") www.yiddish.co.il...
האיום הגדול ביותר שמרחף מעל לראשו של ראש הממשלה הוא איבוד כושר ההרתעה שלו בפני אזרחיו. מה ייעשה ראש ממשלה אומלל שנרתיק האיומים שלו הולך ומתרוקן? אל מול עיניו הכלות הולך ומתרחק האיום האיראני. מדינות שכנות עסוקות בעניינים הפנימיים שלהן ולבד מאמירות שדופות אחדות, לא ממציאות לו איומים ממשיים. אם לא יימצא בקרוב איום טרי, חייו אינם חיים וממשלתו קורסת. האזרחים נקראים לסייע ולספק איום בשר ודם עם תמרות עשן.
רעידות אדמה אמרנו? פאסה. בצורת? עוד מעט חורף. אולי אפשר לנבא שיהיה שחון אבל זה ממש לא רציני. פשפשים. מה רע בפשפשים? מכת פשפשים עומדת ליפול על ראשי האזרחים המודאגים. פשפשים טורפים. כאלה שנכנסים מתחת לעור ומכרסמים כל חלקה טובה. אם אין איום איראני אז לפחות פשפשים.
