הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


סיגלית: אני מודל 86

גם לי יש מזדה 2 שקניתי לעצמי מכספי הפיצויים על השואה שהגיעו אלי מגרמניה דרך סבא וסבתא מהצד הפולני שנפטרו בזה אחר זה. אבי היה הראשון למות מסרטן בגיל 32 או 34, לא זוכרת. אני יודעת שהייתי בת שנתיים וחצי. הוא זכה לתואר האצולה הישראלי "חלל צה"ל" בזכות מחלת הסרטן שהוענקה לו על-ידי היחידה 669 בה שירת. הוא היה גבר-גבר. כש-669 הוקמה הוא כבר היה קצין בצנחנים ובכל זאת התמיין ליחידה והתחיל בה מסלול צבאי מחדש.

 

מיד כשחלה במלנומה תבע את זכויות היוצרים על המחלה מהצבא והם שילמו, וממשיכים לשלם גם היום, לאחר שהגרורות התפשטו לבלוטות הלימפה ולבסוף למוח שגמר את הסיפור. את התואר הראשון שלי במקרא קיבלתי במתנה על הסרטן של אבא שלי, כולל מלגת מחייה בסך 2500 שח בחודש. משתלם להיות בת של חלל צה"ל.

 

אז בזכות השואה קמה מדינה ובזכות השואה אזרחי המדינה משלמים לאוניברסיטה. רגע, לא, השואה זה האוטו, לא האוניברסיטה. האוניברסיטה זה הסרטן.

אז אחרי שהוא מת מתה אימא שלו. שואה שלמה היא שרדה אבל כשהבן שלה מת היא החליטה למות גם, ואחריה צ'יק צ'ק מת בעלה. מילא הילד אבל בלעדיה כבר לא היה יכול. שניהם חולי לב וניצולי שואה, היא מאושוויץ והוא פרטיזן, ואני נותרתי עם ירושה מכובדת, דירה משלי, תואר ראשון בחינם וחצי משפחה מחוקה.

 

חלמתי להיות שחקנית וכמו שאומרים על הדור שלי החלום הזה הלך איפשהו לאיבוד בתיכון. מאוד קל ללכת לאיבוד בתיכון של תחילת שנות האלפיים בתל-אביב. יש שם סמים, לחץ מההורים (דור שני, להם זכויות היוצרים על דור הY), חוסר וודאות קיומי, ניתוק מהמציאות ופערים סוציו-אקונומיים בלתי ניתנים לגישור. היו הצפונים והיו הדרומיים והקבוצות השיקו בקושי, ואני הייתי פריקית, לא כאן ולא כאן, אאוטסיידרית, ביישנית, נבוכה ואבודה.

 

אימא שלי תמיד אמרה שצריך לשמור על אופציות פתוחות. שאני צריכה לעשות 9 יחידות בגרות ריאלית למקרה שבעתיד ארצה ללמוד מקצוע ריאלי. אימא זה כמו פרסומת. לפעמים אתה קונה בגללן ולא יודע למה. קנו אותך. כך מצאתי את עצמי יושבת בביתה של מורה פרטית בגודל של שתי מורות לכימיה בצפון הישן של תל-אביב, משלמת 100 ש"ח כדי להיאבק בחוסר חשק במשך שעה שלמה בחלבונים וגזים אצילים. ואני בכלל רציתי להיות שחקנית.

 

תמיד רציתי להיות שחקנית אבל אימא אמרה 9 יחידות ריאליות. לא רציתי להתגייס ואימא אמרה שצריך לשמור על אופציות פתוחות כי אולי בעתיד ארצה להתקבל לעבודה הדורשת שירות צבאי ואז לא אוכל כי לא עשיתי צבא. אז התגייסתי. אחרי שלבשתי את המדים בפעם הראשונה והבטתי במראה לא יכולתי לדבר כל היום. לא הצלחתי להבין למה אני שם. בשביל המדינה? בשביל אימא? בשביל תעשיית הנשק? מי בעצם מרוויח מכך שאני צועקת "הקשב המפקדת"?

 

את הצבא עזבתי אחרי שנה. קראו לי שמאלנית יפת נפש, קראו לי משתמטת, הכול אמת ויציב. אם האופציה של שירות לאומי הייתה נגישה יותר עבורי, סביר להניח שהייתי עושה זאת. אבל אנחנו דור הY, לא סגורים על עצמנו, שום דבר לא באמת חשוב לנו. והאופציה לא הייתה נגישה מספיק לדור העצלן שלי, לא למגזר החילוני שלו בכל אופן (חבל). בואו ננסה להבין למה הדור שלנו כל-כך עצלן.

 

אומרים שאין לדור הY זמן לחלום. לדעתי לאף אחד אין זמן לחלום. יש תמיד איזו סברה שבעבר היה יותר טוב. זה לא נכון, אנשים תמיד עבדו קשה: "בזיעת אפך תאכל לחם". זמן הוא פריווילגיה של עשירים מאז ומתמיד. לדעתי זה הרבה זמן שאין תקווה. לדעתי החיים בישראל שוללים כמעט לחלוטין כל סיכוי להיות חופשי. חופשי לחלום. לא מדובר בזמן לחלום אלא באפשרות תודעתית לחלום. המציאות בישראל, מציאות של חברה כובשת וכוחנית, חברה מיליטנטית ושוללנית, חברה שאין בה תרבות ויש בה מנת יתר של "ביטחון" מדיני, ביטחון שככל שהחשיבות שלו גדלה כך פוחתת ומצטמצמת חשיבותו של הביטחון האישי, הביטחון העצמי, המשפחתי, הקהילתי, הלאומי.

 

דור הY הוא דור שהיה צעיר מאוד בזמן האינתיפאדה הראשונה. סבא שלי, היווני, לא זה שמת אחרי אשתו, למרות שגם הוא היה ניצול שואה. זה שמת בגיל 79, כאילו לא היה מוכן להגיע לגיל 80, ולפני אשתו אשר חיה עד היום נפלא גם בלעדיו. סבא שלי, השריונר הגאה שלחם בכל מלחמות ישראל, היה מכנה אותי אינתיפאדה. אז, כשהייתי קטנה, לפני שהייתי בתיכון, לפני שהפכתי אדם מסוגר וביישן, הייתי עושה רעש כמו אינתיפאדה. אז אנחנו דור הY גדלנו בחברה כובשת מצד אחד, מקדשת השואה מצד שני, חיים בפרדוקס מתחסד ובלתי אפשרי, פרדוקס מובנה במציאות בה אנו מתנהגים בגזענות כלפי עם אחד בעודנו רוכבים על גזענות שננקטה כלפינו כתירוץ.

 

לא רק לדור הY, לכולנו בישראל היום יש עודף בכל, ובזול, עודף של תרבות זולה, עודף של שפה זולה, של זילות השפה, עודף של פרסומות, סיסמאות, חדשות, טלוויזיה, פוליטיקאים, "ספינים" המוגדרים ככאלה בריש גלי. אלה האחרונים הם המילה האחרונה בתעמולת הון-שלטון, שהיא מכונה משומנת הפועלת מעצמה, מייצרת יום ולילה רעשי רקע בשלל שכבות וגוונים, רעשי רקע לנוער, למבוגרים, לילדים, וגם לאותו בן 30 שאין לו חום גבוה והוא ישן בחדר נעוריו שמעולם לא עזב. כי רעשי הרקע אומרים לו שהוא לא באמת יכול. הם סוגרים על התודעה שלו פן תחרוג מגבולותיה המוגדרים והמותרים, פן תלך במחוזות לא לה ואולי בטעות תיתקל בכיבוש.

 

(סיגלית <פסבדונים>. בוגרת תיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2013 . 11 . 7