הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 11 . 7

-------

לימודי משחק ובימוי

טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------
העלמה והמוות

מוצ"ש, 16.11.2013, בשעה 20:30

-------
להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: הספק והאמון (61)
•   טאל לוי: עולם במה עולם טיפול (4)
•   פרשת השבוע: 7. ויצא: בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3
•   מונודיא 2013: 13. שיחת חולין
•   סיגלית: אני מודל 86
•   יוני כפרי: כובע
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

יצירה בכל עת -

(קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". קטע מס' 61)

 

- "מה עושים ומה עוד אפשר לעשות?"

 

- להגות רעיון, לשיר שיר חדש, לכתוב שירה, לספר סיפור, לנגן מוסיקה חדשה, להציג סיפור, לעצב דמות, לצייר על בד, אבן, מתכת, וכל חומר אחר, ליצור חלל ולהפוך אותו למקום, להביא ילד לעולם, לגדול איתו וללמד אותו שלום, לגלות דבר אחד יפה ולתת אותו לעולם, לגלות עולם חדש, בכל יום לעשות דבר אחד לרווחת האדם ולקידום אושרו, לרפא את החולים, לבנות בית לרווחת האדם, לזרוע זרע באדמה, להמציא תוכנה חדשה, להכין סלט ירקות שאולי כבר היה כמוהו אבל תבלין מסוים שנוסף בו וסידורו בצלחת עושים אותו לדבר שלא היה כמוהו, לאפות עוגה, לסדר מחדש את החדר, לתת ביטוי לסבל ולהיטהר ממנו, לחוות את האושר הקיים.

 

("המעגל הפתוח", עמ' 152)

קישור קבוע

(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)

 

אמיר אוריין - תפיסתו האישית ופועלו (המשך)

 

בפרק "הספק והאמון" שבספר השיטה, מפורטת התנהגות האדם מבחינה פסיכולוגית-התנהגותית, מה בין האמונות שלנו בחיינו לבין התנהגותנו, תפיסתנו והיכולת שלנו להרגיש טוב, ליצור, להתקדם ולהבין את מהות חיינו. אוריין מתאר רגעים של הארה, של שיחות, שאלות ותשובות ממורי דרך, הוגים, אנשי מקצוע ואנשי דת, שבסופו של דבר מביאים אותנו אל אותה הנקודה והיא שאנחנו צריכים רק לאכול כדי לחיות... יהא זה ביסקוויט או יהא זה "אוכל" האמנות.

 

בריאיון עם אשד (2010), מתאר אוריין את תפיסתו:

"ליוצרים שאני עובד איתם יש חופש פעולה יצירתי, ככול שהם רוצים בכך, כל עוד אינם פוגעים בשלומו וברווחתו של הזולת [...] השיטה מאפשרת לכול אדם לתת ביטוי מלא לעצמו, כולל הטלת ספק במורה עצמו. כל דבר שלימדתי, ניסיתי תחילה על עצמי. את רוב עקרונות השיטה אני יכול להסביר במונחים רציונאליים שווים לכול נפש, ואת אלו שאיני יכול להסביר אני חוזר ובודק, נפעם בכול פעם מחדש לנוכח הנחייה שאי אפשר להסבירה אבל היא משיגה את מטרתה."

 

ובספרו (1998):

"אני מאמין שתכלית האדם היא היצירה ותכלית היצירה היא בניית הקשר שבין אדם לזולתו, להטבת מצבו של האדם והעולם. הטקסט הנוצר איננו תכלית דבר. הוא כלי. אם נפתח את עצמנו, באמצעות הטקסט האמנותי, הדתי או המדעי, נוכל לחוות את הקשר הטוב והמיטיב - בתחום אירוע, שהוא, כאמור, המשל לחיים, כמו גם במציאות שהיא הנמשל. מערכת היחסים שבין הטקסט הנתון, שהוא נתח של היסטוריה, לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית, היא אחת מהתופעות המסתוריות והמרתקות באדם" (עמ' 10).

(עמ' 8-9 בתזה. המשך יבוא)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

7. ויצא: בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (ויצא: בראשית כ"ח 10).

חרן, עיר קדוּמה, עוד מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח' שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפני הספירה, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפני הספירה.

חרן נזכרת בתנ"ך כמקום אשר בו תרח, אביו של אברהם, השתקע לאחר שברח מאור כַּשְׂדִּים (נח: בראשית י"א 31).

מחרן נדד אברם לארץ כנען (לך לך: בראשית י"ב 5-4).

נחור אחיו נשאר בחרן (חיי שרה: בראשית כ"ד 10).

לשם חוזר אליעזר, עבד אברם, כדי לחפש אישה ליצחק (שם: כ"ד).

ושם נושא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור (תולדת: בראשית כ"ז 43, כ"ח 10 ואילך).

 

האבות נהגו לצאת מארץ כנען ולבוא אליה ואלוהים הולך עימם. יש בזה שוני ממערכות היחסים שבין שבטים אחרים ואלוהיהם בארץ כנען. רוב אלי כנען היו אלים טריטוריאליים ופונקציונאליים, כלומר הם התייחסו למקום מסוים, היו בעלי כוח מסוים ותחום התמחות מסוים. למשל: עשתורת הייתה אלת הפריון. בעל, אל המלחמה, הגשמים, הסופות והרעמים וגם עסק בחקלאות וכיוצ"ב.

 

לעומתם, האל העברי: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו' 3).

מצד אחד, השכינה שהיא הפן האלוהי שפעולותיו מתגלות לבני אדם, שורה בבית המקדש בירושלים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (תרומה: שמות כ"ה 8).

כלומר, לא רק בבית החומר, אלא גם ובעיקר ברוחם של בני האדם.

אבל נאמר גם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (תצוה: שמות כ"ט 45).

כלומר, הפולחן הדתי העברי יכול להתקיים בכל אתר, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו. יש להזכיר זאת למי שפועלים להקמה חומרית מחודשת של בית המקדש בירושלים.

"ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" (ויצא: בראשית כ"ח 12).

 

חלום יעקב הוא גרסה נוספת של הבטחת האל לעמו הנבחר. לכל אחד מהאבות ניתנה הבטחה לריבוי העם העברי. לאברם ניתנה ההבטחה בברית בין הבתרים (לך-לך: בראשית ט"ו). אצל אברם מדובר בעיקר בריבוי כמותי. ליצחק ניתנה ההבטחה בישיבתו בגרר, בזמן הרעב הגדול שהיה בימיו. גם אצל יצחק יש הבטחה לריבוי כמותי, אבל בתוספת הבטחת איכות:

"ונתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (תולדת: בראשית כ"ו 3-4).

יעקב, בדרכו מבאר-שבע לחרן, מקבל הבטחת ריבוי והבטחת איכות, שהיא על פי ניסוחה כוללת יותר:

"ונברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך" (ויצא: בראשית כ"ח 14).

יש אומרים כי נתברכו או נברכו פירושו שהכול יכרעו ברך בפני העם העברי. אנו אומרים שמדובר בלשון ברכה, כלומר בנתינה.

 

אצל אברם ניתנת ההבטחה במחזה ואצל יעקב בחלום. בשני המקרים ניתנות ההבטחות בחזיון פנימי שהוא בעל תוקף אמוני מחייב. חלומו של אברם מפורט יותר מזה של יעקב. חלום יעקב פשוט יותר, מופשט ובעל מגמה אוניברסאלית. אולי זוהי הסיבה לכך שזכה להתייחסויות רבות בספרות, בשירה, באמנות הפלסטית, ולפירושים רבים.

 

ברוחו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, אפשר לומר: העלייה בסולם היא דימוי להסלמה במתח הארוטי. אלוהים הוא בחלום מושא אהבה של המאמין. ההתקרבות אל האלוהים מגיעה לשיאה ברומו של הסולם. שם מתקיים האיחוד הנשאף עם מושא החלום. החלום מגלם משאלה לרוב-אונות והנצחת העצמי בדורות הבאים. קארל יונג, תלמידו של פרוייד, היה עשוי לומר: החלום מגלם תיאור דרגות האנושיות. מן היצר והחומר ההיולי שבתחתית הסולם, אל הרוח שבמעלה הסולם.

 

הקבלה, בדרך כלל, מתייחסת לתמונת הסולם כאל המחשה של עולם הספִירות האלוהי (במקור היווני - ספֵירות). בהקשר לזה מופיע בה גם דימוי האילן ההפוך, ששורשיו באל וענפיו יורדים אל העולם הזה. כמו-כן נמצא במקורות שונים, החל במסורות מזרחיות, תיאור תנועה מעגלית ספירלית, עולה כלפי מעלה, המקבילה לתיאורי הספירות היווניות.

מדוע תחילה עולים המלאכים בסולם ואחר כך יורדים? הרי מלאכים באים מלמעלה, ולכאורה ראוי היה לכתוב שתחילה הם יורדים ואחר-כך עולים? אומר רד"ק שהכול לפי התלמדות האדם. שתחילה עליו לעלות בסולם לדרגת ההנהגה העליונה, שהיא הנהגת העולם. כשהוא מגיע לדרגה העליונה, עליו לרדת אל העם. אפילו בפירוש זה, שהוא לכאורה מתקדם בעניין יחסי מנהיג-מונהג, התבנית ההיררכית שלטת.

 

פירוש זה עלול ליצור זיקה מעוותת בין תמונת הסולם לייעודו של העם העברי כמתנשא מעל לאחרים: "והנה יהוה ניצב עליו..." (ויצא: בראשית כ"ח 13). האל עומד בראש סולם המלאכים וגם עומד מעל יעקב לשומרו. האל עומד על יעקב להנהיגו, ויעקב עומד מעל משפחות האדמה להנהיגם. יש פה חשש להתנשאות ויוהרה, שאולי סותרים את בסיס הפירוש של רד"ק.

 

לכן אפשר לטעון שמעלתו הגבוהה של המנהיג ודרך ההנהגה המתקדמת פירושה היכולת לתקשר עם הסביבה, בתנועה מתמדת של עליה וירידה בסולם היחסים עם הזולת. בתנועה זו משתתפים הכול - המנהיג והמונהג. מנהיג מתקדם הוא שליח ציבור, וזה שהגיע למצב של קבלה עצמית, שבו הוא מוכן לא רק לעלות בסולם ההנהגה, אלא גם לרדת בו ולוותר על המנהיגות הפורמאלית. באותו אופן אפשר לראות את יחסי היוצר וקהלו. מראש אנו מניחים כי היוצר העומד על במת היצירה, הוא כמו כהן הדת של האמנות. היוצר הוא שליח הציבור. היוצר הוא מנהיגה של היצירה, והיא הסולם שבאמצעותו נוצר הקשר שבין היוצר לבין קהלו.

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

13. שיחת חולין

כתיבה: לי-ים תירוש. בימוי: ירדן לב.

שחקנים: לי ים תירוש (פרופסור). דניאל לבנון (עוז יעוז).

(פרופסור נכנס נושא שקית זבל. עוז יעוז נכנס נושא מזוודת-מסע)

 

פרופסור: הי! עוז יעוז היקר! שלום! מה שלומך הבוקר?

 

עוז יעוז: אצלי הכול מעולה! למה שלא יהיה מעולה? אין שום סיבה בעולם שאני יכול לדמיין שבה יהיה לא בסדר... ואיך אצלך פרופסור?

 

פרופסור:  האמת... לא משהו...

 

עוז יעוז: העסק שלי כל כך מצליח, הוא פשוט מזרים הכנסות בלי סוף!

 

פרופסור: רגע... שאלת מה שלומי... התחלתי להגיד שלא משהו בגלל ש...

 

עוז יעוז: ואשתי, איזו נשמה טובה! מטפלת בילדים כל כך יפה! אני אין לי זמן למסכנים הקטנים האלה אתה מבין? בגלל העסק! כבר סיפרתי לך מה מייצרים אצלי במפעל?

 

פרופסור: אז בקיצור, בזמן האחרון יש לי כאבים חזקים בגב. הגיל אתה יודע, אני בקושי מצליח ללכת... והרופא.. הוא אומר ש...

 

עוז יעוז: המפעל שלי פרופסור, מייצר חלקים משומשים שמשתמשים בחלפים מקושקשים שמתחברים לתוך ברגים משופשפים שתופסים את האוויר שמצטבר בקירות פלסטיק.

 

פרופסור: הרופא אומר שכנראה אני אצטרך ניתוח. עכשיו אני, אתה שומע? אני בגילי ניתוח זה לא דבר פשוט וגם אחרי זה תקופת שיקום ארוכה.

 

עוז יעוז: קירות פלסטיק פרופסור אתה מבין??? איזו המצאה גאונית! זה כמו קירות אמיתיים רק בחיקוי. מה שאומר שזה רבע מחיר... סתם! עבדתי עלייך, איזה רבע מחיר! זה עשירית מחיר! אני לא משלם כלום על החומרים! ואני מעסיק במפעל שלי רק עובדים זרים. אתה יודע איזה זולים החבר'ה האלה??? בתנאי עבדות הם מוכנים לעבוד!

 

פרופסור: אתה יודע, באוניברסיטה לא משלמים כל כך הרבה כסף. משכורת שם זה לא מי יודע מה, מה גם שאני עשיתי את הטעות של מדעי הרוח. שמה אנחנו לא שווים הרבה... חרא של פנסיה, חצי פנסיה אני אצטרך אולי על מטפלת שתהיה לי אחרי הניתוח... זה תקופת שיקום ארוכה אתה מבין?

 

עוז יעוז: וכל ארגוני זכויות האדם האלה יכולים להמשיך לבלבל בביצים עד מחר! הם לא מבינים שבשביל הסינים האלה זה מכרה זהב! בשבילנו זה אולי גרושים אבל בשבילם הם חוזרים אחרי כמה שנים שלא ראו את המשפחה שלהם ויכולים לבנות איזה וילה בצ'יינה אתה קולט?

 

פרופסור: בגלל הכאבים האלה אני כמעט לא יוצא מהבית. הנה עכשיו יצאתי מהבית רק כדי לזרוק את האשפה ובמקרה אני פוגש אותך כדי שנשוחח. זה פשוט אני מתעניין בשלומך כי אתה שכן שלי כבר הרבה שנים.

 

עוז יעוז: ראית איזה אנשים הארגוני זכויות אדם האלה??? מנסים לתפוס טרמפ על חשבון עובדים זרים שעובדים קשה וקורעים את התחת. כאילו מישהו מהתאילנדים האלה מצליח לקרוא מה כתוב בשלט שהם מחזיקים בהפגנות. הכול פוליטיקה אתה מבין, יש אנשים שקשה להם לראות שלאחרים טוב.

 

פרופסור: אני דווקא אין לי הרבה כסף, זה בגלל מדעי הרוח הבנת? עכשיו אמרתי לעצמי, נו מילא, אין לי הרבה כסף אבל לפחות יש לי את הבריאות שלי אתה שומע?

 

עוז יעוז: יש כאלה שלא מבינים את העולם פרופסור, תאמין לי... הם לא מבינים שזמנים השתנו ואנחנו לא כמו פעם, השתנינו, היום זה כפית-ליזם... הכול כפית-ליזם...

 

פרופסור: אז זהו, שאמרתי שלפחות בריאות אבל עכשיו גם זה אין. כי כל היום אני לוקח משככי כאבים ואני צריך לעבור ניתוח שהוא מסובך עם תקופת החלמה סופר ארוכה.

 

עוז יעוז: אתה מבין איזה עם יש לנו? איך השפה שלנו שולטת אפילו בתפוצות? המציאו שיטה כלכלית שמבוססת על התחמן שורד וקוראים לזה בעברית! כפית-ליזם. איך הצליחו ככה להכניס לכל העולם את המילה כפית אה?! זה בגלל שמי שמצליח בשיטה הזו מאכיל את כולם חרא בכפית, אז קראו לזה ככה, כפית-ליזם... אפילו באמריקה קוראים לזה ככה אתה תופס את זה???

 

פרופסור: עכשיו גם יש לי עוד כל מיני צרות עם כספים שאני חייב על הלוואות שלקחתי בזמנו על האוטו והמחקרים שהייתי צריך לממן בעצמי לאוניברסיטה... מדעי הרוח זה לא משהו בכלל.

 

עוז יעוז: ואני גאה פרופסור. אני גאה שאני מנחיל את השיטה הזו אפילו לילדים שלי שירשו אחרי את הניהול של המפעל. הראשון שייקח בזה חלק יהיה הבן הגדול שלי דן!

 

פרופסור: אבל אתה, הבן הגדול שלך קוראים לו אלי.

 

עוז יעוז: אחרי שדן ייכנס לעניינים ואלי יסיים צבא הקטנצ'יק הוא גם ילך בעקבותיו.

 

פרופסור: דן ילך בעקבותיו, דן אצלך זה הקטנצ'יק.

 

עוז יעוז: וכמה כסף נגלגל לכל השושלת, פרופסור... כמה כסף! אימפריה! משפחת יעוז תהיה אימפריה כלכלית! והכול בזכות ניצול האוויר שבפלסטיק!

 

פרופסור: אני מקווה שאני אצליח לשלם מספיק כסף לפיליפינית שתטפל בי... אתה יודע, אלה מסכנים אלה, באים לארץ בתנאי עבדות, עושים עבודה שאף אחד לא רוצה לעשות בשביל גרושים... אבל אצלי זה לא יהיה, כמה שאני מרושש אני אדאג לפיליפינית שיהיה לה מספיק שכר.

 

עוז יעוז: אך איזה יום יפה פרופסור. איך אני אוהב לשוחח איתך ככה בבוקר כשאנחנו נפגשים, איזה שכנים קרובים אנחנו.

 

פרופסור: בשביל זה אני שמח שאני צריך לזרוק את האשפה מדי פעם, שככה אני פוגש אנשים קרובים כמו שכנים יקרים כמוך... רק חבל שאני במדעי הרוח... ושאין לי הרבה כסף... ושעכשיו אני צריך ניתוח מסובך עם תקופת שיקום ארוכה...

 

עוז יעוז: לא נורא פרופסור, העיקר הבריאות! יום טוב שיהיה לך!

 

פרופסור: יום טוב שכן יקר.

 

(עוז יעוז יוצא. פרופסור בוהה אחריו)

קישור קבוע
סיגלית: אני מודל 86

גם לי יש מזדה 2 שקניתי לעצמי מכספי הפיצויים על השואה שהגיעו אלי מגרמניה דרך סבא וסבתא מהצד הפולני שנפטרו בזה אחר זה. אבי היה הראשון למות מסרטן בגיל 32 או 34, לא זוכרת. אני יודעת שהייתי בת שנתיים וחצי. הוא זכה לתואר האצולה הישראלי "חלל צה"ל" בזכות מחלת הסרטן שהוענקה לו על-ידי היחידה 669 בה שירת. הוא היה גבר-גבר. כש-669 הוקמה הוא כבר היה קצין בצנחנים ובכל זאת התמיין ליחידה והתחיל בה מסלול צבאי מחדש.

 

מיד כשחלה במלנומה תבע את זכויות היוצרים על המחלה מהצבא והם שילמו, וממשיכים לשלם גם היום, לאחר שהגרורות התפשטו לבלוטות הלימפה ולבסוף למוח שגמר את הסיפור. את התואר הראשון שלי במקרא קיבלתי במתנה על הסרטן של אבא שלי, כולל מלגת מחייה בסך 2500 שח בחודש. משתלם להיות בת של חלל צה"ל.

 

אז בזכות השואה קמה מדינה ובזכות השואה אזרחי המדינה משלמים לאוניברסיטה. רגע, לא, השואה זה האוטו, לא האוניברסיטה. האוניברסיטה זה הסרטן.

אז אחרי שהוא מת מתה אימא שלו. שואה שלמה היא שרדה אבל כשהבן שלה מת היא החליטה למות גם, ואחריה צ'יק צ'ק מת בעלה. מילא הילד אבל בלעדיה כבר לא היה יכול. שניהם חולי לב וניצולי שואה, היא מאושוויץ והוא פרטיזן, ואני נותרתי עם ירושה מכובדת, דירה משלי, תואר ראשון בחינם וחצי משפחה מחוקה.

 

חלמתי להיות שחקנית וכמו שאומרים על הדור שלי החלום הזה הלך איפשהו לאיבוד בתיכון. מאוד קל ללכת לאיבוד בתיכון של תחילת שנות האלפיים בתל-אביב. יש שם סמים, לחץ מההורים (דור שני, להם זכויות היוצרים על דור הY), חוסר וודאות קיומי, ניתוק מהמציאות ופערים סוציו-אקונומיים בלתי ניתנים לגישור. היו הצפונים והיו הדרומיים והקבוצות השיקו בקושי, ואני הייתי פריקית, לא כאן ולא כאן, אאוטסיידרית, ביישנית, נבוכה ואבודה.

 

אימא שלי תמיד אמרה שצריך לשמור על אופציות פתוחות. שאני צריכה לעשות 9 יחידות בגרות ריאלית למקרה שבעתיד ארצה ללמוד מקצוע ריאלי. אימא זה כמו פרסומת. לפעמים אתה קונה בגללן ולא יודע למה. קנו אותך. כך מצאתי את עצמי יושבת בביתה של מורה פרטית בגודל של שתי מורות לכימיה בצפון הישן של תל-אביב, משלמת 100 ש"ח כדי להיאבק בחוסר חשק במשך שעה שלמה בחלבונים וגזים אצילים. ואני בכלל רציתי להיות שחקנית.

 

תמיד רציתי להיות שחקנית אבל אימא אמרה 9 יחידות ריאליות. לא רציתי להתגייס ואימא אמרה שצריך לשמור על אופציות פתוחות כי אולי בעתיד ארצה להתקבל לעבודה הדורשת שירות צבאי ואז לא אוכל כי לא עשיתי צבא. אז התגייסתי. אחרי שלבשתי את המדים בפעם הראשונה והבטתי במראה לא יכולתי לדבר כל היום. לא הצלחתי להבין למה אני שם. בשביל המדינה? בשביל אימא? בשביל תעשיית הנשק? מי בעצם מרוויח מכך שאני צועקת "הקשב המפקדת"?

 

את הצבא עזבתי אחרי שנה. קראו לי שמאלנית יפת נפש, קראו לי משתמטת, הכול אמת ויציב. אם האופציה של שירות לאומי הייתה נגישה יותר עבורי, סביר להניח שהייתי עושה זאת. אבל אנחנו דור הY, לא סגורים על עצמנו, שום דבר לא באמת חשוב לנו. והאופציה לא הייתה נגישה מספיק לדור העצלן שלי, לא למגזר החילוני שלו בכל אופן (חבל). בואו ננסה להבין למה הדור שלנו כל-כך עצלן.

 

אומרים שאין לדור הY זמן לחלום. לדעתי לאף אחד אין זמן לחלום. יש תמיד איזו סברה שבעבר היה יותר טוב. זה לא נכון, אנשים תמיד עבדו קשה: "בזיעת אפך תאכל לחם". זמן הוא פריווילגיה של עשירים מאז ומתמיד. לדעתי זה הרבה זמן שאין תקווה. לדעתי החיים בישראל שוללים כמעט לחלוטין כל סיכוי להיות חופשי. חופשי לחלום. לא מדובר בזמן לחלום אלא באפשרות תודעתית לחלום. המציאות בישראל, מציאות של חברה כובשת וכוחנית, חברה מיליטנטית ושוללנית, חברה שאין בה תרבות ויש בה מנת יתר של "ביטחון" מדיני, ביטחון שככל שהחשיבות שלו גדלה כך פוחתת ומצטמצמת חשיבותו של הביטחון האישי, הביטחון העצמי, המשפחתי, הקהילתי, הלאומי.

 

דור הY הוא דור שהיה צעיר מאוד בזמן האינתיפאדה הראשונה. סבא שלי, היווני, לא זה שמת אחרי אשתו, למרות שגם הוא היה ניצול שואה. זה שמת בגיל 79, כאילו לא היה מוכן להגיע לגיל 80, ולפני אשתו אשר חיה עד היום נפלא גם בלעדיו. סבא שלי, השריונר הגאה שלחם בכל מלחמות ישראל, היה מכנה אותי אינתיפאדה. אז, כשהייתי קטנה, לפני שהייתי בתיכון, לפני שהפכתי אדם מסוגר וביישן, הייתי עושה רעש כמו אינתיפאדה. אז אנחנו דור הY גדלנו בחברה כובשת מצד אחד, מקדשת השואה מצד שני, חיים בפרדוקס מתחסד ובלתי אפשרי, פרדוקס מובנה במציאות בה אנו מתנהגים בגזענות כלפי עם אחד בעודנו רוכבים על גזענות שננקטה כלפינו כתירוץ.

 

לא רק לדור הY, לכולנו בישראל היום יש עודף בכל, ובזול, עודף של תרבות זולה, עודף של שפה זולה, של זילות השפה, עודף של פרסומות, סיסמאות, חדשות, טלוויזיה, פוליטיקאים, "ספינים" המוגדרים ככאלה בריש גלי. אלה האחרונים הם המילה האחרונה בתעמולת הון-שלטון, שהיא מכונה משומנת הפועלת מעצמה, מייצרת יום ולילה רעשי רקע בשלל שכבות וגוונים, רעשי רקע לנוער, למבוגרים, לילדים, וגם לאותו בן 30 שאין לו חום גבוה והוא ישן בחדר נעוריו שמעולם לא עזב. כי רעשי הרקע אומרים לו שהוא לא באמת יכול. הם סוגרים על התודעה שלו פן תחרוג מגבולותיה המוגדרים והמותרים, פן תלך במחוזות לא לה ואולי בטעות תיתקל בכיבוש.

 

(סיגלית <פסבדונים>. בוגרת תיאטרון החדר)

קישור קבוע

הולך ברגל בדרך לתחנת רכבת ההגנה בדרום תל אביב. כמעט תשע בבוקר. השמש כבר יצאה. רציתי להתחמק ממנה ועברתי למדרכה ממול, המוצלת. הראש שלי רגיש לשמש והכובע היה עמוק בתיק. אמרתי לעצמי שממש מתאים לי כובע קאובוי, כובע הקש שאני תמיד לוקח איתי לטיולים. אולי אמצא איזו חנות לקנות בה אחד כזה, אבל בעצם אין סיכוי. הכול פה פיצוציות ושווארמות. מי חושב באזור הזה על כובע קאובוי של טיולים? למי יש ראש לטיולים?

 

כבר כמעט ירדתי מכל עניין הכובע ואני עולה על גשר השלום בדרך לתחנת הרכבת, ואז אני רואה בפינה, במרכז הגשר, נגן חצוצרה, יושב על כסא קטן והכובע שדמיינתי לעצמי תלוי לידו. "תגיד, אפשר לקנות ממך את הכובע?" שאלתי, והוא מחייך אלי , מנותק מכל הבלגן, והטרוף שמסביבו, בחיוך שהוא אי של שפיות, טוהר וניקיון, בלב הבלגן. הוא מחייך אלי ואומר, "באמת? אתה רוצה לקנות את הכובע שלי?" חשבתי שהוא בטח עומד לדפוק לי מחיר מופקע, אבל איפה? זה שליח אלוהים, פשוט ואמיתי, ושוב הוא שואל אותי, "אתה באמת רוצה לקנות את הכובע? למה?"

 

אז סיפרתי לו. סיפרתי לו שאני נוסע למדבר, לערבה, לעבוד ואין לי כובע וראיתי את הכובע שלו ואמרתי לעצמי שזה הכובע שאני צריך. "עשר שקל", הוא אומר לי, "שים פה במזוודה". בעוד אני חופר בכיס ומחפש את המטבעות, הוא אומר לי, "אני ינגן שיר בשבילך". וה"בשבילך" היה מודגש מאוד, כי זה היה מפגש אינטימי בין שתי נשמות, שתי נשמות שיצאו מהמרוץ. מפגש אינטימי במקום הכי סואן בארץ, גשר ההגנה, מעל איילון, ביום ראשון בבוקר, בשעה תשע, וחיילים חולפים במהרה, מכוניות פולטות פיח ועוקפות זו את זו, ממהרות לדרכן והוא מנגן שיר, בשבילי, והוא מקרב את החצוצרה לפיו והצלילים נובעים, ואני מחבר צליל לזיכרון וצליל הנשיפה הופך לשיר מוכר, I did it my way. פרנק סינטרה.

 

מישהי זורקת מטבע לתיבה ואני עומד שם, עם מוצ'ילה על הגב, מכנס קצר, כפכפים, חולצה קרועה. גבר בן 35 שהתפטר לפני חודש מהעבודה כי נמאס לו לשבת מתחת למזגן מול מחשב בתוך משרד ולחכות לגיל שישים, בדרך לקיבוץ בערבה, אלוהים יודע מה לעשות שם, וחיוך מתפשט על פני, חיוך שעולה מהבטן, למעלה אל הלחיים. חיוך שהוא לא מהחוצה פנימה, אלא מבפנים החוצה. ואני חושב שאלוהים שלח אלי את הכובען המנגן הזה. I did it my way, הוא אומר לי. יא אללה, באמת I did it my way. זה היה שליח אמיתי והוא הוציא אותי להרפתקה הזו וניגן לה את אות הפתיחה.

 

(יוני כפרי, חבר קבוצת המנחים בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

"גיבסון בר-אל הצליח לתת לדרמה חזות חדשה ומרעננת. זוהי בהחלט הצגה מעניינת ומגרה, שמצליחה בשפתה התיאטרונית המיוחדת"

(שי בר-יעקב, "ידיעות אחרונות")

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

קבוצת "אורתו-דה"

ניהול אמנותי ינון צפריר

מוצ"ש, 16.11.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 50 ש"ח במקום 70 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 15.11.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

אורתו-דה: אבנים

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום ד', 20.11.2013 , 20:30, צוותא, תל אביב

תודה לתיאטרון החדר.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 23.11.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪. למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים להשיג אצל לירון: 04-9914222 ואצל איריס 052-845-9444.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום.

 

AUF WIEDERSEHN

אני נרגש להזמין אתכם לערב אישי מאוד עבורי, בו תעלה היצירה. זוהי עבודת סולו שנוצרה בשיתוף מיכל הירש שמופיעה בה. היצירה עלתה בגרסה מוקדמת שלה בפסטיבל המחול הבינלאומי בביטום, פולין, 2013, ועכשיו היא עולה לראשונה בארץ. אשמח מאוד לראותכם!

מופעים קרובים בתיאטרון תמונע

10.11.13 ראשון 20:00.  08.12.13 ראשון 20:00.  קוד הנחה... J

תומר הוא בוגר תיאטרון החדר 2007.

 




















עצומה - יידיש

בימים אלה, על רקע השיח על בריחת מוחות והגירת צעירים, נאבקת עמותה קטנה בעקשנות על קיומה במדינת ישראל, ועל פועלה התרבותי הייחודי בלב תל אביב. עמותת "יונג יידיש" ("יידיש צעירה") www.yiddish.co.il  ...

(המשך... לחתימה)

 

המרכז לתיאטרון של עכו

בכורה: "משפחה ברשת"

שיתוף פעולה בין רקדניות ושחקנית ובין בימאית לכוריאוגרף. מסע צבעוני רב המצאות המחבר בין אמניות המופע בנקודות השקה לא צפויות.

רעיון ובימוי: אסנת שנק. כוריאוגרף: רן בן דרור.

רקדניות יוצרות: תמר בר ניב, מיכל אגסי, מירב אלחדף, תחיה סולימן

בכורה במרכז לתיאטרון של עכו:

7.11 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו

בכורה בתל אביב:

13.11 | רביעי | 21:00 | אולם ענבל, ת"א

המרכז לתיאטרון של עכו

04-9914222, 04-9813834,

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

וינסטון סמית: שלום, שקרים וטיפשות

איש אחד אמר פעם:

"למלחמה יש מחיר והוא נורא

אבל גם לשלום יש מחיר ואנחנו מוכנים לשלם אותו".

מאז המון טיפשים אומרים את המשפט ונושמים לרווחה.

אם תשאלו אותם, יאמרו: "כמובן שאנחנו רוצים בשלום, אבל...",

ואז הם משמיעים שורה של טיעונים כנגד השלום.

אולי באמת "כולם רוצים בשלום",

אבל רבים מדי מאמינים שהוא לא אפשרי.

הם אומרים: לשלום יש מחיר והמלחמה היא הכרח קיומי.

הם אומרים: אנחנו רוצים בשלום אבל לא מאמינים בו.

אף אחד לא מודה שהוא לא רוצה בשלום,

חוץ מכמה טיפשים וישראלים.

האמונה שמלחמה היא רע הכרחי,

הולכת יד ביד עם האמונה שלמלחמה יש מחיר נורא.

מי שמאמין כי לשלום אין מחיר,

מניח מראש שהמלחמה היא כשל אנושי ולא הכרחי.

רק למלחמה יש מחיר והוא נורא.

לשלום אין מחיר,

לבד מהמחיר שהמלחמה ממשיכה לגבות מאיתנו

גם אחרי שהבאנו את השלום.

אין מחיר לשלום. השלום קיים, וכשהוא קיים, הוא מובן מאליו.

-------------- -------------- --------------

היציאה הסודנית של מאירה לפידות

האישה הכי מושמצת באינטרנט הישראלי (כך נקבע ב"צינור לילה" של ערוץ 10), מכה שוב.
היציאה הסודנית היא קטע למיטיבי צפייה ובעלי קיבה קשיחה.






















-------------- -------------- --------------

וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ

(תפילה זכה, מחזור יום הכיפורים)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il