ולפעמים מישהו נפגע
במאי, מנחה, מורה, מדריך, בוסים בכלל וראש ממשלה בפרט, כולם בעלי תפקיד סמכותי וככל האדם נוטים למעשי כשל מעת לעת. כשהם נכשלים במילה או בפעולה כלשהי, התגובה הנפוצה אצל הקהל היא צחוק. סטנדאפיסטים מתפרנסים על חשבון כשל לשון או מעידה אחרת של אישי ציבור. הם עושים מזה קטע ושורת המחץ מפילה את הקהל בצחוקים.
מורה טועה במילה והכיתה כולה פורצת בצחוק רועם. לפעמים, בעת הישמע הצפירה או שירת ההמנון בעצרות יום הזיכרון בבתי הספר, יש מי שמתאפקים לא לצחוק ולפעמים הצחוק פורץ שלא ברצונם. שחקן מציג קטע רציני וטעון והוא משקיע את כל כולו בהצגה. כוונתו ליצור קטע דרמטי ופתאום הקהל צוחק.
הצחוק יפה לבריאות, כך אומרים. הוא טוב כי הוא משחרר מתח, גורם להקלה נפשית ופיזית. על מנת שהצחוק יתפרץ חייבים להתקיים מטעני מתח עצורים או לפחות חייב להיות גורם הפתעה, שהוא לעצמו מעלה מתח שדורש שחרור.
בעלי סמכות יוצרים סביבם מתח קבוע. כל הנחייה או פקודה היורדת מלמעלה למטה, יוצרת אצל המונחה טיפה של התנגדות המוצאת את משכנה במערכת האישית ומצטרפת לטיפות הבאות, עד לפיצוץ המשחרר, במעשה של תוקפנות או בצחוק.
אומרים לנו שבעלי סמכות צריכים לדעת להתמודד עם לחצים. ובכן, אלא אם כן הם עשויים אבן, אף אחד מהם לא ממש מצליח "להתמודד" בהצלחה עם לחצים. הם חייבים לעשות לעצמם טיפול מונע ושוטף, כל אחד בדרכו. הם נעשים חולים מזה והם מתנקמים ונוצר מעגל מטריד של סמכות-מתח-שחרור-סמכות וחוזר חלילה.
לפני שאתם צוחקים לכישלונו של הזולת, עצרו לרגע וחשבו: האם הצחוק הזה עלול לפגוע בו? כי אם כן, הרי הצחוק שלכם הניח את היסודות למלחמה עתידית שבלי ספק תבוא עליכם בהתקפת פתע מהצד הנפגע ואז אולי לא הוא ולא אתם לא תבינו מדוע זה קרה.
"מה? אתה מבקש מאיתנו לוותר על הספונטניות שלנו?"
"כן. אם התגובה שלכם עלולה לפגוע בזולת, וותרו על הספונטניות, עצרו את המתח בתוככם ושחררו אותו במועד מאוחר יותר, כאשר תעסקו בכל עיסוק שבו אפשר לתעל אנרגיה ממתח ליצירה וזה יקרה במוקדם או במאוחר והיצירה תתעשר מכך".
"ומה אם אי אפשר להתאפק?"
כמעט בכל מקרה אפשר להתאפק. המצב היחיד שבו ממש קשה להתאפק הוא "מצב כפית", כלומר, חבר האנשים המסוים הזה הגיע למצב של עייפות כללית ומתח מצטבר בעוצמה כזאת שאפילו אם יציגו בפניהם כפית פשוטה, הם יתפרצו בצחוק.
יש מקרה אחד שבו אפשר ורצוי לצחוק על חשבונו של הזולת: אם הזולת הוא ראש ממשלה או מנהיג ציבורי אחר והוא אינו נוכח במקום וגם זאת בתנאי שאתם חיים בחברה שבה מותר לצחוק על מנהיגים, כי הפרט הזה לא מובן מאליו. בחברה חופשית מנהיגים אוהבים שסטנדאפיסטים צוחקים עליהם. זו להם ההוכחה שהם נמצאים במרכז תשומת הלב הציבורית. ובכלל, מנהיגים מעדיפים את הצחוק, המרגיע את ההמונים, על פני המחאה המטרידה את השלטון.
