הצטרפו לאיגרת השבועית

"ספר המעגל הפתוח - מרתק ומאתגר!" (פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב)


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 11 . 14

-------

לימודי משחק ובימוי

טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------
העלמה והמוות

מוצ"ש, 16.11.2013, בשעה 20:30

-------
להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: הצחוק משחרר
•   טאל לוי: שיטת אוריין - המעגל הפתוח: תזה (5)
•   פרשת השבוע: 8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו
•   מונודיא 2013: 14. תעני לשאלה
•   יואב איתמר: פולנייה
•   סיגלית: נמלה פועלת
•   מיכאל פבזנר: מי רננים
•   פינה חמה ליוצר/ת: דני ליטאי ז"ל
•   פירור: חייזר
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות קצר

ולפעמים מישהו נפגע

במאי, מנחה, מורה, מדריך, בוסים בכלל וראש ממשלה בפרט, כולם בעלי תפקיד סמכותי וככל האדם נוטים למעשי כשל מעת לעת. כשהם נכשלים במילה או בפעולה כלשהי, התגובה הנפוצה אצל הקהל היא צחוק. סטנדאפיסטים מתפרנסים על חשבון כשל לשון או מעידה אחרת של אישי ציבור. הם עושים מזה קטע ושורת המחץ מפילה את הקהל בצחוקים.

 

מורה טועה במילה והכיתה כולה פורצת בצחוק רועם. לפעמים, בעת הישמע הצפירה או שירת ההמנון בעצרות יום הזיכרון בבתי הספר, יש מי שמתאפקים לא לצחוק ולפעמים הצחוק פורץ שלא ברצונם. שחקן מציג קטע רציני וטעון והוא משקיע את כל כולו בהצגה. כוונתו ליצור קטע דרמטי ופתאום הקהל צוחק.

 

הצחוק יפה לבריאות, כך אומרים. הוא טוב כי הוא משחרר מתח, גורם להקלה נפשית ופיזית. על מנת שהצחוק יתפרץ חייבים להתקיים מטעני מתח עצורים או לפחות חייב להיות גורם הפתעה, שהוא לעצמו מעלה מתח שדורש שחרור.

בעלי סמכות יוצרים סביבם מתח קבוע. כל הנחייה או פקודה היורדת מלמעלה למטה, יוצרת אצל המונחה טיפה של התנגדות המוצאת את משכנה במערכת האישית ומצטרפת לטיפות הבאות, עד לפיצוץ המשחרר, במעשה של תוקפנות או בצחוק.

 

אומרים לנו שבעלי סמכות צריכים לדעת להתמודד עם לחצים. ובכן, אלא אם כן הם עשויים אבן, אף אחד מהם לא ממש מצליח "להתמודד" בהצלחה עם לחצים. הם חייבים לעשות לעצמם טיפול מונע ושוטף, כל אחד בדרכו. הם נעשים חולים מזה והם מתנקמים ונוצר מעגל מטריד של סמכות-מתח-שחרור-סמכות וחוזר חלילה.

 

לפני שאתם צוחקים לכישלונו של הזולת, עצרו לרגע וחשבו: האם הצחוק הזה עלול לפגוע בו? כי אם כן, הרי הצחוק שלכם הניח את היסודות למלחמה עתידית שבלי ספק תבוא עליכם בהתקפת פתע מהצד הנפגע ואז אולי לא הוא ולא אתם לא תבינו מדוע זה קרה.

 

"מה? אתה מבקש מאיתנו לוותר על הספונטניות שלנו?"
"כן. אם התגובה שלכם עלולה לפגוע בזולת, וותרו על הספונטניות, עצרו את המתח בתוככם ושחררו אותו במועד מאוחר יותר, כאשר תעסקו בכל עיסוק שבו אפשר לתעל אנרגיה ממתח ליצירה וזה יקרה במוקדם או במאוחר והיצירה תתעשר מכך".

"ומה אם אי אפשר להתאפק?"
כמעט בכל מקרה אפשר להתאפק. המצב היחיד שבו ממש קשה להתאפק הוא "מצב כפית", כלומר, חבר האנשים המסוים הזה הגיע למצב של עייפות כללית ומתח מצטבר בעוצמה כזאת שאפילו אם יציגו בפניהם כפית פשוטה, הם יתפרצו בצחוק.

 

יש מקרה אחד שבו אפשר ורצוי לצחוק על חשבונו של הזולת: אם הזולת הוא ראש ממשלה או מנהיג ציבורי אחר והוא אינו נוכח במקום וגם זאת בתנאי שאתם חיים בחברה שבה מותר לצחוק על מנהיגים, כי הפרט הזה לא מובן מאליו. בחברה חופשית מנהיגים אוהבים שסטנדאפיסטים צוחקים עליהם. זו להם ההוכחה שהם נמצאים במרכז תשומת הלב הציבורית. ובכלל, מנהיגים מעדיפים את הצחוק, המרגיע את ההמונים, על פני המחאה המטרידה את השלטון.

קישור קבוע

(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)

 

אמיר אוריין - תפיסתו האישית ופועלו (המשך)

 

...באתר האינטרנט של אוריין ותיאטרון החדר, תחת הכותרת "תיאטרון ככלי טיפולי", ישנה התייחסותו למושג "טיפול", מתוך דבריו ברב השיח - "תיאטרון כתיקון עולם".

(רב השיח התקיים בחסות האגודה הישראלית לקידום חקר התיאטרון והאוניברסיטה העברית, הר הצופים 12-14.6.2012, כ"ב-כ"ד סיוון, תשע"ב, 2012):

 

"טיפול הוא התערבות במצבי משבר או חסר, התערבות מתוך הסכמה הדדית, לפעמים בכפייה. כל התערבות יוצרת תחילה התנגדות ברמה פסיכו-פיזית. תהליך טיפולי כולל גם ביטוי למצבי ההתנגדות. כל יצירה היא תהליך טיפולי - ליוצר ולקהל. כל חשיפה ליצירה היא תהליך טיפולי. על כן, כל צורות היצירה הידועות הן כלים טיפוליים, בלי הבדל תחום פעולה או סגנון, כולל דת, מדע ותרבות. אמנות היא טיפול עומק במטרה ליצור תיקון אישי וחברתי." (מקור)

 

לסיכום, תפיסתו של אוריין ובעקבותיה שיטתו, הן ייחודיות בנוף עולם התיאטרון בישראל. כתלמיד לפסיכולוגיה בעברו שהתנסה בעצמו בטיפול פסיכואנליטי, אוריין נותן מקום נרחב לתהליכים האישיים הנוצרים בעת הלימוד את שיטתו.

בהמשך המחקר ניתן יהיה לראות את השפעות השיטה, מבחינת תהליכים פסיכו-דינאמיים ותהליכים אישיים ובין-אישיים נוספים...

 

(עמ' 9 בתזה. המשך יבוא. בפעם הבאה: השיטה ואני)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל-עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (וישלח: בראשית ל"ב 4).

 

מיהו יעקב, המוגדר כאחד מאבות האומה, ואשר שמו השני, ישראל, הוא גם שמה של מדינת ישראל? הוא יוצא מבטן אמו רבקה, אוחז בעקב אחיו הבכור עשיו. שם מתחיל המאבק שבין יעקב לעשיו. הוא קונה מאחיו את הבכורה בנזיד עדשים. הוא שותף למעשה התרמית של אמו בקבלת הברכה, ברכת הבכור, מיצחק אביו. הוא עובד עשרים שנה אצל לבן הארמי. ארבע-עשרה שנים תמורת בנות לבן, לאה ורחל, ושש שנים תמורת צאן ורכוש. לבן הארמי מרמה אותו בנשים ובשכר ויעקב מתחכם ללבן בעניין הכבשים. הוא מציע לקבל רק את הכבשים הנקודים וגורם לכבשים להיוולד עקודים נקודים וברודים. כביכול, לבן הארמי ויעקב הם בבחינת מצא מין את מינו.

 

יש מחזוריות זוגית בחייו של יעקב: יעקב משיג את הבכורה פעמיים. פעם אחת הוא קונה אותה מעשיו בנזיד עדשים. פעם שנייה הוא מקבל אותה בברכת יצחק אביו. הוא מתחתן פעמיים. האל נגלה אליו בחלום פעמיים. פעם אחת בחלום הסולם, בדרך מבאר-שבע לחרן, ופעם אצל לבן הארמי, בעזיבתו את לבן בדרך לארץ כנען. יעקב הופך לישראל פעמיים. פעם אחת אחרי המאבק עם המלאך במעבר יבוק. פעם שנייה במפגש עם האל בבית-אל.

 

יעקב אוסף את רכושו ואת הנשים ומתכנן בריחה מפני לבן הארמי. לבן הולך לגזוז את הצאן ואז: "ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה" (ויצא: בראשית ל"א 19).

 

לבן רודף אחרי יעקב. ביום אחד הוא איבד עובד חרוץ וערמומי כיעקב, את שתי בנותיו וגם את התרפים, האל הביתי הקטן שלו. לא ברור על איזה אבדן הצטער לבן יותר. לא נותר לו אלא לדרוש את התרפים.

 

"ורחל לקחה את-התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא" (שם: ל"א 34).

 

אומר רש"י: להפריש (להוציא) את אביה מעבודה זרה נתכוונה.

בילקוט שמעוני, פרשת ויצא, רמז קל, נאמר: "מה הן תרפים? שוחטים אדם בכור, ומולקים את ראשו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבים על ציץ הזהב שם רוח הטומאה, ומניחים אותו תחת לשונו ונותנים אותו בקיר, ומדליקים ומשתחווים לו והוא מדבר עמם שנאמר, כי התרפים דברו און (זכריה י' 2), לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב ולא עוד אלא להכרית עבודה זרה מבית אביה".

 

אחר כך לבן הארמי ויעקב אבינו רבים ומתפייסים ומקימים גל-עד. לבן קורא למקום "יגר שהדותא" ויעקב קורא למקום גלעד. "שהדותא" פירושה "העדות" ופירוש הצירוף בעברית הוא "גל העדות". זוהי הופעה נדירה של מילה בארמית בשלב מוקדם כל כך של כתיבת התנ"ך. "שׂהדותא" מזכירה את הביטוי "שׂהדי במרומים", כלומר, עדי במרומים, הוא אלוהים. שׁהיד, המת על קידוש השם, הוא בערבית העד המעיד במותו על אמונתו. זאת בעקבות "השׁהאדה", העדוּת, אחת מאמונות היסוד של האסלאם (בלוג השפה העברית, רוביק רוזנטל).

 

יעקב קורא למקום גלעד. שם הם עורכים סעודה נאה, וגורל התרפים לא נודע מאז. האל העברי ודאי התמוגג למקרא התיאור המשעשע של התרפים, האל המשפחתי שנגנב והושם בכר הגמל כשאחוריה המכובדים של רחל מכסים עליו. האל העברי לעולם לא ימצא את עצמו במצב מביש כזה. הוא מראש דאג ליצור לעצמו דמות מופשטת כה מאיימת ורבת רושם, שעל דעת איש לא יעלה לגנוב אותו או להתיישב עליו. הסיפור מרמז לתרבות המגוונת של פולחני אלים, הנפוצה באזור זה, במקביל לפולחן האל יהוה.

 

"אלילים זה אחד מעשרה שמות מגונים שנתגנתה בהם עבודה זרה לשם מעשיה. אלילים על שם שהם חלולים, פסל על שם שהם נפסלים, מסכה על שם שהם ניסוכים, מצבה על שם שהם עומדים, עצבים על שם שנעשים פרקים פרקים, תרפים על שם שהם מרקיבים, גילולים על שם שהם מגועלים, שיקוצים על שם שהם משוקצים, חמנים על שם שהם עומדים בחמה, אשרים על שם שהם מתאשרים מאחרים. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה תחילתם אלילים הם, אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלוהות."

(ספרא, קדושים, פרשה א', ד"ה וידבר ה)

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

14. תעני לשאלה

כתיבה ובימוי: צליל חרלופסקי. משחק: מיכל קציר.                  

(הדמות עומדת אל מול הבוחנים אותה. היא נשאלת שאלה.

הטקסט הוא זרם אסוציאציות הנולד באותו רגע בראשה)

 

מה?! "מה התהליכים שהובילו להקמת המדינה?" כן, תהליכים. מה התהליכים? תעני לשאלה. למה את לא עונה? את יודעת את התשובה. ידעתי.

 

מפוזרת. שלומפרית. בלגניסטית. שכחנית. בינונית. משתדלת. מתאמצת. משתדלת.

המאמצים שלך ראויים לשבח. יש לי סחרחורת. הכול מסתובב לי. אני מאבדת את שיווי המשקל. בא לי להקיא. יש לי בחילה. אני אזוקה. עצורה. אוזקים אותי בידיים. אוזקים אותי למיטה. אני לא יכולה לקום. הרגליים משותקות. הפה משותק. הראש משותק. אין רגש. אני לא בן אדם. רובוט.

 

קיבלתי מאסר. אני חייבת לציית. לציית לחוקים. לציית למשטר. לציית. לציית. לציית. לציית. חייבת לציית. קיבלתי חנינה. הזדמנות שנייה. התנאים השתפרו, אבל עדיין אני חנוקה. לא מצליחה לנשום. חבל כרוך על הצוואר שלי. לא יכולה לשחרר אותו. כל בוקר. כל בוקר אני מנסה להרפות אותו ממני. ואז הוא חונק אותי בבטן. הבטן חנוקה. זועקת. נקרעת לגזרים. חתיכת בטן ועוד חתיכה. דם משפריץ לי לפנים. אני לא יכולה לראות. דם. הדם מכסה את הפנים שלי. מכסה את כולי. אין לי בטן. אני מתה. הגוף שלי בוכה. הגוף שלי רוצה למות.

 

לקחו לי את החיים. את המשפחה. את עצמי. את הזמן שלי. זמן. אין לי זמן. לעבד אין זמן. אין זמן לחשוב. אין זמן ליצור. אין זמן לקלל. אין זמן להפליץ. אין זמן לנשום. אין זמן לזיין. לציית. לציית לחוק, למשטר. פשיסטים. אני רובוט. אני רובוט אוטומטי נשלט על ידי פשיסטים. תעבוד! תעבוד רובוט מזוין! אתה חייב לעשות את העבודה שלך!! אתה לא יכול להיות אחר! אתה צריך להיות בדיוק כמו כל הרובוטים האחרים! אם אתה לא מתאים נחליף אותך ברובוט אחר! נשמיד אותך! נרמוס אותך לחתיכות! בורג קטן קטן ומזורגג במערכת. אפס.

 

אין לי מיקוד. אין לי סדר. אין לי ארגון. אני לא מתאימה.

תעופי מפה! לא רוצים לראות אותך יותר פה בחיים. את בינונית. את מהווה איום למשטר. את אסון. האמיני לנו, אנחנו יודעים  בדיוק מה טוב בשבילך. איך את צריכה להיות. אבל את עקשנית מטומטמת שכמותך, ממשיכה בשלך. מפקפקת. איך את מעזה?

 

תיעלמי. תתאדי. תתאבדי ובכלל, תעופי מפה. צאי לגלגול אחר. אין לך פה מקום. אם היינו יכולים היינו בועטים בך. בכל חלק של הגוף הנרפה שלך. איבר, איבר, עצם, עצם.

את חייבת לציית. לציית לחוקים. לציית למשטר. גם הבטן שלך יודעת. מה את בסך הכול? רובוט. תעבדי! תעבדי! תעני לשאלה. מה התהליכים שהובילו להקמת המדינה?

קישור קבוע

אֵין שׁוּם דָּבָר מִינִי

בְּבִטְנֵךְ הָרוֹפֶסֶת מִבַּעַד לַחֻלְצָה.

גַּם הַחור שֶׁנִּפְעַר בְּאֵזוֹר הֶחָזֶה

לא מְשַׁדֵּר אֶת מַה שֶׁאַתְּ רוֹצָה.

 

הַנַּעֲלַיִם יְקָרוֹת זֶה נָכוֹן

אַךְ הַמִּכְנָסַיִם הַיְּרֻקִּים רָאוּ יָמִים טוֹבִים יוֹתֵר

וְגַם תְּכוֹל הַקָּפּוּצ'וֹן

וְהַשֵּׂעָר הַמִּתְקַצֵּר -

 

יִשַּׁרְתָּ אֶת הַחֻלְצָה לְפֶתַע, תּוֹךְ סִימוּס

זֶה מוֹכִיחַ שֶׁיֵּשׁ בְּךָ עוֹד מְעַט נִימוּס

אַךְ סַנְטֵרֵךְ כָּפוּל וְצִפָּרְנֵךְ לא עֲשׂוּיָה

וְהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁיֵּשׁ כָּאן בְּעָיָה.

 

אוּלַי הַבְּעָיָה הִיא רַק בְּמַבָּטִי

אֲשֶׁר כּוֹפֶה עָלַיִךְ סֵדֶר חֶבְרָתִי.

קישור קבוע
סיגלית: נמלה פועלת

אני שונאת אתכם. מסתכלים עלי בבוז. את לא שווה את הזמן היקר שלנו, אתם אומרים ללא מילים, במבטיכם המאוכזבים, המקורבנים, המתנשאים. כשאתם מדברים ביניכם, וכשזה עלי – אני יודעת שזה עלי. כשאתם מדברים ביניכם עלי, הצחוק החד בעיניכם נשלח כמו קרן לייזר מסרט אקשן בדיוני, מנסר בלאט את הבלטות אשר תחת נעלי המשופשפות, ואני צונחת בנפילה אינסופית אל תהום הבושה, בושה של אובייקט שאין לו אחיזה. זאת אני.

 

גופי נשאר עומד מולכם כשהיה. איתן כמו סלע העומד עיקש אל מול אותם גלים המכים ומתרסקים עליו רגע אחר רגע, לילה אחר לילה, ואפילו לא איכפת לו כבר שהגיע בוקר והים שקט. גופי עומד מולכם ולא מרפה. משחרר את הנפש שתצלול לה מטה מטה וממשיך לפעול מכוח האבסורד. האבסורד שאנחנו בני אדם בונים קירות כדי שלא נצטרך לחשוב יותר מדי. בונים קירות וצובעים אותם לבן נקי, כדי שזירת הקרב היומיומית שלנו זה בזה תהיה מה שאתם קוראים "נעימה". מעבידים זה את זה בדיכוי כי שנוכל להיות מדוכאים גם אנחנו. כלואים עמוק בתוך מנגנון הרס עצמי הולך ומשתכלל, מנסים בכוח לדחוק את הקץ שיגיע בין כה וכה בזמנו.

 

הכיתה מוארת לבן בהיר, הלוח מעוטר בשרבוטיי העקומים, ואת החלונות מכסים וילונות כהים. אתם ישובים מולי זוגות זוגות חסרי רחמים. האופק שלכם נמצא בקצה אפכם או בתחת של הכוסית שיושבת לפניכם. חזירים מרושעים, קופים מדברים, תאווי בצע ומחרחרי ריב. אינטרסנטיים, משובטים, מתוכנתים, משוכפלים. יצירי ערי שינה חסרות עניין או יופי, קורבנות העולם הזה המגושם, המסורבל, חסר החן והפנים, שורות של עבדים כמו בקן נמלים צועדות מפה לשם משם לפה. יושבות כמה שעות. וכל העת בוהות במסכים קטנים אל תוך הזיות. דתיים מזוינים.

 

בסופו של יום, מה שמצחיק הוא שאני כלל לא שונאת אותם. אני אוהבת אותם בכל ליבי. אולי לא כרגע אך מחר בבוקר, כשניפגש שוב לשחר של יום חדש, גופי יחייך אליהם ואיתו גם נפשי. כי הם הטעם בחיי. הם הסיבה לקום מוקדם וללכת לישון מאוחר. כי הם כאן ועכשיו וזה הזמן לחיות, למרוד, לשנות ואולי אפילו לטובה, את עצמי, אותם, את אותן בלטות אשר תחת נעלי המשופשפות. גם אני נמלה, אני פועלת, הולכת לעבוד. אם הייתי יכולה הייתי מבקשת להיות מהנמלים שיוצאות מהקן לתור אחר מזון או אולי לצורכי ריגול ומחקר. אבל כבר יש לי עבודה. אני מורה.

 

(סיגלית <פסבדונים>. בוגרת תיאטרון החדר)

קישור קבוע

הסאגה על תאגיד "מי רננים", או: מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?"

 

א.

  היה הייתה מדינה שמוריד הגשם נהג בה בנוקשות ושלמרות תפילותיהם ותחנוניהם של תושביה, הוא היה ממטיר עליה מִמְטָרִים אך במשורה. מדינה שבקיץ קמלו אחרוני חרוליה, אלו שחודשים ספורים קודם לכן, כיסוה במופע קצרצר, במרבד צבעוני. "חבל על כל טיפה!" נהגו השלטונות להכהות ולהתרות בנתיניהם ומשהגיע זה החיסרון עד נפש, גזרו גזרה, שכל נתין שיפרוק עול וישתמש במצרך היקר הזה לשם מותרות הרחצה או ההתענגות על גינה פורחת, ישלם כפל כפליים.

 

  איש היה באותם ימים, איש שכבר מילדותו חונך לסחוט את טיפת המשחה האחרונה משפופרת משחת השיניים, שלא להירתע מעגבנייה שרקבובית קלה כבר פשטה בה, ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, איש שהחיסכון היה טבוע בדמו וכדי-כך נעשה אדוק באמונתו שזכה לקיטונות של רותחין בשל בגדיו הבלויים ובשל אותו חיסכון, כמעט נזירי, במים. אך ככל שהרבו להוכיחו כך התקשה ועמד במריו ולא זו אף זו, שכן מצא בגזרות הזדמנות כיצד להתחכם ולהכות במלעיזים במגרשם. הו, כן! וכך, תוך פיתוח מערכת לשימוש במי מזגן, הפריח את גינתו כאילו לא ידעה מחסור מעולם. ראו הללו ויתקנאו ויחלו אף הם לתחבל תחבולות, כיצד להשתמש במי המזגן או במים ממקורות שקודם לאותם הימים נדחו מחמת המיאוס.

 

  והתופעה רחבה, וככל שרחבה, אחזה מעין תחושת חוסר אונים מוזרה בשלטונות. והפקידים היו פוסעים בארשת פנים זעופה אנה ואנה, לא יודעים נפשם, כאילו חרבה ושממון אוחזים במסדרונותיהם. "אנו מחויבים להתייעל!", הטיחו אגרופיהם בחלל החבוט, "אנו מחויבים למקסם רווחים!" היו קוראים תוך הטחת ראשיהם בקירות. או-אז גמלה בליבם החלטה לגזור על הציבור גזירה חדשה, הלא היא  גזרת התאגידים.

 

  והנה, כדבר שבוע בשבועו, ניגש האדם לתיבת הדואר, דלה ממנה את שלל דרישות התשלום, ניגש לביתו ופרשן על השולחן. והנה, מביניהם, הבליח אחד, מצודד  בשמו: "מי רננים". פתח את המעטפה ודלה ממנה טופס אפרורי, חף מרננה, שבסופו היה נקוב תשלום שהתקרב לארבע ספרות. הפך האדם את הטופס, הפכו שוב, אך לא מצא בו כל נחמה.

 

  והאיש התכרכם, ופניו רעים, הייתכן שהוא, שכל כך אדוק במצוות החיסכון במים, הפך, באחת, לאחד המתהוללים? אולם מאידך, כמו אוויר זקוק היה לשקט ולשלווה, ועל-כן, הבליע את עלבונו ושילם.

 

  וחלפו חודשים רבים והיה משלם ומבליע עלבונו והנה, בבוקר לא בהיר, אחר שדלה את הטופס, החליט, וזאת לפנים ממנהגו, לסקור את תוכנו, והנה כמו טיפת רעל, נוספה על הסכום שלו הורגל, אם-כי לא בחמדה מרובה, תוספת של כמאה שקלים תמימים!

 

  והוא כבר לא יכול היה להבליג וכשהכעס מחרחר בנפשו, ניגש למחרת היום, לאולם מרתפי שבו עשרות פקידים וחיכה, כשהטופס בכיסו, לתורו. "אבל תן לי להסביר לך", תובעים היו הפקידים מן הצרכנים המתוסכלים שלמולם, "לא, לא הבנת אותי, תן לי להסביר לך שוב!" תבעו שוב ושוב, לנוכח מלמוליהם העילגים, במן מבט של פצחני מחשבים הניצבים מול ילידים כהי חשיבה והנה מגיע תורו.

 

"במה אני יכולה לעזור?" חייכה הפקידה כלפיו, חיוך מלא ברצון טוב.

"תראי", התרכך למראה, "כבר מספר חודשים אני מקבל חשבונות מוגזמים, בלתי סבירים"

"מספר צרכן", נקבה בקרירות.

שלה את הטופס, וסקרו: "הא, הנה: שלוש שבע..."

"כמה נפשות אתם?" שאלה בעודה מעלעלת בצג.

"אנחנו?" נפעם, "הא... אנחנו נפש אחת". 

"תסביר לי את זה בבקשה", ביקשה ביבושת.

"הא, כן", חש שהוא הולך ומסתבך, "לפעמים אני ככה ולפעמים ככה שזה אומר שאני ככה וגם ככה".

"אז אתה ככה, ככה", סבה ידה במין הערכה לא מעריכה שכזו. "טוב, תשמע", קצרה רוחה מפני עוד אחד מכהי השכל ורפי הנפש שממלאים את ימיה בשיממון, "אתה צריך לבדוק שלושה דברים. אלף, אם אין נזילה. בית, אם אין גניבה וגימל, וזה כמעט לא סביר, שהמונה לא תקין. לשם כך אתה צריך לבדוק אם הצריכה המופיעה בטופס מתאימה למה שמופיע על המונה. הבנת, או שאני אחזור?"

 

"הבנתי", פלט בחצי פה, נפגע קמעה מהנימה הנישאה שבה סיימה דבריה, וקם.

"ותבדוק מי זה אנחנו", סנטה בו בשמץ חשד בעודו פוסע לעבר היציאה.

 

  חזר האדם לביתו, היטיב אוזניו, שמא למרות הקפדתו היתרה, רחש לו במסתרים איזה זרזיף נעלם, אך לא שמע דבר. ושמא אכן מתבצעת דרך קבע איזו גניבה, ובידי מי? האם ה"אני" כלומר ה"אנחנו" שלו הוא אכן "אני" המשותף לו ולאיזה דייר הולל המסתמא בין הקירות, במגירות? במגירות נפשו? הו, הרי אלו מחשבות הזויות, מייסרות, חולניות. פנה אפוא לאפשרות השלישית. נטל את הטופס, ניגש עימו לקדמת החצר, הרים את מכסה המונה והנה, לא האמין למראה: שכן המספר שהופיע על גבי הטופס גבוה היה פי כמה מן המספר שהופיע במונה! האם המונה אינו תקין? תהה, לא כי, וזה דבר שכלל לא הועלה בדעת איש, הטופס שהוא אוחז בידו אינו תקין! ללא שהיות, עשה פעמיו ל"מי רננים" שנית.

  

  ושוב הוא באולם ההומה מפקידים השבים ומפגיעים בנתינים אשר למולם: "אבל אתה לא מבין! אבל תן לי להסביר לך!" עד שהנתין אשר מולם נשאר מזוגג מבט ובארשת פנים של מי שזה עתה התחוור לו שהוא אידיוט מוחלט, עוזב בפנים נפולות את המקום.

 

 "תראה", התנשם, משהגיע תורו, לנוכח פקיד חמור סבר שניצב עתה למולו, "בדקתי אם יש התאמה בין מה שרשום במונה לבין מה שרשום כאן בטופס ועלי לציין", נפנף בו, "שמה שמופיע כאן בשורה התחתונה", הצביע עליה בחימה כבושה, "זה... זה...", הרעיד, "הזוי!"

 

  דומה שבהלת-מה אחזה בפקיד שמיד שב והתבצר מעבר למסך המחשב. "בוא, בוא נראה מספר צרכן?", תבע

"הא, הנה: שלוש, שבע...", גרס בקול.

"כתוב כאן", נקב הפקיד משאך סיים לגרוס כמו היה חצץ בפיו את המספר, "שהמד שלך נמצא בתוך מחסן ועל-כן אינו נגיש!"

"מה!", תמה, "והרי המד שלי לא יכול להיות בתוך מחסן".

"מדוע?", שאל הפקיד בחצי פה.

"כי אין לי מחסן!", חרץ.

"בוא, בוא לא נתלהט", שמר הפקיד על קור-רוחו, "ראה, עלינו להיות צמודים לכתוב. כל שנאמר הוא שהמד שלך נמצא בתוך מחסן, האם הבנת?", עלה בעיניו הברק הזה של מי שמנסה לראות באחר אח ורע להבנת הנסתר.       

"אבל", כחכך, וכשרוחו מתגמגמת לעט: "אבל... אם אין לי מחסן אז, אז, המד לא יכול להיות בתוך מחסן", סיים במין גיחוך נימוח כשתחושה שדבר מה ברור כשמש, נשגב באופן מכפיר מהבנתו.

 

"ראה", התמלא הפקיד, "למי רננים יש פרוצדורות לכל דבר".

"האם", נדלק ניצוץ של תקווה בעיניו, "זה אומר שתבדקו?"

"זה אומר", הוסיף הפקיד, "שעליך להמתין בסבלנות", חרץ, ואזי בעודו מסב ראשו לעבר קהל הממתינים קרא: "הבא בתור!"

 

  איזו שאלה עוד הייתה תלויה על בדל שפתיו שקפאו, שכן עתה נוספה לתחושת אי-ההבנה המחפירה שאחזה בו, גם תחושת כלימה על כך שהוא גוזל מזמנם היקר של השלטונות, אולם מאידך, האם מה"עליך להמתין בסבלנות" עלה שביב תקווה? שאל עצמו שעה שיצא לרחוב.

 

  חזר אפוא לביתו, לשגרת חייו, ובכדי שלא לתת פתחון פה למלעיזים, החמיר עם עצמו, וגזר על עצמו  אף משמעת מים חמורה. שכן פעמיים יתבעו ממנו דמים, פעם עם לגימתם, ופעם עת השלפוחית תתבע ממנו לשחררם  אל מקום שרק מים רבים יוכלו לכבות את שלהבת ניחוחם...

 

(המשך יבוא)

קישור קבוע

הלך לעולמו בשבוע שעבר. במאי להקות צבאיות, במאי מחזות זמר. אישיות מרכזית בתרבות ארץ ישראל היפה, הפטריוטית, הקואליציונית. השיר הבא יוצא דופן בהפקה יוצאת דופן, מתייחס למחאה האמריקאית של דור הפרחים.

הקלטה ישנה מאד (1972), של השיר "יום יבוא" מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור". להיט ענק באותם ימים. מילים: דן אלמגור (מבוסס על נאומי ד"ר מרטין לותר קינג). לחן ועיבודים: בני נגרי. במאי: דני ליטאי. עם רותי נבון, עוזי פוקס, דודו זר, אברהם פררה ועוד כישרונות מעולים. (להגביר רמקולים כי איכות הקול לא ממש)


קישור קבוע

אי אפשר להסביר לחייזר מה זו אהבה.

לאחר שנתנסה בה כבר לא צריך להסביר.

(א.)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

"גיבסון בר-אל הצליח לתת לדרמה חזות חדשה ומרעננת. זוהי בהחלט הצגה מעניינת ומגרה, שמצליחה בשפתה התיאטרונית המיוחדת"

(שי בר-יעקב, "ידיעות אחרונות")

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. באישון לילה, מזדמן אורח לביתם של פאולינה וחררדו. פאולינה מזהה אותו כמי שעינה אותה ואנס אותה.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, מוטי רוזנצוויג, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

קבוצת "אורתו-דה"

ניהול אמנותי ינון צפריר

מוצ"ש, 16.11.2013, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 50 ש"ח במקום 70 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 15.11.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

אורתו-דה: אבנים

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום ד', 20.11.2013 , 20:30, צוותא, תל אביב

תודה לתיאטרון החדר.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

מוצ"ש, 23.11.2013, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪, קוד: מנוי איגרת החדר.

למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים אצל לירון: 04-9914222 ואצל איריס 052-845-9444.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות,

 

עצומה - יידיש

בימים אלה, על רקע השיח על בריחת מוחות והגירת צעירים, נאבקת עמותה קטנה בעקשנות על קיומה במדינת ישראל, ועל פועלה התרבותי הייחודי בלב תל אביב. עמותת "יונג יידיש" ("יידיש צעירה") www.yiddish.co.il  ...

(המשך... לחתימה)

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אריק סיני: בואו, קחו,

"בואו מוסדות הביטוח הלאומי, מס ההכנסה, וכל שאר תאבי הבצע... וקחו לי את מה שהצלחתי איכשהו להשיג בחיי. 2 גיטרות, הונדה 97 מצ'וקמקת בעיקול. עוד מכונית ששייכת לבנק ומעוקלת... בגדים מעופשים, וקצת כבוד. בואו קחו הכול כמו טורף אכזרי. קחו גם את 20 בני משפחתי שנספו בשואה... את 3 המלחמות שלחמתי בהן... ותפרטו את הכול ל-100 ש"ח שאתם חייבים לי... מדינה ארורה שנולדתי בה אל תוך משטר קג"ביסטי מתמשך... קחו הכול הכול הכול אני כבר אישן במכונית המעוקלת."

(העברה: שאול דישי מצטט את אריק סיני, פייסבוק)

-------------- -------------- --------------

וינסטון סמית: צופה מהצד

התיאטרון הקאמרי מציג "אימא קוראז" מאת ברטולד ברכט, עם תיקי דיין בתפקיד האימא. בשנת 1975 העלתה "הבימה את המחזה עם ליא קניג בתפקיד האימא. גאולה כהן, אז חברת כנסת, כרכה את ההפקה הזאת יחד עם ההפקה של המחזאי יוסף מונדי "מושל יריחו" ודרשה לצנזר את שתיהן בטענה ש"הן פוגעות במוסר הציבורי" (מקור).

הו, הימים הטובים, שבהם פוליטיקאים תקפו את התיאטרון על שהוא עוכר שלווה ופוגע במורל האומה וגם, שומו שמיים! מעודד את הצופה לחשוב על מצבו האזרחי וגם מכניס רעיונות מרי אל מוחו השאנן.

תזכורת:

רק יצירות שהן עוכרות שלווה, הן אלו שראוי להציג ולהזכיר. כל השאר – בידור.

היום אף אחד לא תוקף את התיאטרון. הכול – בידור.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il