אני שונאת אתכם. מסתכלים עלי בבוז. את לא שווה את הזמן היקר שלנו, אתם אומרים ללא מילים, במבטיכם המאוכזבים, המקורבנים, המתנשאים. כשאתם מדברים ביניכם, וכשזה עלי – אני יודעת שזה עלי. כשאתם מדברים ביניכם עלי, הצחוק החד בעיניכם נשלח כמו קרן לייזר מסרט אקשן בדיוני, מנסר בלאט את הבלטות אשר תחת נעלי המשופשפות, ואני צונחת בנפילה אינסופית אל תהום הבושה, בושה של אובייקט שאין לו אחיזה. זאת אני.
גופי נשאר עומד מולכם כשהיה. איתן כמו סלע העומד עיקש אל מול אותם גלים המכים ומתרסקים עליו רגע אחר רגע, לילה אחר לילה, ואפילו לא איכפת לו כבר שהגיע בוקר והים שקט. גופי עומד מולכם ולא מרפה. משחרר את הנפש שתצלול לה מטה מטה וממשיך לפעול מכוח האבסורד. האבסורד שאנחנו בני אדם בונים קירות כדי שלא נצטרך לחשוב יותר מדי. בונים קירות וצובעים אותם לבן נקי, כדי שזירת הקרב היומיומית שלנו זה בזה תהיה מה שאתם קוראים "נעימה". מעבידים זה את זה בדיכוי כי שנוכל להיות מדוכאים גם אנחנו. כלואים עמוק בתוך מנגנון הרס עצמי הולך ומשתכלל, מנסים בכוח לדחוק את הקץ שיגיע בין כה וכה בזמנו.
הכיתה מוארת לבן בהיר, הלוח מעוטר בשרבוטיי העקומים, ואת החלונות מכסים וילונות כהים. אתם ישובים מולי זוגות זוגות חסרי רחמים. האופק שלכם נמצא בקצה אפכם או בתחת של הכוסית שיושבת לפניכם. חזירים מרושעים, קופים מדברים, תאווי בצע ומחרחרי ריב. אינטרסנטיים, משובטים, מתוכנתים, משוכפלים. יצירי ערי שינה חסרות עניין או יופי, קורבנות העולם הזה המגושם, המסורבל, חסר החן והפנים, שורות של עבדים כמו בקן נמלים צועדות מפה לשם משם לפה. יושבות כמה שעות. וכל העת בוהות במסכים קטנים אל תוך הזיות. דתיים מזוינים.
בסופו של יום, מה שמצחיק הוא שאני כלל לא שונאת אותם. אני אוהבת אותם בכל ליבי. אולי לא כרגע אך מחר בבוקר, כשניפגש שוב לשחר של יום חדש, גופי יחייך אליהם ואיתו גם נפשי. כי הם הטעם בחיי. הם הסיבה לקום מוקדם וללכת לישון מאוחר. כי הם כאן ועכשיו וזה הזמן לחיות, למרוד, לשנות ואולי אפילו לטובה, את עצמי, אותם, את אותן בלטות אשר תחת נעלי המשופשפות. גם אני נמלה, אני פועלת, הולכת לעבוד. אם הייתי יכולה הייתי מבקשת להיות מהנמלים שיוצאות מהקן לתור אחר מזון או אולי לצורכי ריגול ומחקר. אבל כבר יש לי עבודה. אני מורה.
(סיגלית <פסבדונים>. בוגרת תיאטרון החדר)
