הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


הסאגה על תאגיד "מי רננים", או: מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?"

 

א.

  היה הייתה מדינה שמוריד הגשם נהג בה בנוקשות ושלמרות תפילותיהם ותחנוניהם של תושביה, הוא היה ממטיר עליה מִמְטָרִים אך במשורה. מדינה שבקיץ קמלו אחרוני חרוליה, אלו שחודשים ספורים קודם לכן, כיסוה במופע קצרצר, במרבד צבעוני. "חבל על כל טיפה!" נהגו השלטונות להכהות ולהתרות בנתיניהם ומשהגיע זה החיסרון עד נפש, גזרו גזרה, שכל נתין שיפרוק עול וישתמש במצרך היקר הזה לשם מותרות הרחצה או ההתענגות על גינה פורחת, ישלם כפל כפליים.

 

  איש היה באותם ימים, איש שכבר מילדותו חונך לסחוט את טיפת המשחה האחרונה משפופרת משחת השיניים, שלא להירתע מעגבנייה שרקבובית קלה כבר פשטה בה, ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, איש שהחיסכון היה טבוע בדמו וכדי-כך נעשה אדוק באמונתו שזכה לקיטונות של רותחין בשל בגדיו הבלויים ובשל אותו חיסכון, כמעט נזירי, במים. אך ככל שהרבו להוכיחו כך התקשה ועמד במריו ולא זו אף זו, שכן מצא בגזרות הזדמנות כיצד להתחכם ולהכות במלעיזים במגרשם. הו, כן! וכך, תוך פיתוח מערכת לשימוש במי מזגן, הפריח את גינתו כאילו לא ידעה מחסור מעולם. ראו הללו ויתקנאו ויחלו אף הם לתחבל תחבולות, כיצד להשתמש במי המזגן או במים ממקורות שקודם לאותם הימים נדחו מחמת המיאוס.

 

  והתופעה רחבה, וככל שרחבה, אחזה מעין תחושת חוסר אונים מוזרה בשלטונות. והפקידים היו פוסעים בארשת פנים זעופה אנה ואנה, לא יודעים נפשם, כאילו חרבה ושממון אוחזים במסדרונותיהם. "אנו מחויבים להתייעל!", הטיחו אגרופיהם בחלל החבוט, "אנו מחויבים למקסם רווחים!" היו קוראים תוך הטחת ראשיהם בקירות. או-אז גמלה בליבם החלטה לגזור על הציבור גזירה חדשה, הלא היא  גזרת התאגידים.

 

  והנה, כדבר שבוע בשבועו, ניגש האדם לתיבת הדואר, דלה ממנה את שלל דרישות התשלום, ניגש לביתו ופרשן על השולחן. והנה, מביניהם, הבליח אחד, מצודד  בשמו: "מי רננים". פתח את המעטפה ודלה ממנה טופס אפרורי, חף מרננה, שבסופו היה נקוב תשלום שהתקרב לארבע ספרות. הפך האדם את הטופס, הפכו שוב, אך לא מצא בו כל נחמה.

 

  והאיש התכרכם, ופניו רעים, הייתכן שהוא, שכל כך אדוק במצוות החיסכון במים, הפך, באחת, לאחד המתהוללים? אולם מאידך, כמו אוויר זקוק היה לשקט ולשלווה, ועל-כן, הבליע את עלבונו ושילם.

 

  וחלפו חודשים רבים והיה משלם ומבליע עלבונו והנה, בבוקר לא בהיר, אחר שדלה את הטופס, החליט, וזאת לפנים ממנהגו, לסקור את תוכנו, והנה כמו טיפת רעל, נוספה על הסכום שלו הורגל, אם-כי לא בחמדה מרובה, תוספת של כמאה שקלים תמימים!

 

  והוא כבר לא יכול היה להבליג וכשהכעס מחרחר בנפשו, ניגש למחרת היום, לאולם מרתפי שבו עשרות פקידים וחיכה, כשהטופס בכיסו, לתורו. "אבל תן לי להסביר לך", תובעים היו הפקידים מן הצרכנים המתוסכלים שלמולם, "לא, לא הבנת אותי, תן לי להסביר לך שוב!" תבעו שוב ושוב, לנוכח מלמוליהם העילגים, במן מבט של פצחני מחשבים הניצבים מול ילידים כהי חשיבה והנה מגיע תורו.

 

"במה אני יכולה לעזור?" חייכה הפקידה כלפיו, חיוך מלא ברצון טוב.

"תראי", התרכך למראה, "כבר מספר חודשים אני מקבל חשבונות מוגזמים, בלתי סבירים"

"מספר צרכן", נקבה בקרירות.

שלה את הטופס, וסקרו: "הא, הנה: שלוש שבע..."

"כמה נפשות אתם?" שאלה בעודה מעלעלת בצג.

"אנחנו?" נפעם, "הא... אנחנו נפש אחת". 

"תסביר לי את זה בבקשה", ביקשה ביבושת.

"הא, כן", חש שהוא הולך ומסתבך, "לפעמים אני ככה ולפעמים ככה שזה אומר שאני ככה וגם ככה".

"אז אתה ככה, ככה", סבה ידה במין הערכה לא מעריכה שכזו. "טוב, תשמע", קצרה רוחה מפני עוד אחד מכהי השכל ורפי הנפש שממלאים את ימיה בשיממון, "אתה צריך לבדוק שלושה דברים. אלף, אם אין נזילה. בית, אם אין גניבה וגימל, וזה כמעט לא סביר, שהמונה לא תקין. לשם כך אתה צריך לבדוק אם הצריכה המופיעה בטופס מתאימה למה שמופיע על המונה. הבנת, או שאני אחזור?"

 

"הבנתי", פלט בחצי פה, נפגע קמעה מהנימה הנישאה שבה סיימה דבריה, וקם.

"ותבדוק מי זה אנחנו", סנטה בו בשמץ חשד בעודו פוסע לעבר היציאה.

 

  חזר האדם לביתו, היטיב אוזניו, שמא למרות הקפדתו היתרה, רחש לו במסתרים איזה זרזיף נעלם, אך לא שמע דבר. ושמא אכן מתבצעת דרך קבע איזו גניבה, ובידי מי? האם ה"אני" כלומר ה"אנחנו" שלו הוא אכן "אני" המשותף לו ולאיזה דייר הולל המסתמא בין הקירות, במגירות? במגירות נפשו? הו, הרי אלו מחשבות הזויות, מייסרות, חולניות. פנה אפוא לאפשרות השלישית. נטל את הטופס, ניגש עימו לקדמת החצר, הרים את מכסה המונה והנה, לא האמין למראה: שכן המספר שהופיע על גבי הטופס גבוה היה פי כמה מן המספר שהופיע במונה! האם המונה אינו תקין? תהה, לא כי, וזה דבר שכלל לא הועלה בדעת איש, הטופס שהוא אוחז בידו אינו תקין! ללא שהיות, עשה פעמיו ל"מי רננים" שנית.

  

  ושוב הוא באולם ההומה מפקידים השבים ומפגיעים בנתינים אשר למולם: "אבל אתה לא מבין! אבל תן לי להסביר לך!" עד שהנתין אשר מולם נשאר מזוגג מבט ובארשת פנים של מי שזה עתה התחוור לו שהוא אידיוט מוחלט, עוזב בפנים נפולות את המקום.

 

 "תראה", התנשם, משהגיע תורו, לנוכח פקיד חמור סבר שניצב עתה למולו, "בדקתי אם יש התאמה בין מה שרשום במונה לבין מה שרשום כאן בטופס ועלי לציין", נפנף בו, "שמה שמופיע כאן בשורה התחתונה", הצביע עליה בחימה כבושה, "זה... זה...", הרעיד, "הזוי!"

 

  דומה שבהלת-מה אחזה בפקיד שמיד שב והתבצר מעבר למסך המחשב. "בוא, בוא נראה מספר צרכן?", תבע

"הא, הנה: שלוש, שבע...", גרס בקול.

"כתוב כאן", נקב הפקיד משאך סיים לגרוס כמו היה חצץ בפיו את המספר, "שהמד שלך נמצא בתוך מחסן ועל-כן אינו נגיש!"

"מה!", תמה, "והרי המד שלי לא יכול להיות בתוך מחסן".

"מדוע?", שאל הפקיד בחצי פה.

"כי אין לי מחסן!", חרץ.

"בוא, בוא לא נתלהט", שמר הפקיד על קור-רוחו, "ראה, עלינו להיות צמודים לכתוב. כל שנאמר הוא שהמד שלך נמצא בתוך מחסן, האם הבנת?", עלה בעיניו הברק הזה של מי שמנסה לראות באחר אח ורע להבנת הנסתר.       

"אבל", כחכך, וכשרוחו מתגמגמת לעט: "אבל... אם אין לי מחסן אז, אז, המד לא יכול להיות בתוך מחסן", סיים במין גיחוך נימוח כשתחושה שדבר מה ברור כשמש, נשגב באופן מכפיר מהבנתו.

 

"ראה", התמלא הפקיד, "למי רננים יש פרוצדורות לכל דבר".

"האם", נדלק ניצוץ של תקווה בעיניו, "זה אומר שתבדקו?"

"זה אומר", הוסיף הפקיד, "שעליך להמתין בסבלנות", חרץ, ואזי בעודו מסב ראשו לעבר קהל הממתינים קרא: "הבא בתור!"

 

  איזו שאלה עוד הייתה תלויה על בדל שפתיו שקפאו, שכן עתה נוספה לתחושת אי-ההבנה המחפירה שאחזה בו, גם תחושת כלימה על כך שהוא גוזל מזמנם היקר של השלטונות, אולם מאידך, האם מה"עליך להמתין בסבלנות" עלה שביב תקווה? שאל עצמו שעה שיצא לרחוב.

 

  חזר אפוא לביתו, לשגרת חייו, ובכדי שלא לתת פתחון פה למלעיזים, החמיר עם עצמו, וגזר על עצמו  אף משמעת מים חמורה. שכן פעמיים יתבעו ממנו דמים, פעם עם לגימתם, ופעם עת השלפוחית תתבע ממנו לשחררם  אל מקום שרק מים רבים יוכלו לכבות את שלהבת ניחוחם...

 

(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 11 . 14