הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק שני)
ב.
...חזר אפוא לביתו, לשגרת חייו, ובכדי שלא לתת פתחון פה למלעיזים, החמיר עם עצמו, וגזר על עצמו אף משמעת מים חמורה. שכן פעמיים יתבעו ממנו דמים, פעם עם לגימתם, ופעם עת השלפוחית תתבע ממנו לשחררם אל מקום שרק מים רבים יוכלו לכבות את שלהבת ניחוחם.
ושבועות חלפו, ובאחד הימים עת שב ופרש על שולחנו את שלל תביעותיהם של השלטונות, מזדקרת לעיניו שוב מעטפה שאותיות "מי רננים" משייטות על גביה בחינניות. ושמא נחבאת בה בשורה? התפעם. או-אז פתחה באבחה, ובהולם לב דלה מתוכה טופס חדש. הביט בו והרי הוא ככל הטפסים האפרוריים שמלפניו. מילא, הרהר, עליו להיות תכליתי ולראות מה כתוב בשורה התחתונה. סקר הוא אפוא את השורות ופתע חשך עולמו כי כמו לא היו דברים מעולם, נחרץ שם סכום שלא בייש כלל את קודמיו!
ליבו נקף עתה בעוז, זיעה ניגרה ממצחו. וכשידיו רוטטות, הפך והיפך בו, ובעודו עומד לקורעו בחמת-זעם לגזרים, הבחין בשוליו במספר טלפון. חיש אחז במכשיר וחייג.
והנה אחרי מלאכת ההקשה החוזרת ונשנית עד כלות הכוחות, הגיע ליעדו: "מי רננים עושים את מירב המאמצים, אנא המתן ותענה בהקדם, מי רננים שלך ובשבילך" נשמע קול ידידותי להפליא שלווה במנגינה שנשמעה כפיזוזי גלים עת תנפוש הנפש היגעה בצל שמשייה ביום קיץ לוהט. והפזמון חזר על עצמו שוב ושוב, עד שתרדמה נפלה על האיש.
"כן, במה אפשר לעזור", צייץ לבסוף קול שנשמע לאוזניו כאדווה קלילה.
"הלו, במה אפשר לעזור?", חזר הקול על עצמו בתקיפות.
"הא, כן", נעור, "זה מי רננים?"
"אכן".
"הא, כן...תראי...", התנער משרעפיו, "זה בקשר לחשבון. תראי...", לקח אויר לריאותיו, "החשבון ששלחתם לי זה, זה...", תר אחר ביטוי הולם, "עורבא פרח".
"עורבא מה?"
"פרח! כמו... כמו... פרש עלים! פרח! לא, לא עלים... כנפיים! כמו... עוף! כנפיים! פרח!"
"אדוני תדבר ברור".
"תראי, כבר חודשים אני...", פרכסו ידיו, "אני שמילדות מכווץ שפופרת שיניים בכדי לדלות מתוכה את טיפתה האחרונה.. אני שלמען החיסכון ממצה את המיץ מן הדלוחין ביותר, אז אני מה? פארק המים?"
"מספר צרכן", נקבה בקרירות.
אחז בתיעוב בטופס, שלוש, שבע..."
"אדוני יש לך מחסן בחצר?", שאלה ללא שהות.
"הו, רק לא זה!", התעוררו בו שדונים זעירים, "הרי כבר הייתי אצלכם ואמרתי שאין!"
"תראה, ככה רשום במחשב".
"ומה עוד רשום? שיום-יום אני פותח בצהלה את ארובות השמים? שאני מטביע ללא הרף נחילי פקידים השבים ואומרים "תן לי להסביר לך", במי רננים גועשים?"
"אז אתה מתווכח עם המחשב?"
ויהדהד השם המפורש הזה בליבו וישובו פניו ויתכרכמו, הרי איך יכול הוא לערער על סמכותו של אל יודע-כל שדרכיו הנסתרות נעלות מבינתו של בן-אנוש מצוי?
"הא...לא...", נאלם דום, "אבל, אבל, אולי עם מי שמאכיל אותו", אגר תעוזה.
"על מה אתה מרמז? ", ניצתה, "שאנחנו מה? אנא, דבר בצורה מכובדת".
"הא, לא את, חלילה וחס. אבל...אבל...", נסער, "אפילו אם כבוד השופט העליון יקבע שיש לי מחסן! אז אומר שאין לי ולא היה מעולם!".
"ראה, לפני שנערב את השופט העליון", ענתה בנימה ארסית, "לפנינו עוד פרוצדורה ארוכה. אז אנא, העזר בסבלנות".
פרוצדורה, הדהד בו המושג הנעלה הזה ולרגע ראה למול עיניו מכונה שממדיה בלתי נתפשים, מין מכונה הדשה וגורסת את כל העומד בדרכה. מין מכונה שבאופן מוזר עלה ממנה משהו מערטילאיותו של אותו אל יודע-כל. ואולם, ייחל בלבבו, אפשר שאף כי מתארכת דרכו והוא אובד בין קירות חשוכים וסגריריים, אי-שם בסוף הדרך, עוד ממתין מוצא שיקבלו במאור פנים.
"הבנת?"
"כן", ענה קלושות, משלים עם כך שהבנתו לקויה ביותר, ושעל-כן עליו לשים מבטחו בשלטונות. חרש הניח אפוא, את השפוף על משכבו.
(המשך יבוא)
