"אל תשחק באוכל! תאכל!" – אמירה ידועה לשמצה בקרב תינוקות של בית הוריהם. אבל מחקרים מלמדים שילדים המשחקים באוכל שלהם לומדים טוב יותר ("הארץ"). טוב מאד. אימהות יתחילו לעודד את פעוטות לבחוש בדייסה בידיים חשופות, להתיז מרק על הקירות ולהשליך את הקציצה לרצפה והאם תתמוגג. הוא לומד! הוא לומד!
מהות העניין היא חשיבותו של המבט המתבונן, היד הממששת, האף הקולט את ניחוחות העולם, המחשבה המתעוררת והרגש המלווה את החוויה הכוללת. כלומר, כל משחק מקרי לכאורה, הוא תהליך למידה הכולל תחושה, תמונה מחשבה ורגש – מרכיבי החוויה האישית הפעילה. כל תהליך למידה הוא יצירה. יש להניח שהתינוק, כמו גם המבוגר, חווה התעלות נפשית, רגעית או נמשכת, עם כל גילוי חדש. מהותה של ההתעלות תלויה בתכני הגילוי. אחר כך מתבגרים ויושבים זקופים ליד שולחן האוכל ונוגסים על פי כללי הטקס. תקנות האכילה, יהיו אשר יהיו, נלמדות וממומשות כמובן מאליו.
אדם-יוצר יודע באופן פעיל או אפילו לא מודע, שאין דבר כזה "המובן מאליו". בכל פריט של מציאות קיימת, יש סוד שעדיין לא נתגלה. הסוד הזה הוא חומר הגלם ליצירה.
(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)
השיטה ואני
(מבע אישי)
"שיטת אוריין - המעגל הפתוח" ותיאטרון החדר נגלו אליי ערב אחד, כאשר שאל אותי חבר למקצוע האם אני מכירה את השיטה, משום שמבחן העבודה שאליו ניגשתי למחרת נעשה על-פי שיטה זאת. שם הספר היה מוכר לי מספרייתי, שמכילה גם ספרים שקיבלתי וטרם הספקתי לעיין בהם. אכן, ספר כחול עם מעגל צהוב/אדום/ירוק על כריכתו, שדרכו משתקפת עינו של אוריין, ישב אצלי בספרייה זה שנתיים וחיכה להזדמנות להיפתח.
הדברים הכתובים בספר והצורה שבה הם כתובים, סחפו אותי בשטף ארוך של קריאה, בו גמעתי כמעט את כולו וחשתי שסוף-סוף מצאתי משהו שבאופן מרתק מדבר את השפה שלי.
למחרת הגעתי לאותו מבחן עבודה עם ידע מועט על מה שעומד להתרחש, אך הידיעה המועטה הזאת נסכה בי הרגשה טובה, בשל מהותה. במהלך האודישן שאלו אותי הבוחנים לשלומי, וחזרו והדגישו כי המדובר אינו באודישן אלא ב"פגישת היכרות", והשרו בסטודיו אווירה נינוחה וחברית. בעבודתנו הקצרה ביצענו תרגילים בהם נשאלתי על תחושותיי, רגשותיי, מחשבותיי ונתבקשתי לאלתֵר. המבחן נמשך כשעתיים והם נפרדו ממני באמירה שהיה מאוד נעים להכיר אותי, גם אם נתראה בעבודה וגם אם לא. את העבודה לא קיבלתי, אך נשארתי בתחושה טובה והרגשה שזאת היא לי דֶלת חדשה לצעוד בה.
בעקבות זאת העמקתי את הקריאה בספר, וחיפשתי מידע באתרי אינטרנט. האתרים הרבים הפנו אותי למספר טלפון תל-אביבי מקומי, ללא אתר אינטרנט. כשהתקשרתי, ענה לי אוריין ברוגע ובנעימות, ומששמע על ניסיוני המליץ לי לבדוק הצטרפות לקורס בימוי/הנחיה. הוא הזמין אותי לפגישת היכרות בת שעה וחצי-שעתיים, וביקש שאבוא עם רעיון ליצירה.
לפגישת ההיכרות הגעתי עם רעיון יצירתי שישב בראשי זה זמן מה. בצורה מהירה למדי פיתחנו אותו לפי "מרכיבי האירוע האמנותי" (אוריין 1998, עמ' 17) שבשיטה, לכדי אירוע אמנותי. השעה הקלה הזאת גרמה לי לתחושה שעולמי הפנימי, התחבר עם המודע שלי וקיבל חיים בעולם היצירה המציאותי.
בעקבות הפגישה ניצבתי בצומת שבה התלבטתי בין שתי דרכים שאותן רציתי ללמוד במטרה לפיתוח עצמי. כאדם שעוסקת בגוף ובריקוד כל ימיי במקביל להתפתחות אקדמית, לימודי התואר השני בלסלי נראו לי מתאימים לי באותה עת, כי רציתי ללמוד את התנהגות הגוף מן הנפש. מן הצד השני, בהיותי אמנית מופיעה נמשכתי להתנסות בקורס שמתקיים בתיאטרון החדר ולעבוד באמצעותו על ביסוס עבודתי כיוצרת.
לבסוף התחלתי את לימודי התואר בלסלי (ספטמבר 2010), אך המשכתי לחשוב רבות על התכנים הנלמדים בתיאטרון החדר. מאז השיחה הראשונה עם אוריין, צורפתי אל רשימת המכותבים של התיאטרון, וכך בחודשים הראשונים ללימודיי בלסלי קראתי את התכנים המועברים, התעדכנתי במתרחש בתיאטרון והגעתי מספר פעמים למפגשי "המליאה", שמתקיימים אחת לשבועיים כבר למעלה מ-20 שנה, ומהווים "דלת פתוחה ליוצרים ולצופים"
במהלך החודשים האלה נוסד לתיאטרון אתר אינטרנט. בעמודיו השונים נכתבו טקסטים כמו: "הלימודים מכוונים לכול יוצר/ת במה ומסך, מורים/ות וכל מי שתפקידם/ן מייעד אותם/ן להופעה בפני קהל, וכל אדם באשר היא/הוא אדם הרוצה לשפר את חייו ולהעצים את יכולותיו"
כמו כן פורסמו תכנים שמהם למדתי שאנשים שחווּ את השיטה עברו דרכה משהו משמעותי מאוד. במשפטים אלה ובטקסטים שונים אחרים באה לידי ביטוי האווירה הכללית בתיאטרון, שנסכה בי תחושה שיש מקום בו חיה וקיימת השקפת עולמי.
לימודי הטיפול בכלל ולימודי הטיפול בהבעה וביצירה בפרט, לוקחים את הלומדות לרבדים עמוקים בחייהן הנפשיים, ומעלים בהן תכנים אותם חשוב לעבד בעבודה פרטנית. בעקבות לימודיי, תוכני תת-המודע שלי החלו לבעבע בתוכי בחודשי הלימוד הראשונים, תוך שהתלבטתי באיזו צורה של עבודה פרטנית אני רוצה לעבדם, אם בעבודה פסיכולוגית דינאמית או שמא תנועתית, והחלתי לחשוב על עבודת יצירה פרטנית בתיאטרון החדר, ככלי לעיבוד התכנים הללו.
החלטתי שמפגש אישי אחד-על-אחת יתאים לי ביותר. לפני כשנה וחצי התחלתי בפגישות אישיות דו-שבועיות עם אוריין, לפי השיטה, בתיאטרון החדר, שבמהלך השנה השנייה ללימודי הטיפול הפכו לשבועיות. המחשבה על התבוננות בתהליך שאעבור כנושא למחקר, עלתה לי כבר בתחילת התהליך, וכך תיעדתי את התהליך בעוד נאמר לי כי השיטה ייחודית ועוד לא נכתב הרבה אודותיה. במהלך התהליך המקביל שחוויתי עם הלימודים ועבודתי האישית בשיטה, נוכחתי לראות ולחוות סוגי עבודה שיצרו בי תהליכים נפשיים דומים.
למפגש הראשון שלי בלימוד השיטה, שיפור הופעתי ובתוך כך עבודה אישית על עצמי, חיפשתי טקסט לעבוד איתו, ומצאתי עצמי מתחברת לטקסט שבספר השיטה. הטקסט נכתב במקור על-ידי אוריין בלשון זכר. עיבדתי אותו ללשון נקבה. באמצעות הטקסט הזה, יחד עם משימות תנועתיות וקטעי כוריאוגרפיה שיצרתי, עבדתי במהלך השנה הראשונה ללימודיי בלסלי וללימודיי את השיטה. תוך כדי נתינת ביטוי לתחושותיי, מחשבותיי ורגשותיי דרך אמנות ההופעה על שלל גווניה, ותוך התחברות יצירתית בהווה, בחנתי את ההיסטוריה האישית שלי, את מערכות היחסים שלי ואת ביטויים באישיותי. להלן הטקסט:
את אומרת
את אומרת שאת שואפת להיות מאושרת.
אתמול אמרת שהשאיפה הגדולה ביותר שלך היא להגשים את עצמך.
מה זה? כיצד את עושה זאת?
לא ידוע אם פרח הוורד שואף להגשים את עצמו או להיות מאושר.
היא אמרה: ורד הוא ורד, ואת התפעלת: איזו אמירה מוצלחת. ורד הוא ורד. עצם קיומו הוא תכלית הקיום שלו.
אבל את אומרת שעצם קיומך הוא רק תנאי הכרחי.
מה את עושה?
מתערה בתרבות ובאמנות. מתעמקת בתורת הנסתר. מתעמקת במדע. הולכת בתשובה, חוזרת בשאלה, וחוזר חלילה. מנחשת במזלות, צופה בכוכבים. מבדילה בין קודש לחול. מטילה ספק בין קודש לחול. מקדשת על הדם. מקדשת את האדם. מקדשת את העלה, את האבן, את פיסת האדמה הזאת. צרכנית של אמנים, מדינאים, ספורטאים. חשה בחוסר מנוחה כללי הגובל בהשתוקקות לאיזו ריגשה אחת גדולה, רחבה ועמוקה כאוקיינוס. פעם אַת אוקיינוס. פעם את טיפה באוקיינוס. את מגלה אמירה אחת מוצלחת, נוסחה כללית, מוחלטת. את משחקת תפקידים: את אם, אישה, אחות, חברה, יוצרת, ילדה טובה, ילדה רעה, מפקדת, חיילת, פקידה, אויבת העם, אוהבת העם.
את מוצאת בתפקיד את דמות עצמך.
ובכן, מהי דמות עצמך? האומנם התפקיד הוא הדמות, ונושאת התפקיד רקע?
התפקיד הוא הצליל, ונושאת התפקיד היא צליל-רקע?
(אוריין, 1998, עמ' 28. עיבוד ללשון נקבה - טאל לוי)
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה"(ויחי: בראשית מ"ז 28).
ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי, בברכת יעקב לבניו, ובמותו של יעקב. ספר דברים, החותם את חמשת חומשי התורה, מסתיים בפרשת וזאת הברכה, בברכת משה לשבטי ישראל אשר יצאו מבניו של יעקב, ובמותו של משה.
יעקב הוא עתה אדם זקן ותשוש. ראייתו כבדה וידיו איטיות. לפעמים הוא שוכח שמות. הוא זוכר לפרטי פרטים את טקס הכרזתו כבכור על פני אחיו הבוגר ממנו עשיו. הוא זוכר את השנים שעשה אצל לבן הארמי. את ימי העבודה הקשה והאפורה בשדה עם הצאן, ואת הזיות הלילה על גופה הבלתי מושג של רחל. את אהבתו לרחל שהפכה ברבות הימים למעמסה, ואת גועל הנפש שעוררה בו לאה שהפך ברבות הימים לתשוקה. במושב זקני העדה, ברגע של נינוחות, כשהיין הטוב מפליג בקרביים, היה יכול להתוודות בסוד שאת רחל הוא אמנם אוהב אבל לאה היא אישה חמה, והזקנים היו מהנהנים בראשם בשתיקה, ואחר-כך מפליגים בסיפור שבחי האישה ובאנחות על גורלו העגום של הגבר הבא בשנים. הוא לא זוכר מה אכל לארוחת הבוקר. יוסף מביא אליו את בניו, אפרים ומנשה, ויעקב מתרגש, מחבק ונושק להם. לא ברור האם הוא אמנם מזהה מיהו אפרים ומיהו מנשה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה"(שם: מ"ח 8). תחילה מברך יעקב את מנשה הצעיר. יוסף מתמרמר על כי לא כך נהוג. תחילה יש לברך את אפרים הבכור. יעקב מתרץ ואומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים" (שם: מ"ח 19). רמז ליעקב עצמו, שהיה הצעיר מאחיו עשיו, שנאבק על הבכורה, ולבסוף גנב אותה ממנו, ואולי זהו הזיכרון האישי הקדום על עצמו הקטן שהופך לבכור, שמתערב ומבלבל עליו את דעתו. זה אחד מהמקומות שבהם מועלה מוטיב הצעירוּת כתכונה מועדפת במקרא.
רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.
האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.
בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.
15. הרגלי הצריכה
כתיבה ובימוי: ירדן לב. משחק: משה שבי ואושרית יפה.
(קונה נכנסת לחנות)
מוכר: (נכנס בריצה) שלום!!!
קונה: שלום, יש לך..
מוכר: במה אפשר לעזור לך?
קונה: יש לך קונדישנר נקה7?
מוכר: נקה7, נו, באמת! לא חמודה, נקה7 אין לי. אבל יש לי בשבילך משהו מיוחד.
קונה: תודה, אבל אני אוהבת נקה7.
מוכר: תאמיני לי, זה הקונדישנר שאני ממליץ לכל הבחורות. יש לך מזל היום, נשאר לי עוד אחד אחרון. תראי, תריחי.
(דוחף את הבקבוק אל אפה. היא נאלצת להתכופף לאחור)
קונה: (אומללה) מממ... ריח טוב.
מוכר: אבל את יודעת, תעזבי את הריח, זה קונדישנר שבאמת מפנק לך את השערה ככה כמו שצריך.
קונה: כן, אבל..
מוכר: תשמעי, במקרה, אנחנו, גם בן-זוגי שיחיה וגם אני, ספרים במקצוע. את מדברת פה עם בן-אדם שיודע, שמבין בדברים האלה. תסמכי עלי.
קונה: באמת תודה לך, אבל אין לי צורך. (פונה ללכת)
מוכר: (אוחז בה)חמודה, תקשיבי למה שאני אומר לך. הקונדישנר הזה מכיל תמציות פרחים הולנדים וחמאת שיאה סינית. החומר הפעיל בו מזוקק מצואת נאקות קדושות החיות למרגלות האוורסט וניזונות מפרחי סחלב לבנים בלבד, ומבטיח שהשיער לא יישבר לעולם! הוא מחזק את שורש השערה ולוחם בקצוות מפוצלים.
קונה: (משותקת) מעניין מאוד אדוני. אני קצת ממהרת אז תסלח לי.
מוכר: אין על מה להתנצל כפרה. הוא לא נוסה על בעלי חיים. הנה, תראי, יש כאן את הציור של הארנב הקטן וגם ציור של כדור הארץ קטן. המפעל לא מזרים מי-שופכין לים אלא מתפיל אותם ומשקה איתם עצי איקליפטוס בבתי יתומים. כל האנרגיה שהמפעל צורך מיוצרת באופן בר-קיימא. המפעל בהולנד עובד על תחנות רוח והמפעל בהודו עובד על לוחות סולאריים. גם העובדים במפעל צמחוניים כולם ולא לובשים עור.
קונה: אני בטוחה שמדובר בקונדישנר טוב...
מוכר: טוב?! זה הקונדישנר הכי טוב בעולם! אחד המרכיבים בו הוא שמן עץ התה, סגולות גדולות. הוא שומר על עור הקרקפת מפני קשקשים ומזרים דרכה היישר למוח חומר המאחה שריטות של אל.אס.די. תשמעי לי כפרה, זה הקרם דה-לה קרם.
קונה: אדוני, אני באמת מודה לך על ההסבר וגם על האכפתיות אבל אני פשוט מעדיפה קונדישנר נקה7. עכשיו אם תסלח לי.
מוכר: (מצמיד את הקונדישנר אל הסנטר שלה, מפיל אותה לכיסא) מה נקה7 מה?! נקה7 זה תוצרת הארץ! אני מביא לך כאן קונדישנר תוצרת חוץ, משהו מיוחד, איכותי, לא עושים כאלה בארץ!
קונה: אני מבינה שמדובר במוצר מיוחד...
מוכר: מוצר מיוחד?! זה הקונדישנר הכי טוב שיהיה לך אי-פעם. מפתחים אותו אלכימאים מדרום ספרד. הוא יהפוך את השיער שלך לחי ובעל אוטונומיה. אחרי שתשתמשי בבקבוק אחד מובטחים לך ולצאצאים שלך חיים ללא כינים!
קונה: (משותקת) טוב, טוב, בסדר
מוכר: מאמי, (מפיל אותה לרצפה) את לא עושה לי טובה! אם מישהו כאן עושה טובה זה אני לך. תאמיני לי. ואת תיקחי גם את השמפו! הקונדישנר זה דבר אחד, אבל ברור לך שאת לא יכולה לנתק אותו מהשמפו שלו.
אבל!זה לא חכמה לקנות קונדישנר ללא שמפו. את לא שומעת רדיו? לא קוראת עיתונים? בכל מקום תבדקי ותמצאי שרק חמור עושה חצי עבודה. (דורך על החזה שלה) חצי עבודה! שום דבר לא עושים עד הסוף במדינה הזאת. כולכן חבורה של ליצניות. "אה.. אני רוצה קונדישנר ולא רוצה שמפו!", "לא בא לי קרם לחות!" ישראליות פרות! אני אספר לך משהו... אני הייתי באוקראינה
(תופס בשיערה ומרים אותה לתנוחת ישיבה)
ושמה נשים זה נשים! אין דבר כזה שהציפורניים לא מסודרות טיפ-טופ. זה עם שיודע לעבוד! לא עושה חצי עבודה!
לפני עשרה חודשים שב החו"מ לגבעתיים לאחר שהות מצטברת של שנתיים בברלין. שלושה חודשים ניסה להבין "מה עכשיו" ובתחילתו של החודש הרביעי התקבל לעבודה כמקרין סרטים בסינמטק תל אביב.
"אבל אתה אמן!", תמה מנהל הסינמטק על רצונו של כותב שורות אלו למלא תפקיד זה,
- ועבודת המקרין אינה אמנות?'
משחילתפילם
סרט הפילם עובר מסלול, מבוך של גלגלים, מנופים, קפיצים, מראות, אלומות אור ומגיע אל גלגל האיסוף המתגלגל ואוסף את הצלולואיד שהוקרן כבר. הסרט רץ, אחרי שמונים דקות גלגל האיסוף מלא ויש להחליף לגלגל נוסף, ריק. בזמן ההחלפה הסרט ממשיך לרדת בנחישות ו"נשפך" בלי הפסקה על הרצפה. נושמים עמוק, עוצרים עם היד את הגלגל המלא, מסירים את נייר הדבק שמחבר בין שתי המערכות, מפרידים ביניהן, מוציאים את הגלגל המלא ומכניסים את הריק. מסובבים את הריק מהר מהר עם האצבעות כך שכל הצלולואיד שנשפך על הרצפה יגולגל עליו.
"החיים זורמים לי כמו חול בין האצבעות", אומר אחד הקולגות.
"לנשום עמוק ולהחליף לאט את הגלגל", משיב... (המשך הפוסט)
הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק שני)
ב.
...חזר אפוא לביתו, לשגרת חייו, ובכדי שלא לתת פתחון פה למלעיזים, החמיר עם עצמו, וגזר על עצמו אף משמעת מים חמורה. שכן פעמיים יתבעו ממנו דמים, פעם עם לגימתם, ופעם עת השלפוחית תתבע ממנו לשחררם אל מקום שרק מים רבים יוכלו לכבות את שלהבת ניחוחם.
ושבועות חלפו, ובאחד הימים עת שב ופרש על שולחנו את שלל תביעותיהם של השלטונות, מזדקרת לעיניו שוב מעטפה שאותיות "מי רננים"משייטות על גביה בחינניות. ושמא נחבאת בה בשורה? התפעם. או-אז פתחה באבחה, ובהולם לב דלה מתוכה טופס חדש. הביט בו והרי הוא ככל הטפסים האפרוריים שמלפניו. מילא, הרהר, עליו להיותתכליתי ולראות מה כתוב בשורה התחתונה. סקר הוא אפוא את השורות ופתע חשך עולמו כי כמו לא היו דברים מעולם, נחרץ שם סכום שלא בייש כלל את קודמיו!
ליבו נקף עתה בעוז, זיעה ניגרה ממצחו. וכשידיו רוטטות, הפך והיפך בו, ובעודו עומד לקורעו בחמת-זעם לגזרים, הבחין בשוליו במספר טלפון. חיש אחז במכשיר וחייג.
והנה אחרי מלאכת ההקשה החוזרת ונשנית עד כלות הכוחות, הגיע ליעדו: "מי רננים עושים את מירב המאמצים, אנא המתן ותענה בהקדם, מי רננים שלך ובשבילך" נשמע קול ידידותי להפליא שלווה במנגינה שנשמעה כפיזוזי גלים עת תנפוש הנפש היגעה בצל שמשייה ביום קיץ לוהט. והפזמון חזר על עצמו שוב ושוב, עד שתרדמה נפלה על האיש.
"כן, במה אפשר לעזור", צייץ לבסוף קול שנשמע לאוזניו כאדווה קלילה.
"הלו, במה אפשר לעזור?", חזר הקול על עצמו בתקיפות.
"הא, כן", נעור, "זה מי רננים?"
"אכן".
"הא, כן...תראי...", התנער משרעפיו, "זה בקשר לחשבון. תראי...", לקח אויר לריאותיו, "החשבון ששלחתם לי זה, זה...", תר אחר ביטוי הולם, "עורבא פרח".
"עורבא מה?"
"פרח! כמו... כמו... פרש עלים! פרח! לא, לא עלים... כנפיים! כמו... עוף! כנפיים! פרח!"
"אדוני תדבר ברור".
"תראי, כבר חודשים אני...", פרכסו ידיו, "אני שמילדות מכווץ שפופרת שיניים בכדי לדלות מתוכה את טיפתה האחרונה.. אני שלמען החיסכון ממצה את המיץ מן הדלוחין ביותר, אז אני מה? פארק המים?"
"מספר צרכן", נקבה בקרירות.
אחז בתיעוב בטופס, שלוש, שבע..."
"אדוני יש לך מחסן בחצר?", שאלה ללא שהות.
"הו, רק לא זה!", התעוררו בו שדונים זעירים, "הרי כבר הייתי אצלכם ואמרתי שאין!"
"תראה, ככה רשום במחשב".
"ומה עוד רשום? שיום-יום אני פותח בצהלה את ארובות השמים? שאני מטביע ללא הרף נחילי פקידים השבים ואומרים "תן לי להסביר לך", במי רננים גועשים?"
"אז אתה מתווכח עם המחשב?"
ויהדהד השם המפורש הזה בליבו וישובו פניו ויתכרכמו, הרי איך יכול הוא לערער על סמכותו של אל יודע-כל שדרכיו הנסתרות נעלות מבינתו של בן-אנוש מצוי?
"הא...לא...", נאלם דום, "אבל, אבל,אולי עם מי שמאכיל אותו", אגר תעוזה.
"על מה אתה מרמז? ", ניצתה, "שאנחנו מה? אנא, דבר בצורה מכובדת".
"הא, לא את, חלילה וחס. אבל...אבל...", נסער, "אפילו אם כבוד השופט העליון יקבע שיש לי מחסן! אז אומר שאין לי ולא היה מעולם!".
"ראה, לפני שנערב את השופט העליון", ענתה בנימה ארסית, "לפנינו עוד פרוצדורה ארוכה. אז אנא, העזר בסבלנות".
פרוצדורה, הדהד בו המושג הנעלה הזה ולרגע ראה למול עיניו מכונה שממדיה בלתי נתפשים, מין מכונה הדשה וגורסת את כל העומד בדרכה. מין מכונה שבאופן מוזר עלה ממנה משהו מערטילאיותו של אותו אל יודע-כל. ואולם, ייחל בלבבו, אפשר שאף כימתארכת דרכו והוא אובד בין קירות חשוכים וסגריריים, אי-שם בסוף הדרך, עוד ממתין מוצא שיקבלו במאור פנים.
"הבנת?"
"כן", ענה קלושות, משלים עם כך שהבנתו לקויה ביותר, ושעל-כן עליו לשים מבטחו בשלטונות. חרש הניח אפוא, את השפוף על משכבו.
אחרי כמה שנים טובות של עבודה, כמה גלגולים טובים בתור מחזה ואופרה והמון המון אנשים שנתנו את ידם בכל המלאכות המשונות שהספר הזה דרש, הספר שלי "סיפורו של סול" עומד לראות אור...
יצרתי לו דף באתר שמציע מכירה מוקדמת מוזלת שלו לפני הגעתו לחנויות, למשך 40 הימים הבאים, שכן כפי שאני מניח שידועלהרבה מכם, אחרי שספרים מגיעים לדואופול סטימצקי/צומת (ושם בגדול נמכרים ספרים היום) הסופרים לא באמת רואים מהם משהו.
יכול להיות שזה חרא של ספר, אבל בטוח למדי שזה חרא שעדין לא נעשה בשום מקום (נו, עד כמה שידיעתי משגת).
שני רעיונות מרכזיים עומדים בבסיס הספר: הראשון הוא הניסיון לשלב כמה אמצעי מבע שונים (התיאטרון,המוסיקה, הציור והטקסט) בכדי למתוח את גבולות הסיפור, והשני הוא הרצון שלי לתת במה לז'אנר מאד אהוב עלי, האי-גיון, שלצערי כמעט ולא מצוי בספרות העברית.
הספר מתאים לילדים, מבוגרים, וכמובן בעלי חיים.
באתר תוכלו למצוא את כל הפרטים עליו, על האופרה שהלחין המלחין שאול בוסתן, על העבודה שלי עם מאייר הספר שלמה הר-פז, על הצורה שבה שולבו המדיות השונות בתוכו, על העבודה הטיפוגרפית וכדומה.
אני מצרף כמה איורים מהספר, וסרטון קצר שעשיתי עם רב הצלמים דרור ורשבסקי, שיסביר לכם בשפה מאד ברורה על מה הספר.
השקה תהיה ב"תמול שלשום" בירושלים בינואר, אחר כך גם בתל אביב. פרטים, כדרכם של פרטים, ימצאו כבר את דרכם אליכם.
תשובתי: אם הייתי מדבר, מה הייתי כותב? זו כל התורה כולה על שתי רגליים אחוריות")
שלום חברות וחברים,
1. תקדים: זוג ישלם על שנטש את כלבתו
(הארץ) השופט, שהורה לבני הזוג לשלם אלפי שקלים, ציין כי "לבע"ח מעמד מיוחד בחקיקה ואין הם שווים לחפצים. על בעליהם והמחזיקים בהם מוטלות חובת השגחה"
מתנדבת של העמותה (תנו לחיות - לחיות) מצאה את כלבת הדוברמן משוטטת ברחוב כשהיא אפאתית, מיובשת וסובלת מחום ושלשולים. היא זיהתה אותה מביקור בביתם של הנתבעים. המתנדבת הגישה עזרה לכלבה, דאגה לה לטיפול רפואי והצילה אותה.
במשרד החקלאות מעריכים כי מדי שנה ננטשים בישראל כ-50 אלף כלבים. (תקדים מבורך. ועכשיו אולי תתפנו גם לדאוג לאחיכם בני האדם. גם הם בעלי חיים ולא חפצים)
2. יוסי זיו שלח את ההודעה הבאה.
אני מביא אותה כאן בגלל הערך החינוכי שלה.
תרגמתי אותה במיוחד בשבילכם לעברית:
"בבית מלון זה כלבים מתקבלים בברכה.
מעולם לא התארח אצלנו כלב שעישן במיטה והעלה באש את הסדינים.
מעולם לא היה אצלנו כלב שגנב את המגבות שלנו והפעיל את הטלוויזיה בעוצמה גבוהה, או התקוטט עם החברים שלו בצעקות מסמרות שיער.
מעולם לא התארח אצלנו כלב שהשתכר ושבר את הרהיטים...
על כן, אם הכלב שלכם יכול לערוב לכם, גם אתם מתקבלים בברכה.
סרטם של אנדרו מאיירס ובינג'מין פיטס. בקבוק מלא של יצירתיות. טיפות אחדות של חזון. כפית תשוקה. התזה אחת של ידע. רסס קל של השראה. טיפות של חוסר בטחון בשביל הטעם. המון תקווה.
-------
2. רינה ברוך
"עבודת תיאטרון תנועה שעשיתי לאחרונה. 7 דקות עם בוגרים שלי, לאירוע בתיאטרון הנגב.
אצלנו בחדר מדרגות, בדרך אל הדירה או בדרך החוצה, אפשר לחוש בעין נסתרת מתבוננת בך. זו השכנה המרעילה מציצה בך מבעד לעינית שבדלת שלה בקומה הראשונה. היא יודעת עליך הכול. באמת הכול, כולל מתי לאחרונה קיימת יחסי מין, מתי רבת עם החברה שלך ומתי לאחרונה הפלצת בחדר המדרגות. היא רואה הכול, זוכרת הכול ולא שוכחת דבר וביום הדין היא תגיש לך את החשבון.
יש לה המון זמן פנוי. היא בפנסיה. סדר היום שלה קבוע. היא קמה עם אור ראשון כי היא לא יכולה לישון באור יום וגם בגלל החשש להחמיץ פיסות מידע חיוניות על העולם. מרכיבה משקפיים עבות זגוגית, המקנות לפניה הבעה של ינשוף עצבני, הולכת אל העינית שבדלת וממתינה ליוצאים מדירתם. כאן היא רושמת לעצמה את מצב רוחו של היוצא, את בגדיו וארשת פניו. לשם כך התקינה עינית פנוראמית רחבה מאד, המאפשרת בחינה מדוקדקת של פרטי הלבוש והבעות הפנים. בזמן ההתקנה היא רבה עם בעל המלאכה ששכרה לשם כך. את הצעקות שלה שמעו בכל הבית.
לאחר שסיפקה את מאווייה הבסיסיים ליד העינית וזרם היוצאים מן הבית פסק. היא מכינה לעצמה קפה בלי קפאין ומקללת את יומה, את העולם ואת הקפה. היא מנקה את הבית בין שמונה לעשר בבוקר בדיוק ולא רגע אחד יותר מזה. בזמן הניקיון היא פותחת רדיו, רשת ב', במלוא העוצמה. דיירים שמזלם לא שפר עליהם והם מובטלים בביתם או ישנים לאחר משמרת לילה, חייבים לאטום אוזניים בחומר מבודד. פעם ניסה דייר אחד להעיר לה על הרעש. היא רבה איתו. כשהיא רבה, היא צועקת. כשהיא צועקת עולים מגרונה צלילים הלוחצים על עור התוף באוזניים וגורמים לחנק זמני, סחרחורת ובחילות. במצב כזה איש מעולם לא הצליח להבין מה היא צועקת. מאז לא מעירים לה עוד.
לאחר שניקתה את הבית וקיללה את עצמה על הניקיון המרושל, היא הולכת אל הירקן ורבה איתו על מחיר תפוחי האדמה. במכולת השכונתית היא רבה עם בעל המכולת על מחיר הלחם. בחזרה לביתה היא צועקת בקול רם על הנהגים שלא האטו בזמן ואת אלו שהאטו בזמן היא מקללת בשקט.
אין לה בני משפחה ואם יש הם מעולם לא נראו דורכים על סף דלתה. יש לה פינת ישיבה ליד הדלת, המאפשרת לה גישה קלה אל העינית שבדלת ויש לה פינת סריגה ליד החלון. משם היא צועקת על כל מי שנראה לה מוכר. שם היא גם סורגת סודרים ופורמת אותם לסירוגין כי מעולם לא שבעה רצון מהדוגמה שסרגה. אחת לשבוע לפחות היא הולכת לעירייה להתלונן על בעל הבית. בערבי הקיץ החמים יש מסיבות על הגגות בסביבה. מעולם לא על הגג שלנו. כשמתחילה המסיבה היא מצלצלת למשטרה ומודיעה על מפגע סביבתי.
היא המלכה הבלתי מעורערת של הבית. את מעמדה זה קנתה לעצמה בשנים של כעס ורגעים של שמחה לאיד. אתמול היא חטפה שבץ מוחין והלכה לעולמה בעודה מצחצחת את העינית של הדלת מצידה החיצוני. יהי זכרה ברוך.
"עוף גוזל" תמיד גרם לי דמעות בעיני, דמעות של צער שנגזר גורלי לגדול במקום שכולו שקר. אם יש שיר שסימל עבורי את השקר של החוויה הישראלית זה היה זה. שיר טקסי סיום בית הספר שמנסה ליצור נורמאליות בזה שבני הנוער עברו עתה מקצה הכנה של 12 שנים להיות לוחמים, כובשים או סתם נתינים נאמנים. השקר שכביכול אנחנו חברה שמטפחת את ילדיה בעדינות רכה ומשחררת אותם ברוך אל העולם. כל פעם ששמעתי את השיר עברה בגופי צמרמורת. מעולם לא חוויתי את הבית ספר כמסגרת תומכת ומטפחת ולמען האמת שום מסגרת ממסדית אחרת כולל בית הספר לקולנוע המתועב. עוף גוזל חתוך את השמים. עכשיו אתה ציפור קרב. (פייסבוק)
(גיא דוידי, חתן פרס האמי הבינלאומי, יחד עם עימאד בורנאט, על סרטם "חמש מצלמות שבורות", שהה בדנמרק בעת קבלת הפרס וקיים שם סדנה לתלמידי קולנוע, משם הוא שלח את הקטע הנ"ל)
