"המחשבים היום טיפשים כמו לפני 50 שנה" (צבי ינאי).

אינני יודע אם אכן הם טיפשים כי אין לי כלים לבדוק זאת. אוכל רק להעיד על המחשב שלי שמנקודת המבט ההדיוטית שלי מתנהג בטיפשות ובלי ספק שהוא פרנואיד מובהק. ינאי מתייחס למחשב כאל גולם משוכלל. עוצמת החישוב שלו הולכת וגדלה עם הזמן ואין מוח אדם יכול להתחרות בעוצמה זו, אבל הוא לא יכול להרגיש. הסרט "אינטליגנציה מלאכותית" דווקא כן מקדש את הרעיון בדבר עליונותה של המכונה על פי האדם בכל התחומים, אבל יש להניח שהוא אך ביטוי מעודן לחרדה מפני עליונות זו.

"אינטליגנציה רגשית" קטע הסיום




















הטכנולוגיה מקיימת נוכחות מובהקת כמעט בכל תחום של החיים. היא יוצרת טיפוס אדם משועבד לתקשורת וירטואלית. נוח מאד לדבר בסלולארי כי אין חובה להתאמץ פיזית בדיבור. קשר עין עם תמונה וירטואלית, אינו קשר עין ישיר. נוח מאד ללחוץ על כפתור ולגלוש בכל מרחבי הפלנטה הוירטואלית מבלי לזוז מהכיסא. נוח מאד לפתוח דף פורנו במקום להתאמץ בקיום קשר אישי מחייב עם בן או בת זוג. אמנויות במה ואחרות משועבדות היום לטכנולוגיה וכביכול אינן יכולות עוד להתקיים בלעדיה. אפילו התיאטרון, האמנות הישירה ביותר שבין אדם לאדם, אימץ לעצמו גרסה וירטואלית: תיאטרון מצולם ומשודר.

כל אלו הרי הם, לכאורה, מתכון בדוק להפיכתו של האדם למכונה משוכללת, שכלול שבכל מקרה, נופל מזה של מחשב פשוט. חזון אחרית הימים האפלים של האנושות? לאו דווקא.

האדם לעולם לא יוכל להיות מכונה, לחלוטין ולאורך זמן. הצורך הבסיסי, החיוני, בתקשורת ישירה, חושנית, מחשבתית ורגשית, לגעת בגוף החי, עדיין קיים בנו כהכרח קיומי.

הוכחה לכך אפשר למצוא, ראשית, בצד החולני של ההתנהגות האנושית שבא לידי ביטוי בשימוש המרובה בתרופות כנגד דיכאון וניכור. אבל בצידו היפה של ההכרח לקשר אנושי ישיר, נמצאות כל הפעילויות האנושיות המקיימות קשר ישיר בין אדם לאדם: המשיכה אל העולם הישן אינה מקרית כי היא גורמת לנו להיאסף ולחוות חוויות טקסיות טרום טכנולוגיות, הפגישות האישיות והקבוצתיות בסדנאות, בבתי קפה, באסיפות עממיות, ההפגנות ההמוניות ואחרים.

מעל לכול, האמנות הנצחית והקדומה מכולן: התיאטרון החי,

ובאופן מסוים יותר: התיאטרון האינטימי. נטול טכנולוגיה, הוא מבוסס אך ורק על האדם החי, במרחק נשימה.

צבי ינאי ז"ל ב"חוצה ישראל"