הצטרפו לאיגרת השבועית

אם יש לך מחמאה לומר למישהו, אמור אותה עכשיו. אם אין לך מחמאה - חפש, מצא ואמור אותה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2013 . 12 . 19

-------

לימודי משחק ובימוי

טל', 03-5171818,

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------

היטלר - הוידוי האחרון

בקרוב הוא חוזר לבמה

-------
להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: הם טיפשים, ואנחנו?
•   טאל לוי: שיטת אוריין - המעגל הפתוח: עולם במה עולם טיפול (7)
•   פרשת השבוע: 13. שמות: שמות א' - ו' 1
•   מונודיא 2013: 16. נאנסת בשקל
•   יואב איתמר: יומיורה
•   אסנת ראם: גְלויות מאיסלנד
•   סמדר יערון: אל תיגע באמת
•   מיכאל פבזנר: מי רננים 3
•   פינה חמה ליוצר/ת: צבי דולב - טעם של בית
•   תיאודור ממליץ: אהבה מלחיצה ומה עוד צריך
•   רגע של עברית: שלוגית
•   קליפ: להיות יפה
•   פירור: אתר חדש
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

"המחשבים היום טיפשים כמו לפני 50 שנה" (צבי ינאי).

אינני יודע אם אכן הם טיפשים כי אין לי כלים לבדוק זאת. אוכל רק להעיד על המחשב שלי שמנקודת המבט ההדיוטית שלי מתנהג בטיפשות ובלי ספק שהוא פרנואיד מובהק. ינאי מתייחס למחשב כאל גולם משוכלל. עוצמת החישוב שלו הולכת וגדלה עם הזמן ואין מוח אדם יכול להתחרות בעוצמה זו, אבל הוא לא יכול להרגיש. הסרט "אינטליגנציה מלאכותית" דווקא כן מקדש את הרעיון בדבר עליונותה של המכונה על פי האדם בכל התחומים, אבל יש להניח שהוא אך ביטוי מעודן לחרדה מפני עליונות זו.

 

"אינטליגנציה רגשית" קטע הסיום




















הטכנולוגיה מקיימת נוכחות מובהקת כמעט בכל תחום של החיים. היא יוצרת טיפוס אדם משועבד לתקשורת וירטואלית. נוח מאד לדבר בסלולארי כי אין חובה להתאמץ פיזית בדיבור. קשר עין עם תמונה וירטואלית, אינו קשר עין ישיר. נוח מאד ללחוץ על כפתור ולגלוש בכל מרחבי הפלנטה הוירטואלית מבלי לזוז מהכיסא. נוח מאד לפתוח דף פורנו במקום להתאמץ בקיום קשר אישי מחייב עם בן או בת זוג. אמנויות במה ואחרות משועבדות היום לטכנולוגיה וכביכול אינן יכולות עוד להתקיים בלעדיה. אפילו התיאטרון, האמנות הישירה ביותר שבין אדם לאדם, אימץ לעצמו גרסה וירטואלית: תיאטרון מצולם ומשודר.

כל אלו הרי הם, לכאורה, מתכון בדוק להפיכתו של האדם למכונה משוכללת, שכלול שבכל מקרה, נופל מזה של מחשב פשוט. חזון אחרית הימים האפלים של האנושות? לאו דווקא.

 

האדם לעולם לא יוכל להיות מכונה, לחלוטין ולאורך זמן. הצורך הבסיסי, החיוני, בתקשורת ישירה, חושנית, מחשבתית ורגשית, לגעת בגוף החי, עדיין קיים בנו כהכרח קיומי.

הוכחה לכך אפשר למצוא, ראשית, בצד החולני של ההתנהגות האנושית שבא לידי ביטוי בשימוש המרובה בתרופות כנגד דיכאון וניכור. אבל בצידו היפה של ההכרח לקשר אנושי ישיר, נמצאות כל הפעילויות האנושיות המקיימות קשר ישיר בין אדם לאדם: המשיכה אל העולם הישן אינה מקרית כי היא גורמת לנו להיאסף ולחוות חוויות טקסיות טרום טכנולוגיות, הפגישות האישיות והקבוצתיות בסדנאות, בבתי קפה, באסיפות עממיות, ההפגנות ההמוניות ואחרים.

מעל לכול, האמנות הנצחית והקדומה מכולן: התיאטרון החי,

ובאופן מסוים יותר: התיאטרון האינטימי. נטול טכנולוגיה, הוא מבוסס אך ורק על האדם החי, במרחק נשימה.

צבי ינאי ז"ל ב"חוצה ישראל"

קישור קבוע

(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)

 

התיאטרון והדרמה חושפים את ה'פרסונה'

לפי אוריין (1998), הרקע ההיסטורי להתפתחות העבודה הפסיכו-פיזית באמנות התיאטרון כולל כמה חלוצים: סטניסלבסקי (1924), שחיפש דרך גמישה לביטוי אישי של המיוחד שבכל דמות. ב"השיטה" שלו הוא הניח בסיס עיוני, עם ניסיון מעשי ליצירת תבנית התנהגות מיוחדת הנוצרת מתוך עיון עצמי של השחקן בדמות ובעצמו - כ"ג'סטה פסיכו-פיזית" של הדמות; צ'כוב (1952), תלמידו, שהציע להגדיר את התנהגותה של הדמות במשפט מילולי כללי, שתפקידו להפעיל את הגוף והנפש; גרוטובסקי (1965), בנה תיאוריה ושיטה המבוססת על זיקה מחייבת בין הבחנה פסיכולוגית לתגובה פיסית. מכל הבחנה כזאת נובעת תגובה פיסית מתאימה ולהפך. שחקן אמור להכיר היטב את גופו, לשכלל את כושרו הפיסי, ולהשיג מיומנות מקצועית כוללת ברמה גבוהה ביותר. "אולפן השחקנים" האמריקני של קאזאן ושטרסברג (1947), ביסס את "השיטה" שלו על עקרונות השיטה של סטניסלבסקי, תוך שהוא מפשט תהליכים ויוצר מתכון...

(עמ' 20 בתזה)

 

...ניתן לראות שלעולם הדרמה והתיאטרון כוח רב לסיוע בבניית העצמי. העבודה הדרמטית היא כעבודת סיפורי הנפש בתהליכים הפסיכולוגיים. עולם התיאטרון, עבודת השחקנים בו ותהליכי הפסיכודרמה, הם כמטאפורה למתרחש בחיי היומיום, ובשל כך יש בהם מן הכוח לפתח את מודעות האדם לעצמו, כדמות המנווטת את דרכיה בנבכי החיים. בתהליכי ניתוח דמות, חקירתה והבנתה, לומד/ת האדם על עצמו/ה כדמות. כך ניתן להכיר באותן מסכות שאנו עוטים/ות, להכיר את הרגשות אותם אנו מרגישים/ות ולהבין טוב יותר את מערכות היחסים שלנו. מערכת יחסים נוספת היא של האדם היוצר/ת, עם יצירתו/ה. הווה אומר, החיבור בין התכנים הלא-מודעים שעולים בנו לבין העולם המודע והתפתחותם לידי מלאכת אמנות, ועל כך בהמשך...

(עמ' 23-24 בתזה)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

13. שמות: שמות א' - ו' 1

..."ויהי במים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות: שמות ב' 11 – 12).

 

משה גדול בשנים וגדול בסמכות. הוא מקורב למלכות ויש להניח שנושא בתפקיד מנהלי, אבל עדיין הוא צעיר בהתפתחותו הרגשית ובמהותו האנושית. הוא חניך האימפריה המצרית, שבה גדול זה חזק וטוב, קטן זה חלש ורע. אבל מסתבר שאינו חניך מושלם של אסכולה זו. שאם לא כן, מדוע הוא מתערב במקרה האיש המצרי המכה איש עברי? רק משום שבעורקיו זורם דם עברים? אם היה חניך טוב של האימפריה, יש להניח שהיה עובר על פניהם של המכה והמוכה, וחושב לעצמו: "אם הוא מוכה, ודאי שמגיע לו, וחוץ מזה המוכה שייך למיעוט של עבדים. ועבד יש להכות, כי זוהי השפה היחידה שהם מבינים, וחוץ מזה למה להתערב ולהתלכלך במשהו שלא שייך לך? וחוץ מזה, איך אומרים אצלנו: Take care of number one!; דאג לעניינים שלך, ושאחרים ידאגו לעניינים שלהם". משה אינו מצרי ואינו עברי. הוא אינו מזדהה לחלוטין עם הסיפור המצרי ולא עם הסיפור העברי, כי שניהם חסרים את מה שהוא עתיד לתת להם.

 

נאמר שם: "ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם", ולא נאמר: "ויצא אל אחיו העברים וירא בסבלותם" וגם לא נאמר שם: "ויצא אל אחיו היהודים וירא בסבלותם". "אחיו" – שם עצם כללי, לא מוגדר אתנית. אלו הם אחיו בני-האדם. העוול שהוא פוגש בדרכו, נעשה בידי בן-אדם אחד כלפי בן-אדם אחר. המכה והמוכה, שניהם בני אדם ועל כן שניהם אחיו. שניהם "בסיבלותם", כי שניהם חולים במחלת הדיכוי. שחרורו של המוכה יביא לשחרורו של המכה. שחרורו של המדוכא יביא לשחרורו של המדכא. רק בהמשך הפסוק נאמר: "איש מצרי מכה איש עברי – מאחיו!". המילה "אחיו" סוגרת את הפסוק בבחינת שניהם אחיו בני אדם.

 

מדוע משה גדול בשנים וגדול בסמכות, אך עדיין קטן כאדם? הוא שם עצמו כשופט וקטגור ותליין. הוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. הרי הוא נחשף למעשה עוול ונחלץ לעזרתו של החלש! משה מושפע מהאידיאולוגיה הכוחנית הגורסת שימוש בכוח הזרוע עד מוות. אידיאולוגיה זו תיכנס לתורתו, ורק דורות אחריו, עם התפתחותו של האדם, היא תשתנה – אם לא תמיד במעשי בני-האדם, הרי לפחות בחוקיו. אבל מדוע הוא טומן את המצרי בחול? מפני מי הוא מבקש להסתיר את המעשה? מפני המצרים? נכון שפרעה יכול לבוא אליו בטענות, "למה אתה הורג לי את המצרים? אם כבר, תהרוג את העברי שגרם לו למצרי להתעצבן ולהכות אותו!" יש להניח שבכל מקרה היה משה יוצא בעסקת טיעון או לפחות בנזיפה קשה וסוף פסוק. בסופו של דבר הייתה בת פרעה אומרת לאביה: "הרי הוא אחד משלנו!" לא מאימת פרעה ולא ממלשינותם של העברים הוא הולך למדבר, אלא מחמת ההרהור ההולך ומתבשל במוחו ומוביל אותו אל המדבר, בדרך להגשמת ייעודו.

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

16. נאנסת בשקל

כתיבה ובימוי: ירדן לב. משחק: נועה פרומרן.

 

(מדברת בסלולארי)

היה לא משהו. ובכל זאת לא מיד קמתי והלכתי. נשארתי לשתות עוד כוסית. לא רציתי לעשות דרמה, את מכירה אותי. אז כמו שבזמן הסקס התנהגתי כאילו הכול בסדר, כך גם אחרי.

 

לא נהניתי וגם לא בדיוק סבלתי, אולי קצת. כי זה מורכב, את יודעת, סקס, זה מורכב, ומסוכן, וחשוב. חשוב ועם זאת חשוב שלא יהיה מחושב אלא ספונטני ואותנטי ופתוח. אז הייתי אותנטית ופתוחה. למה לא. ואז הגיעה הביקורת. מכירה את זה שתמיד משהו אצלך לא בסדר? השערות, השומן, מידת הרטיבות, האופן בו אני זזה, התדירות בה אני גומרת, אם אני עושה קולות, צועקת. מדרגים אותי במספרים על כל מהלך. ואני רוצה להיות טובה. אני משתדלת ועושה כל מה שצריך כדי להיות הכי טובה שאני יכולה.

 

אני מרגישה שנתתי משהו שלא הייתי יכולה לתת, שנלקח ממני משהו בכוח, באלימות, בגסות ואני הייתי שם ונתתי, נתתי לזה לקרות. שיתפתי פעולה. ממש הייתי שם וממש עשיתי משהו שלא רציתי. למה? יש לך הסבר לזה? הרגשתי שפולשים אלי ואני נכנעת, שאני נכבשת, שאין לי ידיים להעיף אותו ממני ואין לי רגליים כדי לקום ולברוח. פשוט שכבתי שם כמו בובה, כמו זונה, כמו אישה.

 

כל המשחקי שליטה האלה, זה לא רק משחק את יודעת. לפעמים נדמה שזה משחק אבל זה לא. אין דבר כזה משחק. הכול הכי אמתי שיש. הכול קורה. אחרי שחזרתי הביתה הסתכלתי במראה לתוך העיניים שלי עד שהם כאבו ואז הלכתי לישון. עשר שעות ישנתי. לא התעוררתי לעבודה. לעשר שעות מתוקות שכבתי רק אני עם עצמי במיטה שלי וישנתי ולא יודעת מה חשבתי ולא אכפת לי גם. עשר שעות של חופש, של מוות. ואז קמתי. ושוב נזכרתי איך הוא תקע בי את הזין המלוכלך שלו בלי קונדום. אני אמרתי לו. אני אמרתי לו לשים וברור שהוא התבאס אבל הם תמיד מתבאסים. מה לעשות. ואמרתי לו וסמכתי עליו כי למה לא בעצם? כי הוא ילד-טוב-רמת-שרון, כי הוא חבר של חבר של אח של חברה? סמכתי עליו. לא יודעת למה. אני יודעת שזה הכול באשמתי. הוא אמר לי שהוא ישים קונדום והוא לא שם ועד שהבנתי כבר היה מאוחר מדי. הייתי צריכה לשים לב. אסור לסמוך על אף אחד, נכון?

 

יו, את יודעת מה אני קולטת עכשיו? שנאנסתי אתמול. זאת אומרת לא בדיוק נאנסתי, זה לא היה אונס פר-אקסלנס. כי זה היה כאילו בהסכמה. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר. הוא לא השתמש בכוח. אני הייתי צריכה לשים לב, אני הייתי צריכה לשמור על עצמי. אם יהיה משפט, בטוח אני אפסיד בו. כי החוק הוא יבש.

 

החוק יבש והסקס רטוב. רטוב. רטוב מרוק, מזיעה, מוויסקי, דם. אפשר לטבוע בזה. אני טבעתי. סקס. סתם עוד מוצר על המדף בסופרמרקט, כמו ערכת שעווה, כמו סכיני גילוח, קונדומים, צבע לשיער. אסור לסמוך על אף אחד.

 

הלו?... מה?...

טוב, אז ביי נדבר.

ביי.

קישור קבוע

מאת: יאסוּנרי קוובּטה

מאנגלית: יואב איתמר

(יאסוּנרי קוובּטה – סופר יפני זוכה פרס נובל לספרות. כתב בעיקר רומנים וסיפורים קצרים)

 

בתו אמרה לו שיש לו אורחת הטוענת כי הכירה אותו בעיר יומיורה בקיושו לפני שלושים שנה לפחות. שושוקי קאסומי ביקש שיביאו אותה אל חדר העבודה.

קאסומי, סופר, קיבל מדי יום אורחים בלתי צפויים. שלושה אורחים שהו בחדר הציור באותו זמן. על אף שבאו בנפרד, הם שוחחו אחד עם השני. היה חם יחסית לשעה שתיים אחר הצהריים בראשית חודש דצמבר.

האישה הרביעית, כורעת ברך במסדרון, למול דלת השוג'י הפתוחה (הכוונה לדלת העשויה מחומר מודרני ובייצור תעשייתי ולאו דווקא מנייר או מחומרים מסורתיים אחרים – המתרגם). היא נראתה כנמנעת מלהיכנס מתוך התחשבות במבקרים שקדמו לה.

 

"אנא," אמר קאסומי.

" באמת, באמת...", היא דברה בקול מבוהל. "באמת עבר זמן רב. שמי כעת הוא מוֹראנו, שמי היה טאי כשנפגשנו. האם אתה זוכר אותי?"

קאסומי בחן את פניה. היא הייתה בת מעט יותר מחמישים, אך הוא חש, שנראתה צעירה יותר מגילה האמיתי. לחייה הלבנות סמקו. עיניה היו עדיין גדולות, אולי מפני שלא השמינה לאחר שהגיעה לגיל העמידה.

 

"ברור כי אתה הוא קאסומי-סאן האחד והיחיד". עיניה נצצו מהנאה. העניין שהפגינה כשנעצה מבטה בקאסומי לא השתווה כלל למבטו שלו, בניסיונו להיזכר מי היא. "לא השתנית כלל. צורת הלסת לצד אוזניך, האזור שסביב גבותיך הוא בדיוק כמו פעם". היא המשיכה ודיברה באופן זה ופרט אחר פרט תיארה אותו. קאסומי היה נבוך. הוא היה מבוהל, משום שלא זכר אותה כלל.

 

היא לבשה האורי שחור עם ציצית רקומה מעל קימונו פשוט וחגורה מבד. (האורי - סוג של ז'קט שלובשי מעל לקימונו כדי לשמור אותו נקי – המתרגם). כל פרט בהופעתה היה מיושן. לא נראה כי הייתה בעלת משפחה. היא הייתה נמוכה ופניה היו קטנים. לא היו לה כלל טבעות על אצבעותיה הקצרות.

"ביקרת ביומיורה בערך לפני שלושים שנה. כשהיית שם ביקרת בחדרי. האם כבר שכחת? בערב הפסטיבל בנמל".

"מה?"

 

ללא ספק הייתה יפיפייה בצעירותה, והיא אפילו אמרה שהיה בחדרה. הוא ניסה להיזכר. אם הדבר היה לפני 30 שנה, הרי שהיה בן 24 או 25 ועדיין רווק.

"היית עם הירושי קידה סנסיי (פירושו של התואר הוא מורה, אבל גם בעל מקצוע חופשי כמו עורך דין או רופא – המתרגם), ועם היסאו אקיאמה סנסיי. ביקרתם בקיושו. מכיוון שהיית בנאגאסאקי  במהלך החגיגות לייסוד עיתון קטן ביומיורה, הוזמנת למסיבה".

 

הסופרים המנוחים הירושי קידה והיסאו אקימה היו מבוגרים ממנו בעשר שנים. הם היו אבותיו הרוחניים מאז שהיה בן 22 או 23. לפני שלושים שנה שניהם היו סופרים מן השורה הראשונה. נכון הדבר ששניהם ביקרו בנגסאקי לפני מספר עשורים. אפילו קאסומי זכר שקרא רשימות ממסעם וקרא אנקדוטות. קוראיהם ודאי הכירו את מסעם לנאגאסאקי.

 

קאסומי, שכלל לא הצליח לרדת לעומק הסיבה ששני הסופרים המבוגרים יותר לקחו אותו, אדם שרק החל לפלס את דרכו בעולם, לנאגאסאקי. הוא חפר בזיכרונו, תוך התרפקות על זיכרונות נעימים משני הגברים שהשפיעו עליו לטובה. בעודו נזכר בכל הטובות שהשפיעו עליו ברוב טובם, הוא הגיע למצב רוח התורם לחלומות בהקיץ. הבעת פניו השתנתה.

 

"נזכרת, נכון?", קולה השתנה אף הוא. "בדיוק הסתפרתי; אמרתי שאני נבוכה לחשוב שתחשוש כי קר לי מהאוזניים אחורה. הסתיו עמד בפני קצו. העיתון נוסד בעיר. אני הפכתי לעיתונאית, אז קיצרתי מאוד את שיערי. אני זוכרת טוב מאוד את הרגע שעיניך נחו על עורפי. התחמקתי מהן, כאילו הן עמדו לחורר אותי. כעבור זמן קצר ליווית אותי אל חדרי ואז פתחתי את קופסת הסרטים שלי ואתה בחנת אותם. אני חושבת שרציתי להציג בפניך ראיות לכך שעד לפני יומיים שלושה היה לי שיער ארוך ומקושט בסרטים. 'כל כך הרבה סרטים!' אמרת. היית מופתע. היו לי כל-כך הרבה כי אהבתי סרטים מאז שהייתי ילדה קטנה".

 

שלושת האורחים הקודמים שתקו. כל אחד מהם הצהיר מה עניינו, על אף שהגעתה של האורחת האחרונה חייבה אותם לעזוב את אדון הבית על מנת שיוכל לשוחח עימה, הם התכוונו להמשיך לשוחח ביניהם. אך התנהגותה של האישה אילצה אותם לשתוק. הם אפילו לא הביטו בפניו של קאסומי או בפניה של האישה. הם העמידו פנים שאינם מקשיבים. אך הטו אוזן לשיחה.

 

"אחרי שהמסיבה הסתיימה, הלכנו הישר במורד הדרך המתפתלת אל הים. השמיים עמדו לעלות בלהבות. אפילו אריחי הגגות היו אדומים כדם. לא שכחתי שאמרת שהעורף שלי היה בצבע אדום כהה. הגבתי בכך ששקיעותיה של יומיורה היו מפורסמות. אני באמת לא יכולה לשכוח זאת. נפגשנו ביום של שקיעה נהדרת. המפרץ נקרא יומיורה, משום שנחצב בצורת קשת מקו החוף ההררי. הוא מכיל את צבע השקיעה. באותו יום, גם השמיים הארגמניים נראו נמוכים יותר מאשר נראו בכל מקום אחר והאופק היה קרוב באופן מוזר. להקה של ציפורים נודדות נראו חסרות יכולת לעוף מעל העננים, הים החזיר את צבע השמיים, האדמומיות העמוקה נראתה כנוזלת לתוך הנמל הקטן. על סיפון האוניות המקושטות בכרזות נשמעו חלילים ותופים גדולים, ילדים בתלבושות חגיגיות. אמרת שאם יידלק גפרור לצד הקיומונואים האדומים, הים והשמיים יעלו בלהבות. אינך זוכר?"

"מה?"

 

"אני, גם, לבושתי נעשיתי שכחנית מאז שהתחתנתי עם בעלי. שום דבר טוב לא יצא מהנישואין עד כדי שאתאמץ לא לשכוח אותם. אני לא כמו קאסומי-סאן. אתה לא רק מאושר; אתה גם עסוק עד כדי כך שאין לך זמן להיזכר בזוטות מן העבר. וגם אינך צריך. אבל תמיד תהיה לי לי יומיורה".

 

"האם חיית הרבה זמן ביומיורה?", שאל קאסומי.

"לא, רק שישה חודשים, לאחר שפגשתי אותך, עברתי לנומאזו כדי להתחתן. בני המבוגר ביותר סיים את האוניברסיטה, ועכשיו הוא עובד עבור חברה. האחרת היא בגיל שבו היא כבר חפצה להתחתן. אני נולדתי בשיזוקה. לא הסתדרתי עם אימי החורגת, אז עברתי לחזקתו של קרוב ביומיורה על מנת שיטפל בי. זמן קצר לאחר מכן רוחי המורדת גרמה לי להצטרף לעיתון. השהוריי גילו, הם קראו לי הביתה ואילצו אותי להינשא. הייתי ביומיורה רק שבעה חודשים".

"ובעלך?"

"הוא כומר שינטו בנומאזו".

 

המקצוע של בעלה היה בלתי צפוי. קאסומי הביט בפני אורחתו. היה לה קו שיער יפיפה, מה שכונה "גבת פוג'י". קו שיער כזה ודאי לא יהיה מדהים כל כך כעת עם התסרוקות של היום. קאסומי נעשה מכושף על ידו.

"בעלי פעם הרוויח יפה בתור כומר. מאז המלחמה, עם זאת, חיינו מהיד לפה. בני ובתי תמכו בי והתנגדו לאביהם בכל."

קאסומי חש באי שקט בביתה של אורחתו.

"המקדש בנומאזו הרבה יותר גדול מזה שביומיורה, אתר הפסטיבל. הוא גדול, אך בלתי ניתן לניהול. בעלי הסתבך בגלל שמכר עשרה עצי מרולה מהשורה האחורית על דעת עצמו. אני נמלטתי לטוקיו".

 

"שקיעה בזיכרונות היא דבר מבורך. לא משנה מהן הנסיבות שבהן אדם נזכר, היכולת להיזכר בפרטים מעבר היא דבר מבורך ואלוהי. כשירדנו בגבעות של יומיורה לצד הדרך אמרתָ שעלינו להמשיך בלי לעצור במקדש המארח את הפסטיבל, כי המקום מלא בילדים. ראינו לצד המים קמיליה קטנה, ועליה שתיים או שלוש פריחות כפולות עם עלי כותרת דקים. גם עכשיו אני זוכרת כיצד נדהמתי מעדינות האדם ששתל אותה".

 

קסואמי היה ללא ספק דמות בסצנה אחת של זיכרונות אורחתו מיומיורה. דבריה עוררו בו חזיונות של הקמיליה והשקיעה מעל המפרץ בצורת הקשת. עדיין אי יכולתו להיכנס לאותה ארץ בה שכנה היא בעולם הזיכרונות, הרגיזה אותו. הוא היה מרוחק ממנה כמו החיים מהמתים בארץ זו. למישהו בגילו, זכרונו היה גרוע. הוא היה שוכח ללא סוף את שמו של מכרו באמצע שיחה איתו. אי הנחת שלו באותה עת הוחרפה על ידי אֶימה. אפילו עכשיו, למרות שהוא ניסה לעורר את זיכרונותיו שלו, הוא העלה חרס בידו, והמאמץ להיזכר כמעט גרם לו לכאב ראש.

 

"כשאני זוכרת את האדם ששתל את הקמיליה הזו, אני חושבת שהיה עלי לעשות את חדרי ביומיורה יותר נעים. באת לחדרי רק פעם אחת ומאז עברו שלושים שנה מבלי שניפגש. אבל החדר שלי נראה כמו זה של אישה צעירה כשבאת לשם".

קאסומי לא היה יכול להיזכר בכך כלל. קמט חצה את גשר אפו, והבעתו נעשתה כועסת יותר.

 

"זה היה גס מצידי לפגוש אותך פתאום", היא אמרה בדרך של אמירת פרידה. "רציתי לפגוש אותך זמן רב. זה בהחלט היה תענוג. ובכן, היית אדיב. האם תרשה לי ליצור איתך קשר שוב?"

"מה..."

 

אורח דיבורה הצביע על כך ששכחה לומר משהו מתוך התחשבות באורחים האחרים. כשקאסומי, שליווה אותה החוצה, נכנס למסדרון, וסגר את דלת השוג'י מאחריהם, לפתע היא נעמדה בצורה מוכרת. קאסומי לא האמין למראה עיניו, היא עמדה בצורה של אישה ששכבה עם הגבר הנמצא בנוכחותה.

"האם זו בתך אותה פגשתי קודם?"

"כן."

"לא ראיתי את אשתך."

"קאסומי, מבלי להגיב, ליווה אותה אל אולם הכניסה. הוא שאל את האישה, שגבה היה מופנה לעברו כשנעלה את סנדליה, "האם הרהבתי עוז וביקרתי בחדרך ביומיורה?"

"כן," היא ענתה, מסתובבת, "ביקשת ממני להינשא לך".

"מה?!"

 

"באותה עת כבר הייתי מאורסת לבעלי הנוכחי. זאת הסיבה שנתתי לכך שסירבתי".

קאסומי הופתע. ככל שזכרונו יכול להיות רע, לשכוח לגמרי כי הציע נישואין וחוסר יכולתו לזכור את פני ארוסתו הפוטנציאלית, גרמו לו לתהות ולהתבלבל יותר מאשר להיות מופתע. הוא מעולם לא היה גבר שהציע נישואין בצורה רציונאלית.

"הבנת את הנסיבות לסירובי". כשדברה, דמעות נקוו בעיניה. באצבעותיה הדקות היא לקחה צילום מתיק היד שלה. "אלו הם בני ובתי. בתי גבוהה יותר ממני, אך היא נראית בדיוק כמוני, כפי שנראיתי כשהייתי צעירה".

 

למרות שהתצלום היה קטן, לנערה היו עיניים מלאות חיות, פנים מעוצבים באופן יפה להפליא. קאסומי, התוהה אם לפני שלושים שנה הוא פגש נערה והציע לה נישואין, בחן את הצילום. "יום אחד אביא את בתי. האם אז תראה אותי כפי שהייתי?" היא שאלה בקול רווי דמעות. "משום שאני תמיד מדברת עליך. הם מכירים אותך היטב ומדברים עליך כמכר ותיק. בכל הריון סבלתי מבחילות בוקר קשות ונעשיתי מעט קלת דעת, אבל לא עד שלב מאוחר מאוד, אחרי שבחילות הבוקר נפסקו והתינוק התחיל לזוז, באופן מוזר, תהיתי אם העובר איננו של קאסומי-סאן, נפלתי על סכין במטבח (הכוונה היא ככל הנראה שהיא הפילה את התינוק, המתרגם). אמרתי גם לשני ילדיי."

"אבל... זה לא בסדר..."

קאסומי היה כהלום רעם.

 

אישה זו שקעה בעצב עמוק וכך גם משפחתה. או אולי בכך שהיא זוכרת את קאסומי היא מצאה נחמה בחיים אומללים באופן מיוחד. באופן מסוים היא הפכה את בני משפחה לשותפים לדרך. המפגש הפתאומי שלהם ביומיורה היה טרי בזיכרונה של האישה, אך הוא נעלם לחלוטין מזיכרונו של קאסומי.

"האם להשאיר לך את התצלום?"

"לא", אמר קאסומי ונענע בראשו.

בצעדים קצרים האישה צעדה דרך השער ונעלמה.

 

קאסומי לקח ממדף הספרים מפה מפורטת של יפן וחזר לחדר העבודה. שלושת האורחים שלו עזרו לו בניסיון למצוא את יומיורה, אך הם לא מצאו שום עיר בשם זה באיזור קיושו.

 

"זה מוזר." קאסומי זקף את ראשו, עצם את עיניו וחשב.

"אינני זוכר שאי פעם ביקרתי בקיושו לפני המלחמה. אני בטוח שמעולם לא ביקרתי שם. כעיתונאי בחיל הים הטיסו אותי לבסיס של הקאמיקזה בקאנויה, במהלך קרב אוקינאווה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלי בקיאשו. הביקור הבא שלי היה לצפות מקרוב בנאגאסקי בעקבות נפילת פצצת האטום. במסע זה שמעתי על הביקור של קידה-סאן ואקיאמה-סאן לפני זמן רב.

 

שלושת האורחים צחקו כשאמרו את דעתם לגבי השאלה אם האורחת מדמיינת או הוזה. הם סיכמו כמובן שהיא הייתה משוגעת. אבל קאסומי, בעודו מקשיב לסיפורה של האישה, חיפש בזיכרונו והגיע למסקנה שגם הוא קצת לא בסדר בראש. במקרה זה, היה לו מזל שהעיר יומיורה לא הייתה קיימת. אבל דברים שנפלו בין הכיסאות בזיכרונו, נשמרו כשברים מעברו על ידי אחרים. אפילו אחרי שמת, האישה עדיין הייתה משוכנעת שהוא הציע לה נישואין ביומיורה.

קישור קבוע

1

מֵאֶרֶץ הַקֶּרַח וְהָאֵשׁ אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ,

פְּרוּקָה לְאורֶךְ

הַשֶּׁבֶר הַמֶּרְכַּז-אוֹקְיָינִי

בֵּין קַרְחוֹנִים וְהָרֵי גַּעַש, מַפָּלִים וְגֵיזֶרִים.

פָּרָדוֹכְּס שֶׁל נוֹף קָפוּא וּמִתְפָּרֵץ

(וְאֵיךְ נִצְלַח אֶת קור הַמִּלִּים שֶׁנִּצְרְבוּ בְּזִכְרוֹנֵנוּ?)

"גַ'אסְט קִיפּ גוֹאִינְג", מַמְלִיצִים הַמְקוֹמִיים

לַמְטַיְּלִים בִּמְכוֹנִית בְּאִיסְלַנְד - -

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת, בִּכְבִישִׁים וְדַרְכֵּי עָפָר, הֲלוּמַת טֶבַע

אֲנִי שׁוֹכַחַת

 

2

כְּבָר אַחֲרֵי חֲצוֹת.

מִשּׁוּמָקוֹם מוֹפִיעָה קֶשֶׁת אוֹר יְרֻקָּה

וְזוֹחֶלֶת לְאֹרֶךְ הָרָקִיעַ.

אוֹרוֹרָה בּוֹרֵיאָלִיס!* -

עוֹד וְעוֹד צְבָעִים צָצִים, מִתְעַרְסְלִים

וִילָאוֹת אוֹר מְחוֹלְלִים

עַרְפִלִּית וּמְרַחֶפֶת אֲנִי מַבִּיטָה - -

עוֹד פְּעִימוֹת אוֹר לִפְרָקִים,

וְשׁוּב שָׁמַיִם רְגִילִים, מְנֻקָּדִים כּוֹכָבִים.

כְּמוֹ בְּסוֹף הַסֶּרֶט, מָתַיְשֶׁהוּ צָרִיךְ לַחְזור הַבַּיְתָה.

 

(*הַזוהַר הַצְפוֹנִי)

קישור קבוע

משחר ההיסטוריה אהבו אותנו, האמנים, מקוריים ומתריסים – אבל רק עד גבול מסוים. הוא נחצה ברגע שהאמן אומר אמת. מוחמד בכרי הוא אחד הבודדים העומדים כיום בשער. החברה הישראלית, בתמורה, הפכה אותו לבוגד

בבואי לבחור את הגיבור שלי, התלבטתי בין שניים: ג'וליאנו מר ומוחמד בכרי, יוצרים בשיעור קומה שהפכו את אמנותם לכלי ביטוי רב עוצמה שעיסוקו מלחמה למען הטוב; חיילים בצבא האור. מאפיין נוסף המשותף להם הוא שנדמה שהעולם "מעניש" אותם על אומץ לבם וגדלותם האנושית. והיות שאמונתי היא שהיקום איננו רע, יהיה נכון יותר לסייג ולומר: אנחנו, בני האדם, באשר הננו, מענישים את הגיבורים שלנו, את הנביאים שלנו, את המוכיחים בשער. מראשית ההיסטוריה צלבנו אנשים מוארים, והרשימה ארוכה...(להמשך הקריאה)
 

(סמדר יערון, ממייסדי המרכז לתיאטרון עכו ושותפה בניהולו, יוצרת רב תחומית)

קישור קבוע

הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק שלישי)

 

ג.

  ויעברו שבועות, ויחלפו חודשים, ותדע אותה ארץ מורדות ועליות, כי זו דרכה: כי לעת תעלה התמרמרות דקה ברחובות, יאמרו השלטונות: הבה ונתחכמה לו בדרך הישנה והבדוקה, כי היה פן ירבה, וקם עלינו. ויזעקו כדרכם מימים ימימה: "חיות דו-רגליות עליך עם בטל! " וידום המרמור ונשמו הללו לרווחה ואזי היה שב הסומק ללחייהם וכשבעיניהם כבר מרצדים בחיוניות אותם הבהקי תאווה שבו ותבעו את ליטרותיהם.

  וייגש ערב אחד האיש אל אותה תיבה. יען-כי גברו תלונות שכנו, זה שצווארו מתקמר כצוואר מרוט של ברבור, בדבר שלכת מכתביו שכבר מכסה את הרחוב. ויאגור אי-לכך, בלב ירא את ים האותיות המבעבעות בחשכת מעטפותיהם בזעם פקידותי עצור ויפרשם על שולחנו. הא, היו ימים, נאנח, שבהם שלחו לי דרישות מסוג שונה לחלוטין. דרישות שהפציעו ממחוזות שמעבר לנהר הסמבטיון, וכל-כולם שלום ושלומות וכולנו בריאים וכולנו נהנים, ושתמסור ד"ש לדוד יהודה ולדודה יהודית. ועתה...


 
והנה, מגבה של אחת מהמעטפות מתרוננות לנגד עיניו אותיות המרכיבות יחדיו את הכותרת  המוכרת: "מי-רננים". הרי חלפו חודשים רבים מאז אותם ימים רוגשים שבהם פקדתי את אולמי התאגיד, סח לעצמו. ימים שבהם שב מבטחי באותה מכונה אדירה,  שגלגליה מתקדמים אמנם באיטיות מפליגה, אך-זאת משום שהם מבררים כל תג ותג בקפידה. ואם-כן, האם לפני פתח האור שלו אני מייחל מזה חודשים ארוכים?


 
כך, כשחשש מהול בתקווה מאחז בו, נטל את המעטפה וכשבידו סכין החיתוך, בצע אותה ויעלה ממנה, כך, לאיטו, את הטופס. וימלא ריאותיו אויר ויטיל בו מבטו. ובעודו חולף על פני אותיותיו, האפילו עיניו ותיפול עליו חשכה אשר אף כבדה מקודמותיה, כי לא זו בלבד שנדרש לשלם עתה תשלום שעוד נוספו לו במחטף-יד, כמאתיים שקלים נוספים, אלא שאותה יד נאלמה, עוד  חרצה דברי התראה על כך, שאם לא יתבצע התשלום במועדו, הרי שינותק מצינור חייו.


 
לא! התנשף, ויאדמו ויחווירו פניו חליפות, יען-כי ראה כיצד קמים עליו מעוקלי חוטמים להחריבו. לא! לא! ויאמר לצנן רוחו לשתות מים חיים! אילו המים, חרחרה דעתו, הקמים עליו להכריתו. הא, לא יהי! תחת לשלם, אשלח להם אף אני מכתב. וייגש למכתבה, וייקח עט ויגולל על הנייר את קורותיו, החל מילדותו שבה חונך לכווץ את שפופרות השיניים עד תום, ולצייר על שני צידיו של הדף ועוד כהנה וכהנה, כולל עניין הפקידים והמחסן שלא היה ולא נברא. מכתב שסיימו במילים: "והריני לציין שלא זו בלבד שאין להטיל עלי גזרות הזויות, ולא זו בלבד שמגיע לי החזר!", ניעץ עטו, "אלא שראוי אני לציון לשבח ולגמול נאה על כך שאין אדם בכל רחבי הממלכה המיישם באדיקות גדולה משלי את רוח הסיסמא הקדושה שהונחלה לנו מפיכם, פי השלטונות! וזאת עוד בימי אבות-אבותינו! חבל על כל טיפה!!!" ויכניסנו למעטפה, ויחתמו בבול מתוך אוסף הבולים אותם ליקט בילדותו ויפסע אל קצה הרחוב ויטילנה אל כרס התיבה, זו האדומה, השוממת, שמזה שנים ניצבה שם כאבן דאובה, ובתחושה שזרע זה עתה ענן ובו גשם תרומות, שב אל ביתו...

(המשך יבוא)

קישור קבוע

צביקה, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר, בתרגיל שחזור תמונה, עבודה של רעיה ורדי במסגרת לימודיה ב"במעלה". שימו לב לפירגון של הבמאית בכותרות הסיום.

קישור קבוע

(שאלת קורא: "כלב מדבר? כותב? מה השטויות האלה?".

תשובתי: אם הייתי מדבר, מה הייתי כותב? זו כל התורה כולה על שתי רגליים אחוריות")

 

שלום חברות וחברים,

---------------

1. אהבה מלחיצה

בסך הכול נחמד לגור בתיאטרון החדר. אנשים מתייחסים אליך יפה, בסבלנות, ובכלל הם אנשים מאד נעימים ואדיבים ומפרגנים זה לזה ומלאים באהבה. אבל לפעמים בא מישהו מלא באהבה עד לבלי הכיל אותה. הוא רואה אותי ומיד מתפתל, משמיע קולות מציצה והתפנקות וציוצי חיבה כאילו הייתי תינוק בעריסה. אבל כמות האהבה העצורה בו כל כך גדולה שהוא מוכרח לתפוס אותי בצלעותיי ואז הוא מעסה אותן בכל כוח שריריו עד סכנת שבירה, משפשף את פני, טופח על עכוזי ושאר מיני התנהגויות שמקורן אולי באהבה אבל הלכה למעשה הפכו להתגוששות מייסרת. אני, כמובן מקבל את ההתפרצויות הללו בסבלנות כלבית מובהקת ומנסה בעדינות להישמט ממנו ולהגיע אל שולחן האוכל במטבח ולא עולה בידי. לאחר שפרק את משא אהבתו המשתוללת הוא נרגע ונפנה לעיסוקיו ואני יכול לגשת אל השולחן ולארוב לרגע שבו כולם יוצאים מהמטבח ונותרים רק אני והתקרובת הדשנה שעליו.

חברים, בסקס תעשו מה שאתם רוצים, אבל באהבה תהיו עדינים. בבקשה.

---------------

2. מה עוד צריך?

רון גרא שלח את הקטע הבא. בטח הוא מתכוון אלי:

כֶּלֶב  / רוֹן גֵּרָא

עִתִּים עָדִיף לִהְיוֹת כֶּלֶב

הַמִּתְגּוֹרֵר בְּבַיִת נֶאֱמָן.

יוֹצֵא לְטִיּוּלִים בַּזְּמַן,

פּוֹגֵשׁ חֲבֵרִים,

מִשְׁתּוֹבֵב בַּגִּנּוֹת,

נָח וְנָם,

מְקַבֵּל אֲרוּחוֹתָיו בְּמוֹעֲדָם,

הוֹלֵךְ לִישׁון עִם לִטּוּף חַם.

וּמַה צָּרִיךְ עוֹד הָאָדָם?

(רון גרא)

 

שלכם באהבה,

תיאודור

קישור קבוע

הסערה חלפה אך אותותיה עדיין ניכרים ברחובות. השלג שנותר, המכונה באנגלית slush, נקרא בעברית שְׁלוּגִית (שֶׁלֶג + שְׁלוּלִית).

"מותק, מה דעתך על היַרְכִּית (טוניקה)? היא תתאים לצְמוּדוֹנִים (טייטס)?"

(האקדמיה ללשון העברית בספר הפנים)

קישור קבוע

להיות יפה אין פירושו להיות מושלם
העברה: אורנה בן מאיר

קישור קבוע

אתר חדש ויפה לכל כתבי חנוך לוין (כאן)
להלן קליפ "ההתנצלות" בעקבות צנזור ההצגה מלכת אמבטיה ב-1970.

שחקני הצוות המקורי של "מלכת אמבטיה", הקברט הסטירי השערורייתי של חנוך לוין מבצעים לראשונה את גילוי הדעת שלוין כתב אחרי הורדת ההצגה.

משתתפים: תיקי דיין, ישראל גוריון, ז'רמן אוניקובסקי, נחום שליט.

קטע וידאו מתוך ההצגה "מלכת אמבטיה 1970.2010", החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יוני 2010. בימוי: מרט פרחומובסקי.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר, הוידוי האחרון

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

בקרוב הוא חוזר לבמה

אפשר כבר לשריין מקומות
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 27.12.2013, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

אורתו-דה: אבנים

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה (האתר)

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בעשרה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בעולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, נימרוד רונן, נוגה דאנגלי , מייקל מרקס.

יום ב', 27.1.2014 , 20:30, צוותא, תל אביב

תודה לתיאטרון החדר.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

25.12.13 בשעה 20:30 בקרון במתחם התחנה בתל אביב

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪, קוד: מנוי איגרת החדר.

למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים אצל לירון: 04-9914222 ואצל איריס 052-845-9444.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות,

 

המרכז לתיאטרון של עכו

דצמבר במרכז:

למנויי מפעל הפיס בקניית כרטיס: 1+1

אלנאס אלג'נאס/ אנשים שונים

בערבית. קומדיה עממית מסיפורי הסופר סלאם אלראסי.

19.12 | יום ה' | 18:00 | אום אל פאחם.

20.12 | יום ו' | 18:30 | ג'דיידה.   23.12 | יום ב' | 19:00 | מג'דל כרום         

ערב של שתי יצירות:

אוהבים ערבים מאת הלל קוגן

מה שבאמת מרגיז אותי מאת עדי בוטרוס

19.12 | יום ה' | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו

המרכז לתיאטרון של עכו בימי תרבות 2013. פרטים באתר!

המרכז לתיאטרון של עכו, 04-991-4222, (דוא"ל), ויצמן 1. העיר העתיקה - עכו
 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-5299528

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il