(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. מעת לעת נביא קטעים מתוך עבודת המחקר)

התיאטרון והדרמה חושפים את ה'פרסונה'

לפי אוריין (1998), הרקע ההיסטורי להתפתחות העבודה הפסיכו-פיזית באמנות התיאטרון כולל כמה חלוצים: סטניסלבסקי (1924), שחיפש דרך גמישה לביטוי אישי של המיוחד שבכל דמות. ב"השיטה" שלו הוא הניח בסיס עיוני, עם ניסיון מעשי ליצירת תבנית התנהגות מיוחדת הנוצרת מתוך עיון עצמי של השחקן בדמות ובעצמו - כ"ג'סטה פסיכו-פיזית" של הדמות; צ'כוב (1952), תלמידו, שהציע להגדיר את התנהגותה של הדמות במשפט מילולי כללי, שתפקידו להפעיל את הגוף והנפש; גרוטובסקי (1965), בנה תיאוריה ושיטה המבוססת על זיקה מחייבת בין הבחנה פסיכולוגית לתגובה פיסית. מכל הבחנה כזאת נובעת תגובה פיסית מתאימה ולהפך. שחקן אמור להכיר היטב את גופו, לשכלל את כושרו הפיסי, ולהשיג מיומנות מקצועית כוללת ברמה גבוהה ביותר. "אולפן השחקנים" האמריקני של קאזאן ושטרסברג (1947), ביסס את "השיטה" שלו על עקרונות השיטה של סטניסלבסקי, תוך שהוא מפשט תהליכים ויוצר מתכון...

(עמ' 20 בתזה)

...ניתן לראות שלעולם הדרמה והתיאטרון כוח רב לסיוע בבניית העצמי. העבודה הדרמטית היא כעבודת סיפורי הנפש בתהליכים הפסיכולוגיים. עולם התיאטרון, עבודת השחקנים בו ותהליכי הפסיכודרמה, הם כמטאפורה למתרחש בחיי היומיום, ובשל כך יש בהם מן הכוח לפתח את מודעות האדם לעצמו, כדמות המנווטת את דרכיה בנבכי החיים. בתהליכי ניתוח דמות, חקירתה והבנתה, לומד/ת האדם על עצמו/ה כדמות. כך ניתן להכיר באותן מסכות שאנו עוטים/ות, להכיר את הרגשות אותם אנו מרגישים/ות ולהבין טוב יותר את מערכות היחסים שלנו. מערכת יחסים נוספת היא של האדם היוצר/ת, עם יצירתו/ה. הווה אומר, החיבור בין התכנים הלא-מודעים שעולים בנו לבין העולם המודע והתפתחותם לידי מלאכת אמנות, ועל כך בהמשך...

(עמ' 23-24 בתזה)