הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק שלישי)
ג.
ויעברו שבועות, ויחלפו חודשים, ותדע אותה ארץ מורדות ועליות, כי זו דרכה: כי לעת תעלה התמרמרות דקה ברחובות, יאמרו השלטונות: הבה ונתחכמה לו בדרך הישנה והבדוקה, כי היה פן ירבה, וקם עלינו. ויזעקו כדרכם מימים ימימה: "חיות דו-רגליות עליך עם בטל! " וידום המרמור ונשמו הללו לרווחה ואזי היה שב הסומק ללחייהם וכשבעיניהם כבר מרצדים בחיוניות אותם הבהקי תאווה שבו ותבעו את ליטרותיהם.
וייגש ערב אחד האיש אל אותה תיבה. יען-כי גברו תלונות שכנו, זה שצווארו מתקמר כצוואר מרוט של ברבור, בדבר שלכת מכתביו שכבר מכסה את הרחוב. ויאגור אי-לכך, בלב ירא את ים האותיות המבעבעות בחשכת מעטפותיהם בזעם פקידותי עצור ויפרשם על שולחנו. הא, היו ימים, נאנח, שבהם שלחו לי דרישות מסוג שונה לחלוטין. דרישות שהפציעו ממחוזות שמעבר לנהר הסמבטיון, וכל-כולם שלום ושלומות וכולנו בריאים וכולנו נהנים, ושתמסור ד"ש לדוד יהודה ולדודה יהודית. ועתה...
והנה, מגבה של אחת מהמעטפות מתרוננות לנגד עיניו אותיות המרכיבות יחדיו את הכותרת המוכרת: "מי-רננים". הרי חלפו חודשים רבים מאז אותם ימים רוגשים שבהם פקדתי את אולמי התאגיד, סח לעצמו. ימים שבהם שב מבטחי באותה מכונה אדירה, שגלגליה מתקדמים אמנם באיטיות מפליגה, אך-זאת משום שהם מבררים כל תג ותג בקפידה. ואם-כן, האם לפני פתח האור שלו אני מייחל מזה חודשים ארוכים?
כך, כשחשש מהול בתקווה מאחז בו, נטל את המעטפה וכשבידו סכין החיתוך, בצע אותה ויעלה ממנה, כך, לאיטו, את הטופס. וימלא ריאותיו אויר ויטיל בו מבטו. ובעודו חולף על פני אותיותיו, האפילו עיניו ותיפול עליו חשכה אשר אף כבדה מקודמותיה, כי לא זו בלבד שנדרש לשלם עתה תשלום שעוד נוספו לו במחטף-יד, כמאתיים שקלים נוספים, אלא שאותה יד נאלמה, עוד חרצה דברי התראה על כך, שאם לא יתבצע התשלום במועדו, הרי שינותק מצינור חייו.
לא! התנשף, ויאדמו ויחווירו פניו חליפות, יען-כי ראה כיצד קמים עליו מעוקלי חוטמים להחריבו. לא! לא! ויאמר לצנן רוחו לשתות מים חיים! אילו המים, חרחרה דעתו, הקמים עליו להכריתו. הא, לא יהי! תחת לשלם, אשלח להם אף אני מכתב. וייגש למכתבה, וייקח עט ויגולל על הנייר את קורותיו, החל מילדותו שבה חונך לכווץ את שפופרות השיניים עד תום, ולצייר על שני צידיו של הדף ועוד כהנה וכהנה, כולל עניין הפקידים והמחסן שלא היה ולא נברא. מכתב שסיימו במילים: "והריני לציין שלא זו בלבד שאין להטיל עלי גזרות הזויות, ולא זו בלבד שמגיע לי החזר!", ניעץ עטו, "אלא שראוי אני לציון לשבח ולגמול נאה על כך שאין אדם בכל רחבי הממלכה המיישם באדיקות גדולה משלי את רוח הסיסמא הקדושה שהונחלה לנו מפיכם, פי השלטונות! וזאת עוד בימי אבות-אבותינו! חבל על כל טיפה!!!" ויכניסנו למעטפה, ויחתמו בבול מתוך אוסף הבולים אותם ליקט בילדותו ויפסע אל קצה הרחוב ויטילנה אל כרס התיבה, זו האדומה, השוממת, שמזה שנים ניצבה שם כאבן דאובה, ובתחושה שזרע זה עתה ענן ובו גשם תרומות, שב אל ביתו...
(המשך יבוא)
