(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

14. וארא: שמות ו' 2 - ט'

..."ויאמר משה אל-יהוה, בי אדוני, לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל-עבדך, כי כבד-פה וכבד לשון אנכי" (שמות: שמות ד' 10).

"וידבר משה לפני יהוה לאמר, הן בני-ישראל לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (וארא: שמות ו' 12).

פעם ועוד פעם מתלונן משה על חסרונותיו האישיים: משה יוצר התורה, נתפס בעיני עצמו ככבד-פה, עילג-לשון ומתקשה בדיבורו. אין פירוש הדבר שמשה אכן כבד-פה מטבעו. במפגשיו עם האל דיבורו רהוט. הזוהר טוען ש"המילה שלו בגלות היא". כלומר, שעדיין לא נתחברה היצירה בתודעתו לכלל תבנית שלמה.

הזוהר, רעיא מהימנא, פרשת וארא, בתרגום הסולם: אלא הוא סוד. משה [הוא] קול והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות, ועל כן היה משה ערל פה לפרש דברים, ומשום זה אמר: "ואיך ישמעני פרעה", בעוד שהמלה שלי היא בגלות שלה... בוא וראה, כל זמן שהדיבור היה בגלות, נסתלק ממנו הקול והמלה היתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה... וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתנה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור ואז דיבר דבר, זה שנאמר: "וידבר א-לקים את כל הדברים האלה", ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי...

משה הוא אדם-יוצר שמרבית כוחותיו הנפשיים מופנים ליצירת התורה. על כן, הדיאלוג הפנימי המתקיים בינו לבין כוח היצירה שבו, הלוא הוא האל, הוא דיאלוג שוטף ורהוט, אבל מגעו עם העולם קשה יותר. במפגשיו עם הסביבה החיצונית, משה עושה או מדבר את דבר האל. מלבד זאת, אכן, אין הוא מדבר כלל.

תחושת הכבדות וחוסר-האונים היא חוויה מוכרת לכל מי שהיצירה מתעוררת בו בעצמה גדולה. היא גוזלת את כל כוחות הנפש. היא טעונה עד כי הפה והלשון נתפסים ככלים דלים לצורך הגייתה, והם אינם נענים ליוצר. "אני לא יכול להעביר במילים את עוצמת הרגש שבי!" - יאמר היוצר. הניסיון להעביר את החוויה הפנימית הגדולה, אל הכלים האמנותיים המקובלים, נראית אז קשה מנשוא. היצירה דורשת כוחות נפש המתישים את היוצר.

בהמשך דרכו, משה יורד מהר סיני ועור פניו מואר. הארה הנובעת ממעשה היצירה. ברגעים אלו אין לו למשה בעולמו דבר לבד מהתורה, ואז הוא תשוש וזקוק למנוחה. כל יוצר יכול לחוות רגע של הארה, בתוך תהליך היצירה, ברגע שבו הוא מביא קטע מתוכה לידי שלמות, או ברגע שבו הוא מציג אותה בפני קהלו. הארה זו היא הפתיחות הגדולה והמספקת, המאפשרת את יצירת הקשר המשולש שבין יוצר, יצירה ועולם.