(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)
איך מתלבשים ביפן
עולם העסקים היפני נוקשה וקוד הלבוש העסקי נוקשה לא פחות. איש העסקים היפני יגיע לפגישה עסקית חנוט בחליפת שלשה חלקים התפורה למידותיו, נעליו מבהיקות והוא מאובזר בחפתים וסיכות עניבה. ככל שהפגישה חשובה יותר, רמת ההידור עולה בהתאם.
יום אחד נתבקשתי לנסוע ליפן.
- "הפגישה הזאת חשובה מאד", פתח המנהל את השיחה, "לוח הזמנים צפוף. הפגישה הראשונה תהיה כבר ביום ההגעה, וכמו שכבר אמרתי לך הפגישה הזו חשובה והאנשים שתפגוש בה הם מנכל"ים וסמנכל"ים בכירים. כדי לעמוד בסטנדרטים היפנים הכנו לך תקציב ביגוד מיוחד".
בשעה טובה נחתנו בשדה התעופה בטוקיו. עמדתי ליד הקרוסלה המסיעה את המזוודות, ממתין לזו שלי. זמן רב עבר והמזוודה שלי עדיין לא נפלטה. סבלנותי החלה פוקעת."יוסף", אני מרגיע את עצמי, "אתה ביפן, סבלנות. תסתכל סביב. אף אחד לא לחוץ. תירגע". ככל שחלף הזמן ידעתי שהמזוודה שלי לא תגיע. סידרה ארוכה של קידות והתנצלויות חוזרות ונשנות של פקידת האבידות והמציאות, לא הרגיעו את זעמי. חשבתי שאני עומד להתפוצץ.
הגעתי למלון, התקלחתי ולבשתי שוב את בגדי המסריחים שלבשתי מזה 24 שעות, כשבאוזניי מהדהדות מילותיו של המנהל: "יש לך תקציב מיוחד לביגוד. היפנים מיחסים חשיבות רבה ללבוש". יצאתי ללובי. הייתי חריג בנוף האנושי. עמדתי שם בנעלי ספורט, ג'ינס מהוה, חולצה מקושקשת וז'קט ספורטיבי שנראה כאילו שזה עתה עבר את קיבתה השביעית של הפרה.
גבר יפני התקרב אלי, לבוש לפי צו האופנה העילית בטוקיו: חליפת שלושה חלקים תפורה למידותיו, עניבה תואמת וסיכת זהב נעוצה בקשר, תיק עור משובח בידו ומשרוולי חולצתו מבצבצים חפתי זהב. הגבר המהודר נתן בי מבט אחד והמשיך בדרכו. הבנתי שזה האיש שאני אמור לפגוש. ניגשתי אליו והזדהיתי. האיש היה בהלם מוחלט והביט בי כלא מאמין למראה עיניו. לאחר מספר שניות התאושש והציג את עצמו כיאבוצ'י ואטאנאבי ואמר:
- ייבאתי לקחת אותך לפגישה. יש לנו פגישה בעוד שעה ואתה בא ככה? אין לך בגדים אחרים?", נימה של בוז עמוק נשמעה בקולו. "לצורך הפגישה הזמינו עבורנו חדר מיוחד במלון יוקרתי. אני לא יודע אם יתנו לנו להיכנס ללובי בלבוש כזה. לא הסבירו לכם בארץ את חשיבות ההופעה אצלנו? כל העסקה תרד לטמיון בגלל זה!"
הסברתי לו שהמזוודה שלי לא הגיעה: "אבקשך להתנצל בשמי ולהסביר זאת למנכ"לים. הם וודאי יבינו זאת".
יאבוצ'י סאן חשב וחשב ולבסוף אמר: "אני מצטער, אבל אני אגיד להם שככה מתלבשים בישראל".
נעלבתי ומיד התעוררו בי רגשות פטריוטיים: "מה פתאום?! למה שתגיד דבר כזה? אנחנו מתלבשים כראוי לכל פגישת עסקים, אבל קורה שמזוודה לא מגיעה!".
אך הוא בשלו וקבע נחרצות: "הפגישה חייבת להתקיים ואין לי ברירה אלא רק לומר שכך מתלבשים בישראל".
- "אני לא מבין מה הבעיה לומר את האמת. המזוודה שלי לא הגיעה!" לחצתי עליו, אבל יאבוצי סאן נתן בי מבט נוקב ואמר: "אתה זר ביפן ולא תבין זאת".
בפנים סמוקות מבושה ובצעד מהוסס נכנסתי לחדר הישיבות. יאבוצ'י סאן הציג אותי בפני חמישה אנשים לבושים בחליפות מחויטות היטב. מבטיהם היו נוקבים. ניסיתי לקרוא על פניהם מה דעתם אך הפנים היו קפואות כמו של שחקני פוקר. ברגעים שבהם הייתי צריך להתרומם מכיסאי לצורך הסברים ולעמוד על יד הלוח שהיה מוצב שם, הרגשתי נבוך ונכלם במיוחד. מבטיהם קרעו אותי. לבסוף הסתיים הסיוט. בדרכנו חזרה למלון שאלתי מדוע כל כך היה חשוב לומר שכך מתלבשים בישראל ולא את האמת.
יאבוצי סאן הסביר: "זה פשוט מאד. אצלנו הכול חייב להיות מושלם. לכן אין דבר כזה שמזוודה לא הגיעה ליפן. זה כאילו אמרת שאין סדר ביפן. זה כשלעצמו מעליב מאוד".
(המשך יבוא)
