(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. קטעים מתוך עבודת המחקר)
שיטת אוריין - המעגל הפתוח ותיאטרון החדר
התפיסה העומדת בבסיס השיטה היא שהחוויה האישית המיידית מעשירה את האירוע. לפי אוריין (1985), עבודת השחקן מבוססת על ידע אישי, היסטורי ואינסטינקטיבי. הוא מסביר כי הגישה הקלאסית לתיאטרון ולבמה, היא:
אל"ף - היוצר, מציג את בי"ת - הדמות, לפני גימ"ל - הקהל.
בשונה מכך, הגישה בשיטת אוריין היא:
אל"ף - היוצר, מציג את אל"ף - היוצר, באמצעות בי"ת – היצירה, לפני גימ"ל - הקהל.
אוריין מתייחס אל היצירה ככלי ואל היוצר כתכלית שבה האדם נמצא במרכז היצירה, ושהיא היחס בין ההיסטוריה של היצירה לבין החוויה האישית המיידית של היוצר.
בשיטה תרגילים לרוב, שמתייחסים לאספקטים שונים בהוויית האדם כאדם וכאמן יוצר. התרגילים מגוונים וכוללים דרכים שונות לתשומת לב לנשימה, חימומים פיזיים של כל חלקי הגוף, טכניקות התבוננות בתהליכים פנימיים כמו חלומות, וטכניקות עבודה עם טקסט. להלן כמה דוגמאות לתרגילים עם הסבר למשמעות שעומדת מאחוריהם והיכולות המתפתחות בעקבותיהם:
"נשימת אנחה" - מכוונת להורדה מיידית של מתחים קלים בגוף, ולהקלה במקרים של מתח גבוה ומתמשך;
"נשימת שעון" - עוזרת בהורדת מתח בכול עוצמה שהיא;
"רצף חימום" - התייחסות לחלקי הגוף, למחשבות אישיות, תרגול תנועתי, מתן ביטוי והוצאת אנרגיה;
"נשימות מעגליות" - הרחבת גבולות, מבהירה ומחדדת את החוויה האישית, ומאפשרת לנוע ברצף הקשרים אישי מההווה לעבר ולעתיד;
"המנחה האישי" - יצירת דיאלוג פנימי, קל ומהיר, לאימון בגיבוש עמדה אישית;
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
מה ניתן ללמוד משיעור הזמן הזה: ארבע מאות ושלושים שנה? פרופסור ישראל קנוהל מתבסס על התנ"ך ועל ממצאים ארכיאולוגיים ומנסה לקרוא רובד נוסף דרך הכתוב בתנ"ך. בספרו "מאין באנו" הוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, והתורה מציגה שילוב של אמונות מתוך שלוש הקבוצות הללו.
א. הקבוצה הראשונה הייתה קבוצת ההיקסוס, שהורכבה מעבדים כנענים שהתערו במצרים ושלטו בה במשך כמאה שנים החל מ-1638 לפנה"ס. קבוצה זו הוגלתה וגורשה ממצרים במאה ה-15 לפנה"ס, אחרי נפילת שושלת היקסוס ומקבוצה זו הגיעו הסיפורים על גדולתו של יוסף וחווית הגירוש ממצרים. בתקופה זו גם מתוארות תופעות אקלימיות יוצאות דופן בתיעוד מצרי כמו פפירוס איפוור, שבו היאור הפך לדם וכדומה. לדבריו גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת ההיקסוס.
ב. קבוצת פליטים שהיגרה במאות ה-12 וה-13 לפנה"ס לארץ ישראל מחרן והתיישבה באזור ההר. הם הביאו עימם זיכרונות של מסע ארצה מאזור ארם-נהריים, סיפורי האבות, שיטות פולחן כגון משיחה בשמן ודם, עריכת בריתות, ואת מושג הנביא-השליח. במגע עם הכנענים שכבר שהו בארץ, הם נמזגו בכנענים, וכך קיבלו על עצמם פליטי חרן את פולחן האל הכנעני הראשי, אל, ונקראו ישראל, שמשמעותו היא "שררת האל".
ג. קבוצה שלישית היו עבדים שברחו ממצרים בשנת 1208 לפנה"ס בימי פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני שבנה את העיר רעמסס, והם האחראים על מיתוס העבדות במצרים, בניית הערים פיתום ורעמסס, וחוויית הבריחה ממצרים. לפי קנוהל, הקבוצה השלישית, העפירו (או חבירו) הביאו עמם מהפכה דתית משלהם: העלאת האל היחיד אל מעל הטבע, איסור עשיית הפסל והמסכה ומסגרת המחייבת נאמנות מוחלטת לאל. כל אלו השתלבו היטב עם הברית לאלוהים כשליט, שאותה קיבלו מן הישראלים וכן את עשרת הדיברות. בדרכם לכנען עברו העפירו במדיין ומשם קיבלו את יהוה כשם האל ואת המנהג לא לייצג את האלוהים בפסל או תמונה.
על פי חישובו של קנוהל מימי עליית ההיקסוס עד בריחת העפירו עברו בדיוק 430 שנה כמתואר בספר שמות י"ב, 41 (ישראל קנוהל,"מאין באנו", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 2008).
...וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה...
מהו "עצם היום הזה"? אפשר לומר כפשוטו: ארבע מאות ושלושים שנה. אבל אפשר לומר כי עצם היום הזה הוא דימוי למצבו של האדם המשתחרר.
כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמי שחובה עליו לדעת מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו בוחר בין שיעבוד לבין חירות. בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה(נוסח המופיע ב"הגדה של פסח" של תיאטרון החדר).
לי-ים: תרדי משם, בקשה. (שתיקה) אבי, אני מתנצל. סליחה.
אבי: תלך מפה, אני הולכת לקפוץ.
לי-ים: מה?! (מהסס) אין לך חיים יפים איתי?
אבי: לא.
לי-ים: למה? יש לך דירה חמודה, יש לך 2 חתולים חמודים תחשבי עליהם, לא עלי.
אבי: אין לי כלום, זה לא חיים. דירה חמודה?! דירה חמודה?! לשתות כל הלילה בירה במנזר, חומוס בכרם?! לך תאכל חומוס בכרם! תיסע חזרה ללונדון! למה חזרת? תיסע חזרה לפריז? למה באת לכאן!
לי-ים: טוב לי איתך! בבקשה, תרדי, זה לא גבוה, את סתם תהיי נכה.
אבי: תודה רבה, באמת. אידיוט.
לי-ים: אני אידיוט? יש לך הכול בחיים, יש לך כסף, את עובדת במה שאת רוצה, את חיה טוב, יש לך מישהו שאוהב אותך, הסקס שלך רע? זה הבעיה? אם אני הבעיה אני יעלם מהחיים שלך, לא שווה לקפוץ בגללי.
אבי: אני לא רוצה לחיות יותר. אתה לא מבין את זה?! אין פה חיים. אהבה זה לא אהבה. חתולים זה לא חתולים, הכול פה וירטואלי.
לי-ים: מה וירטואלי?
אבי: החיים פה וירטואליים. פיקציה. אשליה. משחק מחשב. זה החיים פה.
לי-ים: אז ניסע למקום אחר.
אבי: זה הכי וירטואלי לנסוע.
לי-ים: על מה את מדברת?
אבי: אני לא רוצה לחיות יותר! מה מסובך? זאת לא החלטה רגשית, זאת החלטה אינטלקטואלית.
אבי: מה אתה מפחד שהם יגלו? מה אתה מפחד שהם ישמעו? שישמעו הכול, שישמעו שהכול פיקציה! שהחיים שלהם הם שקר! חיים פה בבועה הפתטית שלהם. תל אביב זה כפר קטן ופרובינציאלי, חור. המקסימום בחירה שיש פה לאנשים זה בין גולדסטאר להיינקן, שנטיפי או בומבמלה, להתמכר לעיתונים להתמכר לכוכב נולד, חופש?! חופש זה לנסוע להודו או לאוסטרליה, מה אתה בוחר? גראס או חשיש? גוגל-כרום או אקספלורר? חברה או סקס מזדמן? שמונה עד חמש או משמרות? למלצר או לעשות טלמרקטינג? כמה אחריות אתה לוקח? אתה תיקח את האחריות כשאני יהיה מתחת לאדמה.
לי-ים: אני את שלי עשיתי.
אבי: בטח! ילד גדול של אימא. עשית צבא, הלכת לאוניברסיטה, דפקת באנגים בהודו ועכשיו אתה דופק אותי. חתונה, ילדים. אתה את שלך עשית? הכול פה וירטואלי. לחיות ככה?
לי-ים: נמאס לך מחיי הבורגנות שלך? זה העניין?
אבי: זה לא חיי בורגנות, זה בכלל לא הבורגנות. אם זה בורגנות, זה פתטי. תל אביב זה לא אירופה. הכרם זה לא אירופה.
לי-ים: תעזבי לי את הכרם. מה זה הכרם?
אבי: אתה יודע מה זה הכרם? הכרם זאת מנשייה. היה פה כפר פעם. מנשייה. אנשים חיו פה, תרבות שלמה, עצי זית, ענבים, זבת חלב ודבש. היו פה חיים. לא וירטואליים. חיים אמיתיים. ואנחנו באנו ומחקנו את הכול בשביל הבניינים האלו שמסתירים לי את הים.
לי-ים: אז זה העניין? אז תיסעי לפלסטין. תחיי בכפרים. תאכלי פיתה עם שמן זית וגבינת עיזים. מה אני אשם? מה אני קשור לזה? אני הולך לכל ההפגנות בכיכר.
אבי: בטח שאתה הולך! יש דנה ברגר, יש ברי. למה לא? תחייה במטר על מטר שלך. אל תדאג. גם כשהבועה הולכת ונהיית צרה, אתה מחייך.
לי-ים: מה את רוצה ממני, אני אוהב מוסיקה. מה רע? בגלל זה רע לך איתי?
אבי: לא רע לי איתך, אתה סתם ילד מגודל, כמו כולם, רע לי! רע לי! אני בדיוק כמוך, אין לי שום דבר להילחם עליו. איבדתי הכול. כל מה שיש לי זה את הבירה במנזר, ונמאס לי כבר להקיא. נמאס לי להקיא.
לי-ים: אז לא נשתה שם יותר. יש אחלה בר ג'אז חדש באלנבי אפשר לשבת שם, לשתות יין.
אבי: לא איכפת לך מכלום, גם אם אני יקפוץ מפה. אתה פשוט תחזור לחיים שלך. התרגלת לזה.
עולם העסקים היפני נוקשה וקוד הלבוש העסקי נוקשה לא פחות. איש העסקים היפני יגיע לפגישה עסקית חנוט בחליפת שלשה חלקים התפורה למידותיו, נעליו מבהיקות והוא מאובזר בחפתים וסיכות עניבה. ככל שהפגישה חשובה יותר, רמת ההידור עולה בהתאם.
יום אחד נתבקשתי לנסוע ליפן.
- "הפגישה הזאת חשובה מאד", פתח המנהל את השיחה, "לוח הזמנים צפוף. הפגישה הראשונה תהיה כבר ביום ההגעה, וכמו שכבר אמרתי לך הפגישה הזו חשובה והאנשים שתפגוש בה הם מנכל"ים וסמנכל"ים בכירים. כדי לעמוד בסטנדרטים היפנים הכנו לך תקציב ביגוד מיוחד".
בשעה טובה נחתנו בשדה התעופה בטוקיו. עמדתי ליד הקרוסלה המסיעה את המזוודות, ממתין לזו שלי. זמן רב עבר והמזוודה שלי עדיין לא נפלטה. סבלנותי החלה פוקעת."יוסף", אני מרגיע את עצמי, "אתה ביפן, סבלנות. תסתכל סביב. אף אחד לא לחוץ. תירגע". ככל שחלף הזמן ידעתי שהמזוודה שלי לא תגיע. סידרה ארוכה של קידות והתנצלויות חוזרות ונשנות של פקידת האבידות והמציאות, לא הרגיעו את זעמי. חשבתי שאני עומד להתפוצץ.
הגעתי למלון, התקלחתי ולבשתי שוב את בגדי המסריחים שלבשתי מזה 24 שעות, כשבאוזניי מהדהדות מילותיו של המנהל: "יש לך תקציב מיוחד לביגוד. היפנים מיחסים חשיבות רבה ללבוש". יצאתי ללובי. הייתי חריג בנוף האנושי. עמדתי שם בנעלי ספורט, ג'ינס מהוה, חולצה מקושקשת וז'קט ספורטיבי שנראה כאילו שזה עתה עבר את קיבתה השביעית של הפרה.
גבר יפני התקרב אלי, לבוש לפי צו האופנה העילית בטוקיו: חליפת שלושה חלקים תפורה למידותיו, עניבה תואמת וסיכת זהב נעוצה בקשר, תיק עור משובח בידו ומשרוולי חולצתו מבצבצים חפתי זהב. הגבר המהודר נתן בי מבט אחד והמשיך בדרכו. הבנתי שזה האיש שאני אמור לפגוש. ניגשתי אליו והזדהיתי. האיש היה בהלם מוחלט והביט בי כלא מאמין למראה עיניו. לאחר מספר שניות התאושש והציג את עצמו כיאבוצ'י ואטאנאבי ואמר:
- ייבאתי לקחת אותך לפגישה. יש לנו פגישה בעוד שעה ואתה בא ככה? אין לך בגדים אחרים?", נימה של בוז עמוק נשמעה בקולו. "לצורך הפגישה הזמינו עבורנו חדר מיוחד במלון יוקרתי. אני לא יודע אם יתנו לנו להיכנס ללובי בלבוש כזה. לא הסבירו לכם בארץ את חשיבות ההופעה אצלנו? כל העסקה תרד לטמיון בגלל זה!"
הסברתי לו שהמזוודה שלי לא הגיעה: "אבקשך להתנצל בשמי ולהסביר זאת למנכ"לים. הם וודאי יבינו זאת".
יאבוצ'י סאן חשב וחשב ולבסוף אמר: "אני מצטער, אבל אני אגיד להם שככה מתלבשים בישראל".
נעלבתי ומיד התעוררו בי רגשות פטריוטיים: "מה פתאום?! למה שתגיד דבר כזה? אנחנו מתלבשים כראוי לכל פגישת עסקים, אבל קורה שמזוודה לא מגיעה!".
אך הוא בשלו וקבע נחרצות: "הפגישה חייבת להתקיים ואין לי ברירה אלא רק לומר שכך מתלבשים בישראל".
- "אני לא מבין מה הבעיה לומר את האמת. המזוודה שלי לא הגיעה!" לחצתי עליו, אבל יאבוצי סאן נתן בי מבט נוקב ואמר: "אתה זר ביפן ולא תבין זאת".
בפנים סמוקות מבושה ובצעד מהוסס נכנסתי לחדר הישיבות. יאבוצ'י סאן הציג אותי בפני חמישה אנשים לבושים בחליפות מחויטות היטב. מבטיהם היו נוקבים. ניסיתי לקרוא על פניהם מה דעתם אך הפנים היו קפואות כמו של שחקני פוקר. ברגעים שבהם הייתי צריך להתרומם מכיסאי לצורך הסברים ולעמוד על יד הלוח שהיה מוצב שם, הרגשתי נבוך ונכלם במיוחד. מבטיהם קרעו אותי. לבסוף הסתיים הסיוט. בדרכנו חזרה למלון שאלתי מדוע כל כך היה חשוב לומר שכך מתלבשים בישראל ולא את האמת.
יאבוצי סאן הסביר: "זה פשוט מאד. אצלנו הכול חייב להיות מושלם. לכן אין דבר כזה שמזוודה לא הגיעה ליפן. זה כאילו אמרת שאין סדר ביפן. זה כשלעצמו מעליב מאוד".
(מוזר הוא הקטע הבא, שסגנונו מחזיר אותי במידת מה לקטעי 'האיות שלי'. 11 רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)
גם באותו בוקר הוחלט שאקח את צעיר נכדיי ל"דיו לסוסים", חוות הסוסים הפרטית הנמצאת ב"בית הספר החקלאי פרדס חנה", הקרוב מאד לבית המשפחתי החדש, העומד בקרן הרחובות החלוץ והגבורה. בחווה ישיותר מריבוא סוסים, שנכדי, פלג בן השנתיים, פשוט מעריץ.
יצא שממש באותו בוקר התחלתי טיפול רפואי חדש וכבר בצעדים הראשונים של העגלה בה ישב פלג זורח, חשתי בהמית בטני ובבעבועיה. מעיי, מעיי אחילה?! שאלתי. זה יעבור, הבטיח קול שני בתוכי, בוטח ללא קבלות.
ככל שהתקדמתי ברחוב הניצחון, בואך הסוסים של פלג, כך הלך והחמיר המצב. לא אחילה! צעקתי וצרחתי בפנים. ומנין יבוא עזרי?
ברחוב הגבורה 48 היה השער הפתוח לרווחה, מבטיח הכנסת אורחים, שלא כיתר חבריו, הבתים, ברחוב הסרגלי, ששתקו בגבם ובחזיתותיהם כמבצרי מעט השומרים על רכושם הסודי ולא אומרים דבר...
עם המעי הרגיז, נכדי, שהמשיך לשבת שמח וטוב לב בעגלתו, כלבתו בלה וכלבי ויג'י, פרצתי דרך השער הפתוח לרווחה וצלצלתי בדלת הראשית של הבית בחשש כבד. הדלת נפתחה במהירות ע"י גבר בסרבל עבודה כחול, שנראה כבגדי עבודה של בעל הבית, או כבגדים נותן שרות, שהגיב על בקשת השירותים, שסיננתי בין שפתי הקפוצות בחזקת חרדה: "אני רק עובד פה!"
חילופי המילים הקצרים בינינו, הביאו לקדמת הבמה של דרמת השירותים, אישה חבושת שביס כדרך הנשים הדתיות, יהודיות וערביות כאחת, שנראתה בעיני כבעלת הבית. תקעתי בה את מבטי הקודח וחיננתי שירותים? רק לכמה דקות.
- אי אפשר. אני רק העוזרת!
- מה אכפת לך? בבקשה... רק לשתי דקות.
- אפילו לא מסודר שם...
- לא חשוב. אסתדר.
ופרצתי לכיוון המשוער כמעט בכוח, משאירה על הסף את פלג בעגלה ושני הכלבים, אותם הפקדתי בלבי לשומרים זמניים מימינו ומשמאלו.
לשירותים היו שתי דלתות. לפני שהתיישבתי סגרתי דלת אחת, מהשנייה, שפנתה כמעט לבטח לחדר ההורים, נאלצתי להוריד, כמי שכפאו השד, בגדים זרים לפני שסגרתיה.
יצאתי כפי שנכנסתי במהירות הבזק, בהקלת מה. או אז השתלחה בי העוזרת כרוטביילר לא מאולף ולא חביב שהצליח להשתחרר מן השרשרת כדי להעניש, לאבד ולנשוך כל הבא לפה.
- גם כלבים יש לה!, צרחה בסרקזם מורעל אל הגבר בסרבל הכחול, בהצביעה על הכלבים שלנו, שעמדו שקטים ולא הוציאו הגה.
- והילדים?!, הוסיפה צרוח.
"הילדים" היו הנכד שלי לבדו, שישב כל אותה עת בעגלתו מחזיק בידו צעצוע ומתפלל לסוס.
הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק ה')
ה.
וינקפו הירחים, ויאגור האיש טיפה ועוד טיפה ממי המזגן, ויבואו נשיאים ויבואו רוחות אך גשם התרומות שלו ציפה, לא בא. ובצר לו שלח עוד מכתבים ל"מי רננים", כי לא ידע את דבר הפח הגדול. והנה בשעת בוקר שכבר קרבה לצהרי היום, עת קם ממיטתו ויצא לראות ההנץ הרימון שבגנו, נתקל על סף דלתו, בצרור הודעות שהאדימו כורידים העומדים להתפוצץ. וירימם, והנה עשרות התראות על בוא מעקלים ומנתקי צינורות אימתניים. לא, לא היה זה כלל גשם תרומות, כי-אם גשם זלעפות.
וככל ששם עיניו בהודעות, הקשיחו פניו וידמו לסלע גרנית, שכן לא רק חסכן היה, כי-אם גם עיקש. ויאמר לעצמו: הם באים אלי במכונת ברזל אשר אין-שיעור לגודלה ואני בשם מצוות "חבל על כל טיפה" שנמסרה לי מאבות אבותיי. ויגביר, למען עמוד במצור ממושך,את קצב המחזור, וימצה המים, אף מן הטל ומן החמציצים אשר בשדה, ויאגרם בקנקנים, ושקים מילא בחול ויציבם בגבולות חצרו למען היות לו חומת מגן.
ובלילה, על יצואו, בעודו קשוב לרחשים הזעירים ביותר, עלה בדעתו שוב אותו רעיון-רוח מדיר שינה בדבר שותף סמוי, אשר יונק את לשדו מקובה הנמצאת בין קירות ביתו. ושמא בעליית הגג הוא נסתר? ושמא באחד מן הארונות, שמהן שמע, וזאת אך לפני רגעים ספורים, אוושות זעירות? קם ממיטתו, קרב בדחילו לדלת הארון, ויפתחהו באבחה. והנה עולים מן האפלה מעילים מהוהים נטולי גוף אדם, הרי אלו, השתנקה נשימתו, רוחות! וכי מי הן? ושמא..., היסס, רוחות קרובות. והנה עולים מן האוב בדלי זיכרונות, עת לפני שנים רבות היה מהלך בם במין גאווה נואלת, מדמה עצמו לטייס או לקאובוי נועז. "הלא אילו רוחות קרובות עד למאוד! הלא אילו רוחותיי שלי!", נפעם, "ואם כן, לא אוכל להימנע מן המסקנה ששותפי הסמויים אכן נמצאים בנפשי שלי! המ, אמת, אני 'ככה ככה', כפי שרמזה אותה מתרוננת זוטרה מ'מי רננים'. אין זאת", הודה בפני עצמו, "אלא תולדה של בדידות ארוכת שנים. לו, לו היית כאן לצידי, מתרוננת, אבל, אנא, בבקשה, בלי כל התרוננויותיך הנישאות".
"מחסן!", הבליח בו פתע דבר-מה. הרי לשכן הזה שלי, זה שצווארו מתנשא כמו גרון מרוט של ברבור, יש מחסן בחצר! מה הוא מבשל שם? כן, מאז ומתמיד שם עינו על ביתי! שאלני תמיד אם אני מוכר אותו. דבר שלא עלה כלל בדעתי, שכן נחלת אבותיי היא. ומששבו סירוביי ונשנו, היה מציק לי עם שלל תביעות: שאעקור את האורן הנישא, זה שבמו ידי נטעתיו, שאפטר מהבוגונביליה. זו ששפעת פרחיה, משמחים קמעה את נפשי, שכן משילה היא פרחים הרבה, ולאחרונה, בדבר שלכת המכתבים הארורים הניגרת על המדרכה. אם-כן, הייתכן שזמם לינוק את לשדי גם באמצעות מונה הנחבא במחסנו? וזאת למען הביאני אל סף ייאוש? עדי אומר רוצה אני למכור את ביתי? האם קשר לשם-כך, קשר עם 'מי-רננים'? וגם, אדון גרוגרת עוטה עור קלף צמוק ומיובש שכמותך, הסבור אתה שנאלמה ממני, אותה בת-גיחוך שעמדה על שפתותיך, שעה שהיפגעת בי בפעם האחרונה לאסוף את ים המעטפות?"
וייזכר בימי ילדותו, עת בחסות החשכה, התגנב לחצרו, והיה מציץ מבעד לחרכי תריסו על פעולות מתנשמות, שבעקבותיהן, פרה ביתו מילדים זקורי גרוגרות שכמותו. ויאמר: אעטה את מעיל הבוקרים שאותו עטיתי באותם ימים רחוקים, ואחמוק, בחסות העלטה, אל המחסן אשר בחצרו, ואחשוף את ערוות המד אשר בגינו יתהפכו מעיי ולא אדע מרגוע מזה חודשים ארוכים.
ויושט כפו, ויסר המעיל מעם הקולב, ויחבשהו. כן, ועוד-דבר, הרי אינו רוצה להיווכח, עת יגיע למחוז חפצו, שהוא סומא באפלה, ואזי לשוב על עקבותיו בתחושה שבת-לווייתו זו הקטנונית שאינה נפרדת ממנו לעולם, אותה קונילמליות נצחית, הסיגתהו שוב. לא, כי ייטול גם פנס. נטלו איפוא מעם המגירה, ויפסע אל דלת ביתו. ובחוץ כוכבים, ולילה ורוח המרטיטה חרש את הצפצפות. וייטיב מעילו, וייעש דרכו אל הגדר ויחצה. הריני בחצר השכן, התפעם, ואזי שופף גבו וחש בחסות העלטה, אל זה המחסן. והנה הוא למולו וצלליתו מבליעת רזים ושותקת. ויקרב, ויאחז ברחימו בידית דלתו, ויידחפנה. ובהידחפה, קמו עליה ציריה, עד כי ירא, פן מבין פוכי יצואו, יבהל שכנו, וקם, ובא, והייתה בוקה ומבלוקה. אך לא כצעקתה, כי דממו כותלי המחסן.
וייטל בם אור, והנה לפניו שפע קופסאות מחלידות ופטישים ושלדי צבתות פעורות לוע וים של מסמרים הניגרים כקוצים חרבים. אך היכן המד? וייטל האור על חרכים שמעבר למוך הקורים, וירא בם זעיר-יצירים מתפתלים בשקיקה, אך כל מונה, שמחוגיו פועמים בהסתר לא ראה. ויכוף גבו, ויחפש לאורך הקירות, בינות לכוכים הנשכחים ביותר אך לא נמצא לו כל זכר. ובעודו מש, שכן חישב להזדקף, נשמעה חבטה. ויסב מבטו בבעת, וירא קופסה ונוזל הניגר ממנה בהשקט. והנה, עולה בנחיריו הבל חריף, וינסה לעמוד טיבו, אך ככל שהריחו, מילאהו וירווהו בענן, עד לא ידע.
"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בעשרה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בעולם.
יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.
שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, נימרוד רונן, נוגה דאנגלי , מייקל מרקס.
יום ב', 27.1.2014 , 20:30, צוותא, תל אביב
תודה לתיאטרון החדר.
להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.
מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".
תיק פוריות
IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר
18.1.14, בשעה 20:00, במרכז לתיאטרון של עכו, רחוב ויצמן 1 עכו העתיקה.
משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.
המרכז לתיאטרון של עכו, 04-991-4222, (דוא"ל), ויצמן 1. העיר העתיקה - עכו
קוראים לי רייצ'ל קורי:
2.1 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו
על פי כתביה של רייצ'ל קורי, בעריכת אלן ריקמן וקאת'רין וינר. ההצגה של יוספה:
9.1 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו
30.1 | חמישי | 18:30 | המרכז לתיאטרון של עכו
בביתדירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות על הוריהם, ילדיהם ועצמן.
"סלי עלא אל נביא! - תמתין!"
9.1 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו
ציון לשבח פסטיבל מסרחיד 2013
חליל בן השלושים לא שייך לשום מקום. הוא חי כמו שלימדו אותו- אסור לו לעבוד, אסור לו לטוס מנמל התעופה בן גוריון, אסור לו להסתובב ברחובות. סיפרו לו שלא כדאי לו למות.
שיעורי יוגה בבר קיימא!
עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.
לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.
בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.
החל מיום חמישי ה- 2/1/2014, 9:00 בבוקר, אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה.
שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.
ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30
*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)
