איה 12: מצעד הגבורה
(מוזר הוא הקטע הבא, שסגנונו מחזיר אותי במידת מה לקטעי 'האיות שלי'. 11 רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)
גם באותו בוקר הוחלט שאקח את צעיר נכדיי ל"דיו לסוסים", חוות הסוסים הפרטית הנמצאת ב"בית הספר החקלאי פרדס חנה", הקרוב מאד לבית המשפחתי החדש, העומד בקרן הרחובות החלוץ והגבורה. בחווה יש יותר מריבוא סוסים, שנכדי, פלג בן השנתיים, פשוט מעריץ.
יצא שממש באותו בוקר התחלתי טיפול רפואי חדש וכבר בצעדים הראשונים של העגלה בה ישב פלג זורח, חשתי בהמית בטני ובבעבועיה. מעיי, מעיי אחילה?! שאלתי. זה יעבור, הבטיח קול שני בתוכי, בוטח ללא קבלות.
ככל שהתקדמתי ברחוב הניצחון, בואך הסוסים של פלג, כך הלך והחמיר המצב. לא אחילה! צעקתי וצרחתי בפנים. ומנין יבוא עזרי?
ברחוב הגבורה 48 היה השער הפתוח לרווחה, מבטיח הכנסת אורחים, שלא כיתר חבריו, הבתים, ברחוב הסרגלי, ששתקו בגבם ובחזיתותיהם כמבצרי מעט השומרים על רכושם הסודי ולא אומרים דבר...
עם המעי הרגיז, נכדי, שהמשיך לשבת שמח וטוב לב בעגלתו, כלבתו בלה וכלבי ויג'י, פרצתי דרך השער הפתוח לרווחה וצלצלתי בדלת הראשית של הבית בחשש כבד. הדלת נפתחה במהירות ע"י גבר בסרבל עבודה כחול, שנראה כבגדי עבודה של בעל הבית, או כבגדים נותן שרות, שהגיב על בקשת השירותים, שסיננתי בין שפתי הקפוצות בחזקת חרדה: "אני רק עובד פה!"
חילופי המילים הקצרים בינינו, הביאו לקדמת הבמה של דרמת השירותים, אישה חבושת שביס כדרך הנשים הדתיות, יהודיות וערביות כאחת, שנראתה בעיני כבעלת הבית. תקעתי בה את מבטי הקודח וחיננתי שירותים? רק לכמה דקות.
- אי אפשר. אני רק העוזרת!
- מה אכפת לך? בבקשה... רק לשתי דקות.
- אפילו לא מסודר שם...
- לא חשוב. אסתדר.
ופרצתי לכיוון המשוער כמעט בכוח, משאירה על הסף את פלג בעגלה ושני הכלבים, אותם הפקדתי בלבי לשומרים זמניים מימינו ומשמאלו.
לשירותים היו שתי דלתות. לפני שהתיישבתי סגרתי דלת אחת, מהשנייה, שפנתה כמעט לבטח לחדר ההורים, נאלצתי להוריד, כמי שכפאו השד, בגדים זרים לפני שסגרתיה.
יצאתי כפי שנכנסתי במהירות הבזק, בהקלת מה. או אז השתלחה בי העוזרת כרוטביילר לא מאולף ולא חביב שהצליח להשתחרר מן השרשרת כדי להעניש, לאבד ולנשוך כל הבא לפה.
- גם כלבים יש לה!, צרחה בסרקזם מורעל אל הגבר בסרבל הכחול, בהצביעה על הכלבים שלנו, שעמדו שקטים ולא הוציאו הגה.
- והילדים?!, הוסיפה צרוח.
"הילדים" היו הנכד שלי לבדו, שישב כל אותה עת בעגלתו מחזיק בידו צעצוע ומתפלל לסוס.
- את משאירה אותו ככה בעגלה?
ואם היה יורד, בורח או נופל?
ואם...
יִחְרַבּ בֶּיתֶךּ יָא מַלְעוּנָה!
