הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק ה')
ה.
וינקפו הירחים, ויאגור האיש טיפה ועוד טיפה ממי המזגן, ויבואו נשיאים ויבואו רוחות אך גשם התרומות שלו ציפה, לא בא. ובצר לו שלח עוד מכתבים ל"מי רננים", כי לא ידע את דבר הפח הגדול. והנה בשעת בוקר שכבר קרבה לצהרי היום, עת קם ממיטתו ויצא לראות ההנץ הרימון שבגנו, נתקל על סף דלתו, בצרור הודעות שהאדימו כורידים העומדים להתפוצץ. וירימם, והנה עשרות התראות על בוא מעקלים ומנתקי צינורות אימתניים. לא, לא היה זה כלל גשם תרומות, כי-אם גשם זלעפות.
וככל ששם עיניו בהודעות, הקשיחו פניו וידמו לסלע גרנית, שכן לא רק חסכן היה, כי-אם גם עיקש. ויאמר לעצמו: הם באים אלי במכונת ברזל אשר אין-שיעור לגודלה ואני בשם מצוות "חבל על כל טיפה" שנמסרה לי מאבות אבותיי. ויגביר, למען עמוד במצור ממושך,את קצב המחזור, וימצה המים, אף מן הטל ומן החמציצים אשר בשדה, ויאגרם בקנקנים, ושקים מילא בחול ויציבם בגבולות חצרו למען היות לו חומת מגן.
ובלילה, על יצואו, בעודו קשוב לרחשים הזעירים ביותר, עלה בדעתו שוב אותו רעיון-רוח מדיר שינה בדבר שותף סמוי, אשר יונק את לשדו מקובה הנמצאת בין קירות ביתו. ושמא בעליית הגג הוא נסתר? ושמא באחד מן הארונות, שמהן שמע, וזאת אך לפני רגעים ספורים, אוושות זעירות? קם ממיטתו, קרב בדחילו לדלת הארון, ויפתחהו באבחה. והנה עולים מן האפלה מעילים מהוהים נטולי גוף אדם, הרי אלו, השתנקה נשימתו, רוחות! וכי מי הן? ושמא..., היסס, רוחות קרובות. והנה עולים מן האוב בדלי זיכרונות, עת לפני שנים רבות היה מהלך בם במין גאווה נואלת, מדמה עצמו לטייס או לקאובוי נועז. "הלא אילו רוחות קרובות עד למאוד! הלא אילו רוחותיי שלי!", נפעם, "ואם כן, לא אוכל להימנע מן המסקנה ששותפי הסמויים אכן נמצאים בנפשי שלי! המ, אמת, אני 'ככה ככה', כפי שרמזה אותה מתרוננת זוטרה מ'מי רננים'. אין זאת", הודה בפני עצמו, "אלא תולדה של בדידות ארוכת שנים. לו, לו היית כאן לצידי, מתרוננת, אבל, אנא, בבקשה, בלי כל התרוננויותיך הנישאות".
"מחסן!", הבליח בו פתע דבר-מה. הרי לשכן הזה שלי, זה שצווארו מתנשא כמו גרון מרוט של ברבור, יש מחסן בחצר! מה הוא מבשל שם? כן, מאז ומתמיד שם עינו על ביתי! שאלני תמיד אם אני מוכר אותו. דבר שלא עלה כלל בדעתי, שכן נחלת אבותיי היא. ומששבו סירוביי ונשנו, היה מציק לי עם שלל תביעות: שאעקור את האורן הנישא, זה שבמו ידי נטעתיו, שאפטר מהבוגונביליה. זו ששפעת פרחיה, משמחים קמעה את נפשי, שכן משילה היא פרחים הרבה, ולאחרונה, בדבר שלכת המכתבים הארורים הניגרת על המדרכה. אם-כן, הייתכן שזמם לינוק את לשדי גם באמצעות מונה הנחבא במחסנו? וזאת למען הביאני אל סף ייאוש? עדי אומר רוצה אני למכור את ביתי? האם קשר לשם-כך, קשר עם 'מי-רננים'? וגם, אדון גרוגרת עוטה עור קלף צמוק ומיובש שכמותך, הסבור אתה שנאלמה ממני, אותה בת-גיחוך שעמדה על שפתותיך, שעה שהיפגעת בי בפעם האחרונה לאסוף את ים המעטפות?"
וייזכר בימי ילדותו, עת בחסות החשכה, התגנב לחצרו, והיה מציץ מבעד לחרכי תריסו על פעולות מתנשמות, שבעקבותיהן, פרה ביתו מילדים זקורי גרוגרות שכמותו. ויאמר: אעטה את מעיל הבוקרים שאותו עטיתי באותם ימים רחוקים, ואחמוק, בחסות העלטה, אל המחסן אשר בחצרו, ואחשוף את ערוות המד אשר בגינו יתהפכו מעיי ולא אדע מרגוע מזה חודשים ארוכים.
ויושט כפו, ויסר המעיל מעם הקולב, ויחבשהו. כן, ועוד-דבר, הרי אינו רוצה להיווכח, עת יגיע למחוז חפצו, שהוא סומא באפלה, ואזי לשוב על עקבותיו בתחושה שבת-לווייתו זו הקטנונית שאינה נפרדת ממנו לעולם, אותה קונילמליות נצחית, הסיגתהו שוב. לא, כי ייטול גם פנס. נטלו איפוא מעם המגירה, ויפסע אל דלת ביתו. ובחוץ כוכבים, ולילה ורוח המרטיטה חרש את הצפצפות. וייטיב מעילו, וייעש דרכו אל הגדר ויחצה. הריני בחצר השכן, התפעם, ואזי שופף גבו וחש בחסות העלטה, אל זה המחסן. והנה הוא למולו וצלליתו מבליעת רזים ושותקת. ויקרב, ויאחז ברחימו בידית דלתו, ויידחפנה. ובהידחפה, קמו עליה ציריה, עד כי ירא, פן מבין פוכי יצואו, יבהל שכנו, וקם, ובא, והייתה בוקה ומבלוקה. אך לא כצעקתה, כי דממו כותלי המחסן.
וייטל בם אור, והנה לפניו שפע קופסאות מחלידות ופטישים ושלדי צבתות פעורות לוע וים של מסמרים הניגרים כקוצים חרבים. אך היכן המד? וייטל האור על חרכים שמעבר למוך הקורים, וירא בם זעיר-יצירים מתפתלים בשקיקה, אך כל מונה, שמחוגיו פועמים בהסתר לא ראה. ויכוף גבו, ויחפש לאורך הקירות, בינות לכוכים הנשכחים ביותר אך לא נמצא לו כל זכר. ובעודו מש, שכן חישב להזדקף, נשמעה חבטה. ויסב מבטו בבעת, וירא קופסה ונוזל הניגר ממנה בהשקט. והנה, עולה בנחיריו הבל חריף, וינסה לעמוד טיבו, אך ככל שהריחו, מילאהו וירווהו בענן, עד לא ידע.
(המשך יבוא)
